5.2.15
שלושת העמודים
המפקח השני האח יהודה קנדלי
נשיא נכבד,
בעבודה הקודמת קודשת כנשיא הלשכה ומונו נושאי המשרה בלשכתנו.
אחי אלי ואנוכי כמפקחים בלשכה קיבלנו את כתב המינוי לתפקידנו והוסבר לנו ע"י אחינו הנכבד יוסי בכר מה נדרש מאתנו כמפקחים :
"אחי המפקחים, אחרי שנתמניתם למשרות החשובות בלשכה, חייבים אתם, עפ"י הסכמתכם לבקר בתמידות באספות הלשכה ולמלא את חובותיכם בדיוק נמרץ במשך כל תקופת כהונתכם.
עליכם להיות למופת לאחרים בסדר הטוב ובדיוק בעבודתכם, כי רק אם תקיימו ותשמרו בעצמכם את החוק, תוכלו לדרוש זאת מן האחרים.
שלושה הם מנהלי הלשכה, הנשיא ושני המפקחים, המסומלים בשלושת העמודים עליהם נשענת הלשכה, מחובת המפקחים לעזור לנשיא הנכבד במילוי תקפידו.
הגבורה תתמוך בחוכמה והתפארת תקשט אותה בהרמוניה. כל מעשיכם יהיו מכוונים לקיים לשכה המיוסדת על חוכמה, גבורה ואחדות".
ניסיתי לפרש את הדברים למה הכוונה במשפט ששלושת העמודים מסמלים את הנשיא ושני המפקחים ועליהם נשענת הלשכה.
העמודים ניצבים על דוכני שלושת נושאי המשרה הראשיים בלשכה- הנשיא, מפקח ראשון ומפקח שני.
העמוד הראשון הינו עמוד החכמה הקבוע בחלק המזרחי של הלשכה ומסומל על ידי הנשיא, החוכמה מכוונת אותנו בכל מעשינו ומהווה מצפן למעשינו.
בספר איוב כתוב "וְהַחָכְמָה, מֵאַיִן תִּמָּצֵא?" (פרק כ"ח)
אחת הדרכים לבאר פסוק זה היא כשאלה רטורית: "והחכמה, איפה אפשר למצוא אותה?" מתוך כוונה שקשה להשיג חוכמה. אבל הקבלה קוראת את הפסוק אחרת: "והחוכמה משום-מקום תימצא." משום שהמילה "מאַין" יכולה להיות מובנת גם במשמעות של "מאיפה" וגם "מן האַין" (ובמלים אחרות, משום-מקום).
ב"תרגום ירושלמי" למקרא, מתורגם הפסוק "בראשית ברא אלוקים את השמים ואת הארץ" כ: "בחוּכמָא ברא ה' יַת שמיא ויַת ארעא" – התרגום מפרש את המילה "ראשית" במשמעות של "חוכמה". משום שהחוכמה היא תחילתו של התהליך.
בשפה המדוברת, כאשר אנחנו אומרים "חשיבה יצירתית", אנחנו מתכוונים לתהליך שקדם לחשיבה. לזה שבא מתוך ה"אין".
חוכמה היא הארה רגעית שמגיעה משום מקום, ורק אז היא הופכת לתפישה הגיונית שמוקרנת להבנה מלאה ולמעשה.
הנשיא היושב על כסאו של שלמה המלך, החכם שבאדם, ידע עפ"י האגדות והמקרא ,לדבר עם החיות והעופות , ידע לתקשר עם הצמחים , העצים וכוחות השמים. אנו יודעים ששלמה עבר על כמה איסורים " לא תרבה לך נשים " וכן על צבירת עושר בדמות סוסים ורכוש.
איך יכול להיות שעם כל החוכמה שלו הוא בסוף נופל על פיתויי בשר ודם, האם זה לא היה ברור לו שהעושר הרוחני שאליו הגיע, הוא רם ונישא ובעל רושם רב לאורך זמן יותר מרכוש כזה או אחר?
סביר להניח שהוא ידע זאת, אבל זה מה שבעיני יפה אצלו, הוא עדיין בשר ודם, לא חף מטעויות , גם לו יש חולשות. אנו כבני אנוש לא מלאכים, גם אנו עושים לא מעט טעויות, עלינו גם לוותר לעצמנו ולחברינו ולסלוח , לפעול עפ"י מידת החסד, כי אם שלמה המלך החכם באדם מעד, אז מי אנחנו שלא נטעה? עלינו לפעול עפ"י מידת החסד, לא להיות קשים עם עצמנו , עם חברינו וילדינו אשר טועים מפעם לפעם. כי אם שלמה טעה, גם לנו מותר לטעות מידי פעם.
העמוד השני הינו עמוד הגבורה הקבוע בחלק המערבי ומסומל ע"י המפקח הראשון. עליו נאמר- הגבורה תומכת בנו בעת סכנה ובפני מכשולים.
המילה גבורה, משמעותה עוצמה וכוח. הגבורה היא שנוסכת בנו את העוז, הכוח לבצע פעולה חריגה או יוצאת דופן, משהו שהוא "מחוץ לקופסא", משהו שאנו לא מכירים ולא יודעים.
אנו ניצבים השכם וערב בסיטואציות מורכבות, לא בהכרח של סיכון חיים, אך עדיין סיטואציות שדורשות מאתנו לגייס את כל תעצומות הנפש שיש בנו על מנת להתמודד עם אותו מצב, זה יכול להיות מצבים הרואיים בשדה הקרב אך באותה מידה, ולעיתים אפילו בצורה מורכבת יותר, שבה אין שחור או לבן, במצבים מהיום יום. יש מצבים של אפור שלא כל כך ברור לנו מה לעשות ואיך להתנהג, מה ההשלכות של מה שנעשה . זה יכול להיות במצבים ממצבים שונים בחיינו – בעבודה, במשפחה או עם הילדים.
גבורה עפ"י המקרא היא מצב שבו האלוקים שופט את האנושות ומעניש את הרשעים. זהו יסוד הדין, היצמדות מוחלטת לסעיפי החוק ושמירה קפדנית על הצדק. כל זה בניגוד לחסד המבטא רחמים וסלחנות.
בתלמוד כתוב: "זכור רחמיך ה' וחסדיך" … בשעה שברא הקב"ה את העולם, היה מרחיב והולך … עד שגער בו הקב"ה והעמידו, שנאמר "עמודי שמים ירופפו ויתמהו מגערתו" … דכתיב: "אני א-ל שדי" – אני הוא שאמרתי לעולם די! (מסכת חגיגה י"ב)
כלומר, כאשר הקב"ה ברא את העולם, העולם הלך והתפשט, עד שהקב"ה אמר: די!
כאשר האלוקים ציווה "די!" הוא הביא לעולם מושג חדש, בלתי מוכר עד אז: מושג של גבולות או תיחום – מושג של סופיות.
אבל מה מגדיר את הגבול הזה? הרי הוא אינו נובע מתוך מגבלה כלשהי במשאבי הבורא או ביכולתו, משום שלבורא אין מגבלות. אלא, הגבול נובע מתוך מוגבלותו של המקבל. אלוהים קבע, שמערכת היחסים עם האדם, תהיה בבחינה של "דבר תמורת דבר". אם לאדם יהיה מספיק "כוח קניה" הוא יוכל לרכוש קניינים באופן שקול, ואם לא, הוא יסתדר בלעדיהם.
לכן, בתוך תכונה זו של גבורה, קיימת המערכת השלמה של שכר ועונש, וזו גם הסיבה שמייחסים אותה, לעתים קרובות, למידת הדין.
ניקח כדוגמה הורים המגדלים ילד, או אדם עשיר המחליט לגמול חסד עם האביון. שניהם מבינים, שהדרך הטובה ביותר לעזור לאדם, היא לדאוג לו לאפשרות של קיום עצמאי. ההורים מעניקים לילד את החינוך הטוב ביותר, והעשיר נותן לעני משרה. בשני המקרים הפעולה הראשונית הייתה חסד. פעולה שאין בה כל 'תשלום' עבור טובה קודמת או ציפייה לגמול עתידי כלשהו. אבל בשני המקרים, החסד הראשוני, הינו רק פתח בקיומה של מערכת היחסים.
בהקשר זה חז"ל לימדו אותנו, שהבריאה הייתה פעולה של חסד, אבל מערכת היחסים והבסיס לקיום המתמשך מכאן ולהבא, צריכים להתבסס על דין מדוקדק, על אף שבסופו של דבר הם לא.
באיזה אופן באים לביטוי הכוח והעוצמה של הגבורה? התשובה מונחת בדברי חז"ל בהתייחס לאופיו של האדם: איזהו גיבור? הכובש את יצרו. (פרקי אבות ד' א')
באמירה זו אנו למדים , הכוח הדרוש על מנת לעמוד בפני דחף פנימי, צריך להיות גדול יותר מזה הדרוש על מנת להתנגד ללחץ חיצוני. עמידה בפני דחף פנימי דורשת כוח רב יותר מהתפרצויות חד פעמיות של גדולה.
העמוד השלישי הינו עמוד התפארת הקבוע בחלק הדרומי בלשכה ומסומל ע"י המפקח השני. התפארת / יופי מקשטת את פנימיותו של האדם.
המילה תפארת נזכרת במקומות שונים מהמקרא עד ימינו אנו.
במסכת אבות כתוב "איזו דרך ישרה שיבור לו האדם, כל שהיא תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם.
בישעיהו "עורי עורי לבשי עוזך ציון, לבשי בגדי תפארתך ירושלים".
בטקס הדלקת המשואות מסיימים במשפט" ולתפארת מדינת ישראל".
בכותרת ההזמנה שנשלחת אלינו לפני כל עבודה, רשומות שלוש מילים: תפארת, עוצמה וחוכמה.
חוכמה זה מובן וברור, עוצמה/ כח עם מה שהיא מסמלת זה גם מובן, אבל למה הכוונה במילה תפארת? האם הכוונה ליופי? איזה יופי- חיצוני או פנימי או שניהם?
על היופי יש לא מעט משפטים- "אל תסתכל בקנקן אלא מה יש בתוכו", או דוגמה נוספת מספר משלי ל"א שנאמרה ע"י החכם באדם :"שקר החן והבל היופי", מסקנה שאליה הגיע שלמה מן הסתם בזקנתו , לאחר שהספיק לחיות עם כ-1000 נשים וחווה על בשרו את כוח השפעתו הגדול והנורא של היופי.
אבל היופי חשוב, הרי אנו מקדישים לא מעט זמן וכסף לטיפוח, לאיפור, גילוח ,השתלות שיער , בגדים ממותגים, יהלומים, עיצוב של כמעט כל דבר שסביבנו- רהיטים, מכוניות.. אפילו בהזמנת הערב משקיע אחינו המזכיר לא מעט זמן ומנהל דיונים על חודה של מילה עם שוקה , יוסי ועוד אח או שניים, כלומר היופי חשוב.
ב"משתה" של אפלטון, חותם סוקרטס בנאום שבו הוא מנסח את האידיאה של היופי, האידיאה המצויה מעל החומר ואינה כרוכה בו, היופי שאינו תלוי בגופה של אישה זרה או מקומית, או בגופו של מלך זה או אחר, או בסוג אומנות כזה או אחר, היופי לכשעצמו.
"…ואילו לאחר מכן עליו להבין שהיופי בכל גוף מן הגופים הריהו אחיו של זה שבגוף אחר, ואם ירדוף הרודף אחר היפה לפי עצם דמותו, הרי שיכשל באיוולת חמורה, אם לא יראה ביופי שבכל הגופים דבר אחד ויחיד…
ולאחר מכן יוקיר את היופי שבנשמות מעל זה שבגוף… ויפליג וישקיף אל רחבי הים של היפה, ויוליד מחשבות ורעיונות רבים, יפים ונהדרים, משפע החיבה שיחבב את החוכמה."
בנאומו ,סוקרטס גולש באלגנטיות מהדיון ביופי אל הדיון בחוכמה. לא עוד תפיסה דיכוטומית בין היפה לטוב או היפה לחכם, אלא זרימה רכה מהוויה להוויה. היופי והחוכמה אינם זרים זה לזה, אין האחד שקרי והשנייה אמת, שניהם מצויים בעולם כאידיאות נשגבות.
שורש המילה תפארת- הן האותיות : פ.א.ר ,בשיכול אותיות ר.פ.א מלשון לרפא.
פאר מלשון יופי- היופי מגיע משילוב אלמנטים שונים ומיזוגם בהרמוניה מושלמת.
לדוגמא, שחור ולבן( כצבע בפני עצמו וגם כסימבוליקה של מה שהם מסמלים ) הם הפכים, שחור בפני עצמו נותן לנו תחושה קודרת, מסמל אבל, מוות, משהו קודר ואפל. הלבן לעומתו מסמל אופטימיות, התחלה חדשה, משהו נקי וטהור. לכאורה, צבע מושלם, אך עודף בצבע הלבן יוצר סנוור, מי שמכיר את עולם הצילום יודע שבחשיפה רבה של צבע לבן התמונה נשרפת.
השילוב המתאים בין שחור ולבן יוצר איזון ויופי, הסידור בסדר מסוים כפי שבא לביטוי ברצפת ההיכל הוא זה שיוצר את היופי, אם היינו מסדרים בשתי קבוצות של שחור חצי רצפה ולבן החצי השני , גם לא היינו מקבלים את ההרמוניה והיופי כפי שהוא בא לביטוי בסידור הנוכחי.
התפארת אינה מפשרת בין הניגודים והופכת את כולם לאפור, להיפך, תפארת משתמשת בשחור ובלבן על מנת ליצור תמונה בעלת עומק.
אם ניקח דוגמא נוספת, מספר התנ"ך שנמצא על המזבח, בספר בראשית מסופר על שלושת האבות.
אברהם המסמל את מידת החסד, הוא היה הראשון שהכיר בכוח הנפש פנימה, לא להיות מבחינת המשך לאביו תרח, אלא להיות מבחינת ראשית, הוא גילה את האור בשעה ששרר חושך ,הוא מוכיח שאפילו אדם הנמצא בתוך עולם הטובע בים של חידלון, יכול לבנות את החורבות ולהתחיל מחדש. הוא הכיר בכך שעלינו לבנות את עצמנו על ידי עשיית חסד עם זולתנו.
בדרכו של אברהם , עלינו לבקוע את התוהו השורר בעולמנו, ולגלות את היעד שלשמו אנו חיים, לבנות מחדש את עצמנו על ידי עשיית חסד עם זולתנו.
יצחק מסמל את מידת הגבורה, עליו נאמר "ופחד יצחק" ( בראשית ל"א ), גבורה מביאה ליראה, משמעותן הכרה בתוקפו של המשפט המוחלט, בבחינת "ייקוב הדין את ההר", הכול מדוד ושקול במאזני הצדק.
על פניו, הגבורה היא היפוכה של מידת החסד, אך במבט מעמיק יותר הגבורה היא תולדה של החסד, החסד הינו הנדבך הראשון שעליו יושב נדבך הגבורה.
אילו העולם היה מתנהג רק במידת הגבורה לא היה יכול העולם להתקיים, כך גם במידת החסדים לבד גם כן, לא היה העולם בר קיום. העולם נברא על תקן שכר ועונש.
המתנה הגדולה ביותר שניתנה לאדם ממרום היא הבחירה החופשית, על פיה , אנו אחראים למעשינו, הבחירה ברע מחייבת עונש, הבחירה בטוב מחייבת שכר, זוהי מידת הדין שגילה יצחק .
הפחד של יצחק נובע מכך שהוא העריך את המציאות הרוחנית לתוכה הוא נולד, הוא פחד לאבד אותה ועשה הכול כדי להחזיק בה, לשם קיום מצוות החסד יצחק ייסד את מידת היראה והפחד.
ליעקב מיוחסות שתי מידות: מידת האמת " תיתן אמת ליעקב "(מיכה ז), ומידת התפארת (ספר הזוהר). מידת האמת מחייבת לנהוג לעיתים באופן של חסד ולעיתים באופן של גבורה, ההתמזגות בין החסד לדין מביאה ליופי ותפארת, שאם ננסה להגדירה במשפט אחד- מיזוג דברים מנוגדים להרמוניה אחידה ושילובם יחד בסדר הנכון בהתאמה מושלמת.
מידת התפארת היא האיזון הנכון והראוי בין החסד והגבורה, היא שומרת שלא ייצאו מזה תוצאות שליליות.
יעקוב אבינו, שהינו כנגד מידת התפארת, ממנו יצאו 12 השבטים. שהם ביטוי לקשת גוונים קשת דעות , רעיונות, שאיפות ומטרות בין שני הקצוות של כל הצבעים בעולם- שחור ולבן. מידתו של יעקב נעה בקשת הגוונים בין מידותיהם של אברהם ויצחק- האהבה והיראה, כגשר המחבר בין עולמות עליונים ותחתונים, כסולם המוצב ארצה וראשו מגיע השמימה, ומופיע גם בלוח הדרגה- סולם יעקב.
ישנם זמנים שבהם החסד משפיע יותר, זמנים אלה הם מבחינת ימות החורף, שמשופעים בגשמים המסמלים את החסד, הסיפור המפורסם של חוני המעגל שמתפלל לגשם ופונה למידת החסד בבקשה להיעתר לתפילתו ולהשפיע מטובו על הבריות ועל האדמה.
ישנם זמנים שהגלגל מתהפך, וכוח הגבורה שנמצא במידת התפארת גובר , וזה מבחינת ימות הקיץ שבהן החום והאש המסמלים את מידת הגבורה בעולם , גוברים ובאים לידי ביטוי בחום והאש.
הממד הפנימי של תפארת הוא רחמים, מידת הרחמים אומרת לתת לא רק למי שראוי בלבד, אלא גם למי שראוי לרחם עליו אך במידה. הכוונה להשפיע מעבר למידת הדין ולרחם על מי שזקוק לה. גבורה ללא שמץ של ויתור, או חסד ללא גבולות , לא יכול העולם להתקיים, מידת התפארת ממזגת ומשלבת את החסד והגבורה באופן הראוי וע"י כך מפארת ומרפאת.
בתורת הקבלה ,תפארת היא המרכזית ביותר בעשר הספירות, בהיותה מגשרת בין החסד לגבורה.
אם נתייחס להגדרה זו באופן מילולי, המלים 'מרכז' או 'אמצע' מבטאות פשרה – קצת מזה וקצת מזה. אבל, כשמשתמשים במילים אלה לתיאור ספירת התפארת, הן מביעות משהו שונה לגמרי. התפארת בהיותה אמצעית, משתמשת אמנם בחסד ובגבורה, אבל במינון כזה, שיוצר אופן פעולה שונה לחלוטין.
לחסד יש "אידיאולוגיה" פנימית של טוב לב. הוא רוצה לתת על מנת לתת. הוא רואה זאת כמטרת העל, וככל שהוא נותן יותר – לא משנה למי מגיע – כך טוב יותר.
גבורה, לעומת זאת, רואה את הנתינה כמסוכנת. רק דברים שנקנים בתשלום מלא והוגן הם "טובים". כך, עומדת מאחורי הגבורה אידיאולוגיה חזקה של "קח ותן" ושל "אין ארוחות חינם". היא רואה את מטרת העל של הבריאה, במצב שבו כל יצור "מרוויח" את זכות הקיום שלו.
התפארת מגיעה עם מיזוג של שתי השקפות אלה. היא כוללת את שתיהן, משום שיש לה תכלית רחבה יותר, ולשם כך היא משתמשת בשתיהן. מטרת העל שלה היא "צמיחתו של האדם אל מלוא הפוטנציאל שלו".
פעמים רבות המטרה הזו מגיעה לידי מימוש, מתוך כך שנותנים לאדם "להרוויח" את זכות הקיום שלו, בעוד שבמקרים אחרים הוא זקוק לזריקות של מתנות חינם. אף אחת מהאידיאולוגיות – הן זו של "אין ארוחות חינם" והן זו של "תן תמיד וללא תנאים" – אינה פילוסופיה ברת תוקף תמידי. כל אחת מהן היא אלמנט, שעשוי לשמש לצורך השגת אידיאל גבוה יותר ומקיף יותר.
אני אסיים במשפט המסיים בדברי המפקח האזורי מטקס הקידושין:
הגבורה תתמוך בחוכמה והתפארת תקשט אותה בהרמוניה. כל מעשיכם יהיו מכוונים לקיים לשכה המיוסדת על חוכמה, גבורה ואחדות".
סיימתי נשיא נכבד.