תוכן עניינים
האם שונה בהרבה פעולת הטבע מדריכתה של קשת?
אסף קוזובסקי – 7/3/2013
העליון נמשך למטה והתחתון מועלה כלפי מעלה
הגבוה יותר מקוצר והצר יותר מורחב
זרימת הטבע מפחיתה מאלו שברשותם יותר ממה שהם צריכים
ומגבירה את אלו שצריכים יותר מאשר ברשותם
לא כך הדבר באדם
האדם מפחית מאלו שצריכים יותר מאשר ברשותם
ומגביר את אלו שברשותם יותר מאשר הם צריכים
לתת ממה שאינך צריך זה לנוע עם זרימת העולם
לכן החכם נותן ללא ציפייה
מגשים מבלי לזקוף לזכותו
ומתקיים מבלעדי התאווה לראוותנות.
סיפור עם מוסר השכל
אסף קוזובסקי 2/1/2014
מספרים כי לפני כמה שנים, בעיירה לא גדולה, שודדים נכנסו לבנק ואחד מהם צעק:
"אל תזוזו! הכסף שייך לבנק. החיים שייכים לכם" .
מיד כל הנוכחים במקום נשכבו על הרצפה בשקט ובלי פאניקה.
זו דוגמה לאיך שניסוח נכון של משפט, יכול לגרום לכולם לשנות את תפיסת העולם שלהם.
אחת הנשים נשכבה על הרצפה באופן פרובוקטיבי. השודד שניגש אליה אמר: "גברתי, זה שוד ולא אונס. בבקשה תתנהגי בהתאם"
זו דוגמה לאיך שצריך להתנהג מקצוען: להתמקד במטרה.
בזמן הבריחה מהבנק, השודד הצעיר (בעל תואר ראשון) אמר לזקן ביותר (שבקושי סיים בית ספר יסודי): "היי, אולי נספור כמה שדדנו?" הזקן ענה לו: "אל תהיה טיפש. זה המון כסף. בוא נחכה שיגידו בחדשות כמה כסף נשדד מהבנק"
זו דוגמה לאיך שניסיון חיים חשוב יותר מכל תואר.
אחרי השוד, המנהל של הבנק אמר לרואה החשבון שלו: "בוא נתקשר למשטרה. רואה החשבון אמר: "חכה, לפני שנעשה את זה בוא נוסיף לסכום השוד את ה-800 אלף שהעברנו לעצמנו לפני כמה חודשים ונגיד שגם אותם גנבו"
זו דוגמה לניצול הזדמנויות.
למחרת דיווחו שהבנק נשדד על סכום של 3 מיליון. השודדים ספרו את הכסף אבל גילו רק מיליון אחד.
השודדים התחילו לרטון: "סיכנו את החיים שלנו בשביל מיליון אחד, בזמן שהנהלת הבנק שדדה 2 מיליון ולא מצמצו בכלל. אולי עדיף ללמוד איך עובדת המערכת, במקום להיות שודד רגיל?"
זו דוגמה לאיך שידע יכול להיות שימושי יותר מכוח.
מוסר ההשכל המרכזי הוא:
תן לבן אדם אקדח, והוא יכול לשדוד בנק.
תן לבן אדם בנק, והוא יכול לשדוד את כולם.
דברים שרואים מכאן לא רואים משם
גלעד רטן, 2/3/2017
נשיא נכבד,
נושא המעסיק אותי תכופות הוא, האם מה שאני רואה וחושב הינו האמת האבסולוטית הוא ישנה מציאות אחרת המושפעת ממה שרואים אחרים.?
בקידושי לבניה החופשית הושבתי בפינה הצפונית של הלשכה ומשך זמן רב הסתכלתי על עבודת הלשכה מהזווית הצפונית. כבר אז הייתי בטוח שהבנתי מה עושה כל אחד ומה חש כל אחד בתפקידו הוא, ואז עברתי לצד הדרומי ופתאום זו לא אותה לשכה, העבודות אותן עבודות אך תפיסתי את העבודה השתנתה. וכך במעבר מתפקיד לתפקיד התחלפו מציאות אחת באחרת ותפיסתי את הלשכה ואת הבניה השתנו בהדרגה.
גם בחיים הדבר כך, ככול שחלפו השנים השתנו זוויות הראייה ,כשמצאתי את עצמי במקומות ותפקידים שונים.
מכאן עולה שוב השאלה- האם הצורה בה אני רואה את המציאות, את האחר, את הסובב -אמיתית או תלויה בזווית הראייה?
אחי, כמנהגי עד כה אצטט שוב מספרו של דאגלס אדאמס:
"על הפלנטה הקרויה ארץ, האדם הניח תמיד שהוא אינטליגנטי יותר מהדולפינים, וזאת משום כל אותם הישגים שהצליח להשיג – הגלגל, ניו יורק, מלחמות וכיוצא באלה. בעוד שכל מה שהדולפינים עשו מסתכם בלהשתכשך במים ולבלות זמנם בנעימים. לעומת זאת האמינו הדולפינים כי הם אינטליגנטים הרבה יותר מהאדם, מאותן הסיבות בדיוק."
"למרבה הפלא, ידעו הדולפינים במשך זמן רב על ההרס הממשמש ובא על כדור האץ ועשו מאמצים להזהיר את המין האנושי מפני הסכנה; אך מרבית המאמצים שלהם פורשו שלא כהלכה כמאמצים משעשעים לגלגל כדורגל על אפם או לשרוק לחתיכות, כך שלבסוף ויתרו ועזבו את כדור הארץ באמצעיהם שלהם זמן קצר לפני שהגיעו הווגונים וכדור הארץ נהרס.״
שאלות על ה"למה"
גלעד רטן 16/2/2016
מזה שנים אני עסוק בלהבין למה קורים דברים .
האם יש הסבר אחר לדברים אותם אנו חווים ?
תמיד כשאני כבר בטוח שהבנתי, מתרחש אירוע אשר מבהיר לי שלא הבנתי כלום.
למה חיים ולמה מתים?
למה נהנים ולמה סובלים ?
למה אוהבים? ועוד יותר מסובך- למה שונאים?
ועוד שאלות המציפות אותי בכל יום מחיי.
בהיותי בן 15 קניתי ספר מדע בדיוני אשר על פניו נראה כספר המשלב מדע בדיוני והומור. חשבתי שאעביר מספר שעות של קריאה נחמדה .
מה שלא תיארתי לעצמי זה שהספר וספרי ההמשך שלו ישפיעו עלי עמוקות ויתרמו לעיצוב תפישת העולם שלי.
הספר שמוכר לרובכם נקרא "מדריך הטרמפיסט לגלקסיה" והוא נכתב ע״י דאגלס אדאמס ז״ל.
רציתי לחלוק אתכם את אחד המשפטים הראשונים שגרמו לי לחשוב ואשר עד היום מעוררים בי שאלות פילוסופיות על החיים היקום וכל השאר:
"יש תיאוריה הגורסת כי אם אי פעם יגלה מישהו לשם מה בדיוק נועד היקום ומדוע הוא נמצא כאן, ייעלם היקום כהרף עין ויוחלף במשהו מוזר ובלתי מובן עוד יותר… יש תיאוריה אחרת הגורסת כי כל זה כבר קרה."
אדם ואלוהים
סמי אפרנס –01.01.2004
טעות אנוש-
כמה טועים הם בני אדם המצטדקים ואומרים: מה יכולים אנו לעשות, אנו רק בשר ודם. אלוהים לא ברא בשר ודם, אלוהים ברא אדם.
לעולם יהא אדם-
טרם שיבקש אדם להיות אדם עשיר, אדם חכם, אדם גדול, מוטב לו להתפלל שיהיה אדם.
עולם שפל-
אמר חסיד לרבו : ראיתי את העולם ונבהלתי, עולם שפל שכזה.
אמר לו הרבי: לא את העולם ראית, את עצמך ראית.
סודות עמוקים בשפה עברית
סמי אפרנס /05.02.2004
כבר יודעים שבשפה העברית טמונים סודות עמוקים.
הנה מתגלה לנו הדבר שוב.
השורש נ.ת.נ נקרא מסופו לתחילתו ומתחילתו לסופו באופן זהה.
הנתינה היא מעגלית ומחזורית, ומה שיוצא כעת ישוב להיכנס בשטף גדול עוד יותר בעתיד.
גם המילה צ ד ק ה היא מילה מופלאה. נחפש את דמות ה"מראה" של המילה צ ד ק ה באמצעות חילוף אותיותיה אתב"ש. כלומר:
נחליף כל אות א' באות ת' , ב' ב-ש' , ג' ב-ר' וכן הלאה.
כך נמצא שהאות צ' של המילה מוחלפת באות ה', האות ד' באות ק', והמילה כולה מתהפכת להיות הקדצ ! אותה מילה ממש מן הסוף להתחלה !
ללמדנו שוב שגלגל חוזר בעולם וכל נתינה לזולת היא בעצם קבלה עמוקה שעתידה לפרות ולהוסיף ברכה ושפע…………
האחווה כפילוסופית חיים
סמי אפרנס – 18 בדצמבר 2003
אחי הערב היינו עדים למבחן בדרגת חבר בונה, יפה ושונה בסוגו.
חשיבותה וכבודה של כל דרגה מונחת במקומה , אבל ערכו האמיתי…………..
ערכו האמתי של בונה חפשי אינו נמדד על פי מספר הדרגות שהשיג.
דרגות ניתנות לאנשים, אולם אם הבניה החופשית לא תוחדר אל הלב- לא יוכל שום טקס לעשות בונים חופשיים.
אפשר לתמצת את הרעיונות הגדולים של האחווה המכובדת שלנו ולומר שהיא פילוסופיית חיים, שמטרתה להגביר את רגש האחווה בין בני האדם.
הלשכה יכולה בצדק להיחשב כבית-ספר של בניה החופשית. הגשמת הרעיונות והמטרות הנעלים של האחווה, תלויה בראש ובראשונה בכושר הקליטה של אלה המתקבלים כאחים בלשכות במסדר.
את הלקח שאנו לומדים בדרגות הסימבוליות שלנו, עלינו להגשים הלכה למעשה ביחסנו עם הזולת. רק אז תשיג הבניה החופשית את יעודה העיקרי.
העולם כמראה
סמי אפרנס – 04.09.2003
כולנו מרכיבים קבוצה גדולה יותר, שנקראת הגזע האנושי- בני האדם.
אם העולם סביבנו לא מוצא חן בעינינו, ויש בו מרכיבים שאנו לא אוהבים,
זה הזמן להסתכל במראה. העולם מייצג חלקים שנמצאים בתוכנו, וההתמקדות
בפרטים מסוימים היא בחירה שלנו לראות את אותם החלקים.
אם אנו לא אוהבים את מה שאנחנו רואים, זה הזמן להסתכל פנימה ולשאול
אם חלקים אלו משקפים משהו בתוכנו, ואיך נוכל לשנות אותם.
זה הזמן של כל אחד ואחת לקחת אחריות לשינוי עולמנו הפנימי, ובכך להשתתף בשינוי ברמה הגלובלית.
ככל שאנו לוקחים אחריות לשינוי הפנימי שלנו, כך אנו תורמים לשינוי גלובלי…
כל מראה שמשקפת לנו את עצמנו עוזרת לנו להתקדם בסולם ההתפתחות שלנו..
ככל שאנו משתנים, אנו עוזרים לאנשים סביבנו להשתנות……
כולנו רוצים לשמוח, וקשה לנו
סמי אפרנס – חגיגות 70 שנה של לשכת הכוכב 13
20.11.2003
ערב טוב נשיא נכבד , אחי , אורחים ורעיות נכבדות.
בימים אלה אחי, אף אחד מאתנו לא יודע איך להגיב למה שמתרחש בסביבתנו . אתה צוחק, בא לך לבכות- אתה בוכה בא לך לצחוק…כנראה שלזה אומרים השלייה. כולנו רוצים לשמוח ולאהוב וקשה לנו………….
לאסקימואים יש מלים רבות מאוד שמתארות סוגים שונים של שלג וקרח.
ככה זה, כשחיים בתוך משהו, גם השפה מתעשרת בביטוים וניבים
המתארים אותו מכל מיני צדדים ובכל מיני סגנונות.
בעברית ישנו עושר מלים עצום לתיאור שמחה-ששון, רון, רינה, גילה, דיצה, חדווה-ועוד רבות.
שמחה אמורה להיות "שפת האם" בעבורנו. אנחנו אמורים לדבר "שמחה".
למה, אם כן, קשה לנו לשמוח ? כולם רוצים לשמוח, אך מעטים מצליחים. מדוע ?
כמובן-יש לנו צרות ובעיות שונות ומשונות. לפעמים בעיות פרנסה,
לפעמים בעיות בריאותיות, לפעמים בעיות חברתיות, ולפעמים- הכול גם יחד.
קשה לשמוח כשדברים לא מסתדרים כמו שצריך.
אבל בואו נעצור לרגע ונעשה חשבון הגיוני. נכון, באמת לא הכול מושלם
ולא הכול טוב…….."זה מה יש"!
כעת, על גבי העובדות הלאו דווקא מוצלחות, יש בידינו שתי אפשרויות-
האם לשמוח למרות הקושי או להיות עצובים בגללו- במה נבחר ?
פעמים רבות אנחנו בוחרים בעצבות. אין זאת בחירה הגיונית במיוחד-
למה לקלקל עוד ?! אלא שבעניינים כאלה ההיגיון של השכל הוא לא תמיד מועיל, אנחנו צריכים ללמוד את ההיגיון של הנפש.
* * * * * * * * * * * * * * *
כשילד קטן עצוב ובוכה, משהו בתוכו יודע שזאת הדרך הטובה
ביותר לגייס את המבוגרים שבסביבתו לעזור לו. הבכי מסייע בידו
להתמודד עם המציאות.
כולנו היינו ילדים קטנים, ולפעמים קשה לנו להשתחרר מדפוסי
התנהגות שרכשנו אז.
אנחנו עדיין רוטנים ומקטרים כשלא הכול מוצא חן בעינינו.
אנחנו כועסים, "עושים פרצוף חמוץ" ו"משחקים ברוגז" עם העולם כולו
בתקווה שהוא ישתנה למעננו. אנחנו עצובים כדי שהסביבה
תדאג לנו ותפנק אותנו. יש משהו מניפולטיבי בעצבות, בשנים שעברו
מאז ילדותנו למדנו לשכלל את השיטה, להיות מחוכמים ומוכשרים יותר.
הגיע הזמן שנתגבר.
לפעמים נראית בעינינו השמחה כדבר ילדותי ותמים ואילו העצבות
כעניין בוגר. האמת היא הפוכה לחלוטין !
שמחה אמיתית דורשת בשלות ובגרות. להיות עצובים בגלל הקשיים והבעיות זהו פתרון "קל" מדי. שמחה היא התמודדות עם הקשיים…..
* * * * * * * * * * * * * * *
המשימה מוטלת על כתפינו, לא על אף אחד אחר. כדי לשמוח באמת,
עלינו להאמין במציאות, להאמין שלמרות החסרונות שבה,
יש בה גם טוב אין- סופי שמחכה לנו.
הדרך להפיק מן המציאות את המיטב שבה היא לחייך אליה בפה מלא.
כשנחייך אל העולם הוא יחייך אלינו בחזרה. –ציתות קטן מהבעל שם-טוב:
כל מקום רוחני שאדם חושב עליו – שם הוא נמצא.
כשהוא חושב על החסד, לשם תהיה דבוקה נשמתו, והחסד יסובב אותו.
* * * * * * * * * * * * * * *
"לו רק…………אז הייתי יכול לשמוח באמת."
האם אתם מכירים את המשפט הזה ? ואת המשפט הבא אתם מכירים ?
"נכון שיש הרבה דברים טובים, אבל………."?
כמה פעמים ביום משפטים מחוכמים כאלו ואחרים מהדהדים בראשנו ?
נדמה לנו שהעולם הוא לא כפי שהיינו רוצים, ולכן אנחנו לא שמחים.
רבותיי אין זה נכון !
לא מפני שהעולם לא מתנהל כראוי אנחנו עצובים-
אנחנו עצובים, ולכן דברים אינם מתנהלים כראוי !
ועוד ציתות קטן……….
בוא וראה-אם הוא עומד בהארת פנים מלמטה
אז כך מאירים לו מלמעלה,
ואם הוא עומד בעצבות, נותנים לו דין זה כנגדו,
כי שמחת האדם מושכת אליו שמחה אחרת עליונה. סוף ציתות….
ולסיום אחיי, השמחה היא לא רק תוצאה נעימה של מציאות מאירה וטובה.
שמחה היא האנרגיה והכוח להתמודד עם המציאות וקשייה.
תודה על ההקשבה.
* * * * * * * * * * * * * * *
לא כל דבר הוא כפי שנראה
סמי אפרנס – 20.02.2003
ערב טוב נשיא נכבד, אחיי ואורחים,
הערב מביא בפניכם משל שנותן לנו להבין פחות או יותר שלא כל דבר הוא כפי שזה נראה.
יום בהיר ירדו לכדור הארץ זוג מלאכים, כמובן בדמות אנוש.
התדפקו ערב אחד לדלתו של גביר בעל אחוזה מפוארת ללינת לילה.
הגביר בפנים חמוצות קיבל את פניהם בלא להציע להם פת לחם או ישיבה ליד האח הבוער בחדר האורחים. לאחר שהשליח זוג מזרנים למרתף הלח הסכים להלינם במרתף.
כשירדו למרתף הבחין המבוגר מבניהם בסדק המשתרך לאורך הקיר.
הושיט את ידו והסדק נעלם כלא היה.
"מה אתה עושה" שאל בהתפעלות המלאך הצעיר.
"לא כל דבר הוא כפי שנראה" ענה הבוגר ביניהם.
ביום השני בערב הגיעו להתארח בבקתה דלה אך עם זוג המקבלת אורחים בסבר פנים יפות. מלבד פרה חולבת אחת , לא היה להם דבר בעולם. התפרנסו למחיתם מהחלב שלה שחלבו מדי יום.
הוזמנו לשבת איתם לארוחתם הדלה. בסיום הארוחה הוצעה להם מיטתם של זוג האיכרים שבחרו לשכב בספה שהיה ברשותם. זאת כדי שהאורחים יוכלו לישון בנוח.
עם שחר התפרץ בזעם המלאך הצעיר לעבר הבוגר כאשר ראה בחצר את פרתם היחידה של זוג האיכרים, שכובה על הקרקע ללא רוח חיים.
"כיצד יכולת לעשות להם את זה, כיצד אפשרת את מותה של פרתם היחידה של הזוג טוב הלב. בערב הקודם היינו אצל הגביר שלא חסר לו דבר אך מרוע ליבם לא נתנו לנו כלום אך ראית לנכון לתקן להם את הקיר. אך הזוג הזה שהתחלקו בטוב ליבם בכל מה שיש להם, הסכמת שנשמת הפרה תילקח. איך איך?!" שאל את המלאך הצעיר.
"לא כל דבר הנו כפי שנראה". ענה המלאך הבוגר. והחל להסביר:
"מאחורי הסדק בביתו של הגביר טמון היה אוצר קדום. מאחר ולא ראו לנכון לחלוק את אושרם עם הזולת ראיתי לנכון למנוע מהם לגלות את האוצר הטמון מתחת לאחוזתם.
אמש בלכתנו לישון פקד את אשת האיכר מלאך המוות לדרוש את נשמתה. תמורת בקשתי לחוס על נשמתה, הסכים המלאך לקחת את נשמת הפרה תמורתה. לכן לא כל דבר בחיים הינו כפי שנראה על פניו.
גם כאשר בחיים דברים אינם מסתדרים כפי רצונך יש לכך סיבה שלא תמיד נראה לך באותו רגע.
לכן כל דבר הוא לטובה. לעתים אנו לא יודעים מה טיבה של אותה טובה, אך ברבות הימים זה מתגלה מעצמו.
אל תסרב לאושר
שלמה אבן-זהר 3/9/2015
פבלו נרודה Pablo Neruda
(12 ביולי 1904 – 23 בספטמבר 1973) היה שם העט של ריקרדו אליעזר נפתלי רייס בסואלטו (בספרדית: Ricardo Eliécer Neftalí Reyes Basoalto), שהיה משורר צ'יליאני, חתן פרס נובל לספרות לשנת 1971.
אל תסרב לאושר/ פאבלו נרודה
אט אט גווע…
מי שלא נוסע,
מי שלא קורא,
מי שלא שומע מוסיקה,
מי שלא מוצא את החן בתוך עצמו.
אט אט גווע…
זה שהורס את האהבה לעצמו
זה שדוחה עזרה מושטת
אט אט גווע זה…
המשועבד להרגליו,
החוזר יום יום לאותם המסלולים.
אט אט גווע…,
זה שלא מחליף את המותג
שלא מחליף את צבע הלבוש,
שלא משוחח עם מי שהוא לא מכיר.
אט אט גווע…
זה שמתחמק ממערבולת החושים
המונע מעצמו תשוקות,
המחזירות את ברק העיניים
ומשקמות את הלב ההרוס.
אט אט גווע…
זה שלא מסובב את ההגה
כאשר הוא לא מאושר
מעבודתו, ממעשיו, מאהבתו…
אט אט גווע…
זה שלא מסכן את הוודאי
או הלא ודאי,
בכדי ללכת אחרי חלום.
אט אט גווע…
זה שלא מרשה לעצמו
אפילו פעם בחיים
לברוח מהעצות הנבונות.
חייה היום!!
סכן היום!!
עשה היום!!
עשה מיד!!
אל תסכים לגווע לאט!
הסר את המכשולים
אל תסרב לאושר!
גוטהולד אפרים לסינג
שלמה אבן-זהר 2/4/2015
מחזאי, סופר ומשורר. הוא החשוב במחזאי תקופת הנאורות הגרמנית. מחזותיו וכתביו התיאורטיים השפיעו רבות על הספרות הגרמנית ועל הפילוסופיה.
חי משנת 1729 עד 1781. היה בונה חופשי.
מי שמבקר בווינה, כדאי שילך לכיכר היהודים (יודן-פלאץ), שם ניצב פסלו של לסינג, ממש ליד האנדרטה לזכר 65 אלף יהודי וינה שנרצחו בשואה.
וכך כתב לסינג:
אילו בא אלי אלוהים, בימינו האמת כולה ובשמאלו רק היצר הער-תמיד לקראת האמת,
ואף-על-פי שהיה מוסיף ואומר לי, שעם היצר לקראת האמת, נגזר עלי שלעולם ותמיד אטעה,
ואילו היה בא ואומר: 'בחר'!
הייתי הולך מתוך ענווה לקראת ידו השמאלית, והייתי אומר: "אבי! תן לי מה שבידך השמאלית, כי האמת הטהורה היא רק בשבילך בלבד!"
פרשת בראשית
שלמה אבן-זהר – 15/10/2015
נשיא נכבד,
השבוע קראו את פרשת בראשית. הפרשה שפותחת את ספר התנ"ך.
אחי, מי מאתנו אינו זוכר את הרגע המרגש בטקס הקידושין בו המכהן קורא, כאשר עיני המתקדש מכוסות, את הקטע מתוך ספר בראשית:
בְּרֵאשִׁית, בָּרָא אלוהים, אֵת הַשָּׁמַיִם, וְאֵת הָאָרֶץ
וְהָאָרֶץ, הייתה תֹהוּ וָבֹהוּ, וְחֹשֶׁךְ, עַל-פְּנֵי תְהוֹם;
וְרוּחַ אלוהים, מְרַחֶפֶת עַל-פְּנֵי הַמָּיִם.
וַיֹּאמֶר אלוהים, יְהִי אוֹר; וַיְהִי-אוֹר
אכן, פתיחה מרשימה הן לספר הספרים, התנ"ך, והן לחיינו המסוניים.
בכלל, פרשת בראשית היא פרשה מרשימה בפני עצמה. יש בה את כל הדרמות הנדרשות כדי ליצור סיפור מדהים:
סיפור בריאת העולם- תיאור נפלא איך מתוהו ובוהו נברא עולם יום אחרי יום, עד בריאת האדם.
סיפור הולדתה של חווה מצלעו של אדם, סיפור החטא הקדמון-חטא עץ הדעת והגירוש מגן העדן שאליו אנו מתגעגעים עד היום.
סיפור קיין והבל- הרצח הראשון בעולם ועוד על-ידי אח הרוצח את אחיו בשל קנאה.
וגם את סיפור עשרת הדורות, מהגירוש מגן העדן ועד הולדת נוח, ובתוכם- הולדת תובל קין ואחותו נעמה, מתושלח-האיש הכי זקן בעולם, וכבר אנו רואים את השחיתות המוסרית שכבר הספיקה להגיע לעולם.
את הפרשה מסיימת התקווה שאולי יהיה טוב, כשנולד נוח כפי שכתוב "וְנֹחַ, מָצָא חֵן בְּעֵינֵי יְהוָה."
פרשה אחת שרק ממנה אפשר לעשות סרט, סדרת טלוויזיה או ספר מתח.
מכאן הגיע גם המושג "להתחיל מבראשית". הרבה רמזים מסוניים נלקחו מפרשה זו, וניתן למצוא אותם בדרגות השונות.
גם אנו מתחילים מבראשית כאשר אנו חוגגים את יום הולדתנו המאסוני, היום בו ראינו את האור המסוני- יום הקידושין שלנו.
אני רוצה לסיים בבית מתוך שיר שכתבה נעמי שמר האומר כך:
לקום מחר בבוקר עם שיר חדש בלב
לשיר אותו בכוח, לשיר אותו בכאב
לשמוע חלילים ברוח החופשית
ולהתחיל מבראשית.
הדרך הנכונה
שלמה אבן-זהר 4/6/2015
נשיא נכבד,
אבקש לספר סיפור קצר על הדרך הנכונה.
רב צדיק אחד הגיע לעיירה קטנה.
שמעו תושבי העיירה כי הצדיק הנודע הגיע לעיירה באו אליו ובקשו ממנו, כי יישא דרשה בבית הכנסת, מאחר והם רוצים ללמוד ממנו ולדעת איך להיות כמוהו, צדיקים וטובים.
נעתר להם הצדיק, עלה לבמה ואמר:
אספר לכם סיפור: אדם הלך בדרך ורצה להגיע לעיר הגדולה. כדי לקצר את הדרך, נכנס ליער. לאחר כמה שעות הליכה, הבין האיש כי איבד את הדרך. המשיך ללכת ולחפש איך לצאת מהיער.
לאחר שלושה ימים, נגמר לו האוכל, נגמרו המים והוא היה עייף ותשוש כאשר לפתע ראה אור לא רחוק ממנו.
בשארית כוחותיו התקרב, וראה אדם זקן, מחזיק לפיד בוער בידיו מתקרב אליו.
בשמחה רבה פנה אל הזקן ואמר לו אנא ממך, הראה לי את הדרך איך לצאת מהיער.
שאל אותו הזקן: כמה זמן אתה תועה בדרך ביער?
ענה לו: כבר שלושה ימים שאני מסתובב כאן.
אמר לו הזקן: אני מסתובב כאן כבר 20 שנה ועדיין לא מצאתי את הדרך איך לצאת.
אמר האיש בייאוש: אם כך מה יהיה עכשיו?
ענה הזקן: אני לא יכול להראות לך את הדרך הנכונה, אבל אני יכול לספר לך לאן לא כדאי לך ללכת, ובכך תצמצם את זמן החיפוש ואלי שנינו נצא מכאן יותר מהר.
סיים הצדיק את סיפורו ואמר לקהל שומעיו: אינני יכול ללמד אתכם איך לחיות ומה לעשות, אבל אני יכול בהחלט להגיד לכם מה לא צריך לעשות, ואולי מכך תלמדו.
אחי, אנחנו לא מפסיקים ללמוד כל חיינו.
אבל אנחנו מבזבזים הרבה זמן לחפש מה ואיך ומדוע לעשות דברים כאלה או אחרים.
בטקס קידושינו מכריזים עלינו כ"מועמד עני ההולך בחושך" ואנו מבקשים את הדרך….אחר כך מלמדים אותנו מהם "הפסיעות הנכונות…" ובסוף התהליך אנו רואים את האור. ממש כפי שסיפר אותו צדיק.
עלינו להבין ולדעת קודם כל מה לא לעשות מה אסור לעשות, ומתוך כך אולי נמצא את הדרך לעשייה נכונה.
הכמות או האיכות
שלמה אבן-זהר 17/9/2015
נשיא נכבד, אחי כולכם,
לאחרונה התקבלו לשורותינו אחים חדשים, ואנו כולנו מברכים על כך.
פעמים רבות עולה לדיון הנושא האם אנו צריכים לגייס לשורותינו תלמידים חדשים רבים ככל האפשר, או האם עלינו לבדוק אותם היטב לפני שאנו מקבלים אותם. מה עדיף? הכמות או האיכות?
מסכת אבות פותחת במילים: "משה קיבל תורה מסיני, ומסרה ליהושע, ויהושע לזקנים וזקנים לנביאים ונביאים מסרוה לאנשי הכנסת הגדולה, הם אמרו שלושה דברים: "הוו מתונים בדין, והעמידו תלמידים הרבה, ועשו סיג לתורה".
רק על משפט זה אפשר לתת הרצאה שלמה, אבל אני מבקש להתמקד במילים "העמידו תלמידים הרבה".
הלל ושמאי , שני גדולי התנאים, היו חלוקים בדעתם.
שמאי אמר: אין ללמד אדם אלא מי שהוא חכם ועניו, ובעל ייחוס ועשיר. כלומר- להשקיע באלה שעתידים להיות תלמידים חכמים.
הלל הזקן לעומתו טען כי יש ללמד כל אדם, יש להרבות בתלמידים ולקבל כל אחד.
שמאי אומר- חבל להתאמץ עם אלה, שעתידם אינו מובטח ועוד עלולים הם להשפיע לרעה על התלמידים הטובים.
והלל לעומתו גורס, כי הרבה פושעים היו בישראל, אך לאחר שהחלו ללמוד ולהתקדם, יצאו מהם תלמידים חכמים לא מעטים.
טענתו של שמאי הזקן, (שהיה דרך אגב בנאי או בונה), מובנת מאד, כי אם יקבלו תלמיד שהוא אינו עניו, הרי שהוא עלול לגדול קצת בתורה, ומיד יחשוב עצמו לחכם גדול, וימהר לחלוק על גדולים ממנו. וכן אם ילמדו תלמיד שהוא אינו חכם, הרי שגם אם ילמד תורה כמה שנים, עדיין מחמת טיפשותו ימהר לפרש את דברי התורה בצורה מעוותת.
רבן גמליאל, שהיה נשיא הסנהדרין, העמיד שומרים בפתח בית המדרש והכריז "כל מי שאין תוכו כברו אינו רשאי להיכנס" כלומר כל מי מחשבותיו אינן עולות בקנה אחד עם התנהגותו, או כל מי שאינו נוהג ביושר ובכנות אלא בצביעות ובדו־פרצופיות- אינו רשאי להיות תלמיד
לעומתו, רבי אלעזר בן עזריה שמונה לתפקיד הנשיא אחריו, אישר לכל אחד להיכנס ולפי אחת הגרסאות נוספו 400 ספסלים תוך יום אחד לבית המדרש.
אחד מגדולי הרבנים במאה ה-12 מרחיב ואומר- יש ללמד כל אחד- מאה בשביל שיצאו עשרה טובים, ועשרה בשביל שיצאו שניים, ושניים כי אין אנו יודעים מי יצא טוב מהם.
רב נוסף, רבי מנחם המאירי אמר:
יש תועלת בריבוי תלמידים גם אם אינם מוכשרים במיוחד כי "העצים הקטנים מדליקים את הגדולים".
נשיא נכבד, אחי- כפי שאנו רואים, חילוקי הדעות על כמות או איכות אינם חדשים. וחכמים וגדולים דנו בנושא לפני שנים רבות מאד.
מי צודק? כל אחד על פי מחשבתו ואמונתו. גם כאן בינינו יש חכמים הגורסים כבית הלל ואחרים כבית שמאי.
אז מה נכון? אני משאיר זאת לחשיבה לכל אחד מכם.
ואהבת לרעך כמוך
שלמה אבן-זהר 7/5/2015
אתמול היה ערב ל"ג בעומר.
לפי המסורת- בל"ג בעומר הפסיק מותם של תלמידי רבי עקיבא. בדברי חז"ל מוזכר מותם של תלמידי רבי עקיבא, וכך כתוב:
"שנים עשר אלף זוגות תלמידים היו לו לרבי עקיבא מגבת עד אנטיפטריס וכולן מתו בפרק אחד, מפני שלא נהגו כבוד זה בזה, והייתה עינם צרה אלו באלו. והיה העולם שמם".
כמה מילים על רבי עקיבא:
רבי עקיבא בן יוסף, היה תנא ארצישראלי, מגדולי חכמי ישראל. הוא היה מנהיגו הרוחני של מרד בר כוכבא, וישנן עדויות להשתתפות תלמידיו במרידה.
רבי עקיבא הטביע את חותמו על הלכות רבות ועל ערכים במסורת ובחשיבה היהודית. הוא מוזכר בתלמוד הבבלי כ-1,500 פעמים. נחשב לסמל למסירות נפש על התורה. נהרג על קידוש השם כאחד מעשרת הרוגי מלכות.
רבי עקיבא החל ללמוד קריאה כתיבה בגיל 40. המהפך שחל בחיי ר' עקיבא בגיל ארבעים שימש השראה לרבים אודות האפשרות לחולל שינוי בחיים גם בגיל מבוגר,
וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ הוא פסוק בתורה, ומושג יסוד- לדעת התנא רבי עקיבא.
מקורה של המצווה הוא בספר ויקרא פרק יט' פסוק י"ח:
" לֹא-תִקֹּם וְלֹא-תִטֹּר אֶת-בְּנֵי עַמֶּךָ, וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ, אֲנִי ה'"
משמעותה היא שהאדם צריך לאהוב את רעו כשם שהוא אוהב את עצמו. מכלל זה נגזרים דרכי התנהגויות רבות, שבגללן רבי עקיבא התייחס אליו כאל כלל מרכזי וחשוב בכל התורה.
צורת כתיבתה של מצווה זו מצביעה על תכונה אנושית ידועה- קל לו לאדם לסלוח לעצמו, אך לא לאחרים. על הפסוק "ואהבת לרעך כמוך" אמר רבי עקיבא "זהו כלל גדול בתורה "
"ואהבת לרעך כמוך" הוא מושג מרכזי גם בנצרות. הפסוק מוצג על ישוע ופאולוס בברית החדשה כבסיס לתורת המוסר הנוצרית.
בניסוחים שונים הוא מובא גם בדתות אחרות.
אחיי, תלמידיו של רבי עקיבא, אשר את סיום מותם חוגגנו אתמול בהדלקת מדורות, מתו בשל שנאת חינם איש לאחיו.
אנו, כבונים חופשים, מקיימים את המשפט הנצחי אותו ראה רבי עקיבא כמשפט מרכזי בחיי כל אדם "ואהבת לרעך כמוך", ומוסיפים: "אחוות אחים, עזרה ואמת"
חכם וגולם
שלמה אבן-זהר 3/12/2015
נשיא נכבד,
אני מבקש לדבר על חכם ועל גולם, על קיפלינג ולבסוף קוריוז מעניין.
וכך נאמר בפרקי אבות, פרק ה' משנה ז':
שִׁבְעָה דְבָרִים בַּגֹּלֶם וְשִׁבְעָה בֶּחָכָם.
כאן אנו בעצם מחכים לשמוע מהם שבעת הדברים השליליים בגולם. אבל התנא שכתב את המשנה הזו מפתיע אותנו, ומספר לנו על הדברים החיוביים שיש בחכם. יש בכך הגיון, כי למעשה רוצים ללמד אותנו מה חיובי ונכון לעשות. אביא את פרושו של הרב ישראל ליפשיץ שחי בסוף המאה ה-19 הידוע בכינויו "תפארת ישראל" שטען שיש בדר והגיון במה שנאמר. וכך כתוב:
שִׁבְעָה דְבָרִים בַּגֹּלֶם וְשִׁבְעָה בֶּחָכָם.
1. חָכָם אֵינוֹ מְדַבֵּר בִּפְנֵי מִי שֶׁהוּא גָדוֹל מִמֶּנּוּ בְּחָכְמָה וּבְמִנְיָן, תחילה יש לרכוש חוכמה, וזאת ע"י שמיעה. לכן אם מישהו מבוגר או מלומד ממך מדבר- הקשב לו ולמד מדבריו
2. וְאֵינוֹ נִכְנָס לְתוֹךְ דִּבְרֵי חֲבֵרוֹ, הקשב עד הסוף ואל תפריע.
3. וְאֵינוֹ נִבְהָל לְהָשִׁיב, כאשר סיים חברך, או המורה שלך את דבריו, אל תמהר לענות. חשוב קודם והפנם את מה ששמעת לפני שתשיב.
4. שׁוֹאֵל כָּעִנְיָן וּמֵשִׁיב כַּהֲלָכָה, במקרה ולא הבנת- שאל. שאל שאלה לעניין ואז כשתלמד, תוכל להשיב כהלכה.
5. וְאוֹמֵר עַל רִאשׁוֹן רִאשׁוֹן וְעַל אַחֲרוֹן אַחֲרוֹן, לפעמים השאלה או התשובה ארוכה או מורכבת, אזי יש צורך לעשות סדר בדברים-ראשון ראשון ואחרון אחרון.
ְ6. ועַל מַה שֶּׁלֹּא שָׁמַע, אוֹמֵר לֹא שָׁמַעְתִּי, תמיד יש לזכור- על מה שלא שמעת. תודה ותאמר-לא שמעתי. אין להמציא דברים מהדמיון.
7. וּמוֹדֶה עַל הָאֱמֶת. לבסוף אם טעית, תודה על האמת. אמור שטעית, ואז השתדל לברר מה האמת לאמיתה.
ְוחִלּוּפֵיהֶן בַּגֹּלֶם. אגב, גולם על פי הפרוש הוא אדם שיש בו מעלות שכליות, וגם מידות טובות אך הכול אצלו בערבוביה, ולכן הוא עדיין חומר גלם, חסר עיבוד. אינו מגיע אל השלמות ואינו מוציא אל הפועל את היכולות התמונות בו.
אחיי, אני חושב שזהו לקח מעניין וחשוב וכדאי להפנים אותו.
וכמה הערות לסיום:
הרב ישראל ליפשיץ שאת הסברו קראתי, קבע כלל הגיוני לפיו אדם יכול להסביר ולהקיף כל נושא על פי שבע שאלות שאם יש עליהן תשובות אפשר למצות ולהבין כל נושא. הכלל נקרא: מי, מה, למי, מתי, איה, איך ולמה.
לאחינו, הבונה החופשי רודיארד קיפלינג, מיוחסת אמרה המקבילה למושג זה: "שישה עוזרים נאמנים לי, והם לימדוני כל אשר אדע, ואלו הם: מי ומה, מדוע ואיך, מתי והיכן".
לזאב ז'בוטינסקי היו את חמשת הממי"ם, הלא הם חמשת הצרכים שעל המדינה לספק לאדם והם: מזון, מעון, מלבוש, מורה ומרפא.
והקוריוז הוא: הפירוש למשנה של הרב ליפשיץ יצא בשני חלקים לספר הראשון קרא "יכין" ולספר השני קרא "בועז".
יצר לב האדם
שלמה אבן-זהר 4/2/2016
נשיא נכבד,
ברשותך, אני מבקש לדבר הפעם על יצר לב האדם. האם הוא טוב או רע מנעוריו?
בספר בראשית מצוין כי "יצר לב האדם רע מנעוריו",
שני פילוסופים בני המאות ה-17 וה- 18 התווכחו רבות בנושא: בעוד תומאס הובס טען שהאדם נולד עם יצר רע, הרי ז'אן ז'ק רוסו אמר, כי ההיפך הוא הנכון ולאדם יצר טוב מטבעו.
באפריקה יש שבט אשר יש לו מנהג מעניין.
בשבט האפריקאי הזה, כשמישהו מתנהג בצורה פוגענית, הוא נלקח למרכז הכפר שם כל השבט מתאסף ומקיף אותו.
במשך יומיים הם יזכירו לו את כל הדברים הטובים שהוא עשה.
השבט מאמין, כי יצר האדם טוב מבסיסו. כל אחד מאתנו רק רוצה בטחון, אהבה, שלום ושמחה.
אבל לפעמים, במרדף אחרי דברים, אנשים עושים טעויות.
הקהילה רואה את הטעויות האלה כזעקה לעזרה.
הם מתאחדים כדי להרים אותו, ולחבר אותו חזרה לטבע האמיתי שלו, כדי להזכיר לו מי הוא באמת, עד שהוא זוכר לגמרי את האמת הבסיסית ממנה הוא התנתק זמנית "אני טוב".
שיקובה נבאג'יוטיסאיקיא…
נבאג'יוטיסאיקיא, זו מחמאה שמשתמשים בה בדרום אפריקה ומשמעותה: "אני מכבד אותך, אני מוקיר אותך, אתה חשוב לי" בתגובה, אנשים יאמרו שיקובה – "אם כך, אני קיים עבורך"
אחי, אני מאחל לכם שיהיו לכם אנשים שיזכירו לכם תמיד את הטבע האמיתי שלכם…
יש לך, תן
שלמה אבן-זהר 18/6/2015
נשיא נכבד, אחי כולכם,
היום הצטרפו לשורותינו 3 אחים חדשים , וברשותך נשיא נכבד אני רוצה לפנות אליהם בכמה מילים.
אחי החדשים, היום הצטרפתם למסדר רב שנים אשר ינק את עיקרי תורתו ממיטב אנשי הרוח והחזון במשך הדורות.
היום נגלה לכם האור המסוני. על פי הרקליטוס, הפילוסוף היווני הקדום, האש והאור הם עיקר הטבע וההרמוניה של האדם, ובאותה הרמוניה משולבים מוסר, צדק אחווה ועוד מידות טובות.
הפילוסוף האנגלי, פרנסיס בייקון , קבע את המושג "סדר חדש" , כאשר כוונתו הייתה בעצם לפרוץ את גבולות צרות המוח והמגבלות של המוח האנושי.
ג'ון מילטון, אחד מגדולי המשוררים בשפה האנגלית, טען, כי חובה ללמוד בצורה מאומצת כדי להתקדם ולהכיר את הידע הנמצא במדעים השונים.
אפשר להוסיף דוגמאות רבות בהם נמצא את השפעתם של עוד אנשי רוח רבים על תורתנו המסונית, ואני בטוח, כי אם תתמידו תלמדו ותחקרו תגיעו לכל הידע הזה.
אחד הלקחים אליהם נחשפתם היום הוא לקח הצדקה. עוד תשובו ותהרהרו בו. אך אני מבקש לסיים בדבריו של יאנוש קורצ'אק אשר כתב כך:
יש לך – תן
מאת: יאנוש קורצ'אק
יש לך? – תן.
קשה? אני יודע,
אבל תן בכל זאת.
ללא תרעומת, בכל הלב. זה חשוב.
ניסיון – ומי יודע? – אולי בשורת ימים שיגיעו,
כאשר ישתנה העולם , והוא ייהנה יותר לתת מאשר לאגור,
פשוט לא יהיה מסוגל לנהוג אחרת.
בינתיים תעניק משלך באורך רוח,
עד אשר יחלוק האדם בשמחה את מה שיש לו.
נח והמבול
שלמה אבן-זהר
נשיא נכבד
אני מבקש לדבר הפעם על ניסוי מדעי עתיק יומין, עולם חדש ודן אלמגור
לפני מספר שנים הצטופפו בני עמים וגזעים שונים על רפסודה בודדת בלב האוקיינוס. היתה זו רפסודת מחקר ומבחן. מארגני המסע רצו לבדוק באמצעותו, כיצד עומדים בעלי רקע תרבותי ואתני שונה, בלחץ הפסיכולוגי והאנושי, הנוצר מצפיפות ובדידות כמו אלו.
תוצאות המחקר לא החמיאו למשתתפים בניסוי. על הרפסודה התחוללו מריבות קולניות ושקטות. "התושבים" שהצטופפו עליה, נגררו לסכסוכים קטנוניים, פיתחו יחסי קנאה ותחרות, וזאת למרות תרבותם הגבוהה יחסית, תואריהם האקדמיים ומעמדם בחברה ממנה יצאו להרפתקה ימית זו.
מתחת לעלי התאנה של הנימוס והמוסר המקובלים נגלתה להם דמות שונה של עצמם, לא סימפטית במיוחד. לא י זו רפסודת המבחן הראשונה. הראשונה, יצאה לדרך לפני אלפי שנים. הלחצים שהופעלו עליה היו בלא השוואה לאלו שעל הרפסודה המודרנית.
קבוצת הניסוי הקדומה, לעומת זאת, עמדה בכבוד במבחן שנכפה עליה, והיא יצאה ממנו מחושלת. היא אפילו הניחה את היסודות לעולם חדש – צעיר, בריא ורענן.
זהו סיפורו של נח ובניו, פליטי דור המבול. נח, אנו מוצאים במקרא, מצא חן בעיני האלוהים, נח ראוי להצלה יחידי מכל בני דורו המנוון והאבוד מבחינה מוסרית. אולם למרבה הפלא כרך האלוהים הצלה זו בתנאים קשים מנשוא.
במשך שנה שלימה היה עליו לצוף על פי מי התהום שגאו, בתוך תיבה סגורה בחברת כל ממלכת החי. חבריו ושותפיו למסע ההצלה היו פילים, ג'ירפות, קופים ונמרים, חזירי בר ותרנגולות בית, הינשוף והיתוש, ובעצם מי לא? הוא אשר אמרנו: בלא השוואה לתנאים על הרפסודה המוכרת לנו מן הכרוניקה העיתונאית.
אך השאלה עולה מאליה מדוע בחר אלוהים דרך הצלה מתישה זו? למה גזר עליהם שנה של שחיקה פסיכולוגית, מריטת עצבים מלאה, והצטברות של מרירות עקב לחץ, דוחק וצפיפות? כלום לא יכול היה הכל יכול – להצילם בצורה שונה? התשובה היא: לא.
כפי שמתברר לא הייתה תיבת נח תיבת הצלה, כי אם – תיבת מבחן. מבחן לנח ולמשפחתו. אולי גם מבחן לכל החי שנדחס לתוכה. מבחן שהשעה הקשה הכתיבה אותו. מבחן שהיה תוצאה הגיונית משואת המבול אשר השתוללה אותה שעה ביקום כולו. והמבחן גורלי, כי בו תלוי עתיד האנושות. פגישת ניצולים זו בתיבה, כפתה עליהם מושג שנשכח – חיים משותפים.
הם קלטו מחדש בכורח המציאות מושגים וערכים שנשחקו באותה תרבות וחברה השקועות עתה עמוק בתהום המים שמתחתם. הם למדו עתה יום יום, תוך התנסות מתמדת, כי חיים משותפים יתכנו רק תוך ויתור הדדי. תוך הכרת קיומו של הזולת.
כל ניסיון של העדפה קיצונית של ה"אגו" האישי היה מביא בתנאי התיבה להתפוצצות מיידית.
נח הפעיל את כל משאבי החסד שהיו טמונים בלבו. ובתנאים קשים ביותר, מימש תכונה זו במציאות חייה של התיבה. והוא עמד במבחן הרפסודה. במבחן החסד וההטבה. והוא עמד בו בכבוד. יש סיכוי איפוא לעולם החדש המתדפק על דלתות התיבה.
דן אלמגור כתב שיר משעשע על האירוע הנ"ל:
נוח היה איש צדיק ותמים
ולכן נשאר יבש
הֵצִיץ הָאֵל פַּעַם מֵחַלּוֹן הַמִּשְׂרָד,
רָאָה אֶת הָעוֹלָם וְהֵגִיב מִיָּד:
'בָּרָאתִי בְּנֵי-אָדָם, אַךְ שָׁכַחְתִּי בִּשְׁבִיל מָה.
אֶמְחֶה אוֹתָם בְּמַיִם מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה.'
יָרַד הָאֵל לְמַטָּה וְהֵעִיף מַבָּט רָגוּז.
פִּתְאוֹם רָאָה אֶת נֹחַ – בָּחוּר מֵאָה אֲחוּז.
וְזֶה, בַּסִּגְנוֹן שֶׁל אוֹתָם הַיָּמִים,
'נֹחַ הָיָה אִישׁ צַדִּיק וְתָמִים.'
נֹחַ הָיָה אִישׁ צַדִּיק וְתָמִים…
אָמַר הָאֵל: 'נֹחַ, תָּ'עוֹלָם צָרִיךְ לִרְחֹץ!
תִּרְאֶה אֵיזֶה טִנֹפֶת! תִּרְאֶה גַּם כַּמָּה בֹּץ!
אָז קַח עֵצִים, נֹחַ, אַלְפַּיִם קוּבּ –
וּבְנֵה תֵּבָה מִגֹּפֶר מַמָּשׁ כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב.'
אָמַר נֹחַ: 'בּוֹס, זֶה ג'וֹבּ נוֹרָא קָשֶׁה.'
עָנָה הָאֵל: 'נֹחַ, קַח אֶת יֶפֶת, חַם וְשֵׁם.'
– 'בּוֹס, קִבַּלְתִּי כָּאן בַּגַּב 'הֶקְסֶנְשׁוּז'!'
– 'בְּלִי פוֹיְלֶשְׁטִיקִים, נֹחַ! אַפּ-שְׁתַּיִם זוּז!'
נֹחַ הָיָה אִישׁ צַדִּיק וְתָמִים….
נֹחַ הוֹדִיעַ: 'הַתֵּבָה, הִנֵּה הִיא, בּוֹס!'
– 'אוֹ-קֵי, נֹחַ. וְעַכְשָׁו תּוּכַל לִדְחֹס
שְׁנַיִם-שְׁנַיִם, עִם רַב לְהַשְׁגָּחָה.
וְכֵן אֶת גְּבֶרֶת נֹחַ – וְאֶת כָּל הַמִשְׁפָּחָה!'
נֹחַ שָׂח: 'בּוֹס! מְעֻנָּן כְּבָר חֶלְקִית!'
עָנָה הָאֵל: 'נֹחַ, אַל תִּזְחַל כְּמוֹ תָּמִיד!'
– 'בּוֹס, תִּרְאֶה, מַרְגִּישִׁים כְּבָר טִפּוֹת!'
עָנָה הָאֵל: 'נֹחַ, סְגֹר תָּ'פֶּה – וְתָ'דְּלָתוֹת!'
נֹחַ הָיָה אִישׁ צַדִּיק וְתָמִים….
הֵם שָׁטוּ כָּךְ… לְפֶתַע – 'זְבֶּנְג' אָיֹום!
'קִבַּלְתִּי פַּנְצֶ'ר, בּוֹס! נִתְקַעְתִּי בַּמָּקוֹם!
נִתְפַּשׂ לָנוּ הַ'בֶּק-אַקְס'. גַּם הַקְּלָאצ' נִשְׂרַט.'
הָאַל שָׂח: 'נִתְקַעְתָ, נֹחַ, עַל האררט!'
נֹחַ שָׂח: 'בּוֹס, לָרֶדֶת מֻתָר?
הָאֵל שָׂח: 'נֹח, הַמַּבּוּל מִזְּמַן עָבַר!
דַּי! זֶה נִמְאַס לִי. אֶחְזֹר לַמִּשְׂרָד.
אֶת הַמַּבּוּל הַבָּא כְּבָר תַּעֲשׂוּ לְבַד!'
על אבנים וחלומות
שלמה אבן-זהר 19/11/2015
נשיא נכבד,
ברשותך, אני מבקש לדבר הפעם על אבנים וחלומות וסמדר שיר בהסתמך על פרשת השבוע הקרוב.
בפרשת השבוע, פרשת "ויצא", אנו נתקלים בבונה חופשי קדום הלא הוא יעקב אבינו.
"ויצא יעקב… " – יעקב, יושב האוהלים, עומד לעזוב את ביתו, כביכול כדי למצוא כלה בין קרוביו בחרן, אך למעשה – כדי להימלט מנקמת עשו אחיו.
הבן האהוב של אמו ,תשוש. השמש באה באופן פתאומי והוא נקלע למקום בלתי מוכר. בהכנה ללינה, הוא לוקח מאבני המקום, שם אותן למראשותיו וחולם על סולם המוצב ארצה וראשו מגיע השמימה..
שימו לב לשני מרכיבים אלה, האבנים והסולם, והתפתחותם הסמלית.
יעקב מקיץ משנתו, מבין ש"מקום" זה אינו אלא "בית אלוהים" ו"שער השמים" – ועם השכמתו למחרת, מקים מצבה הבנויה מאבני המקום ונודר נדר , כי אם ובתנאי שאכן יוחזר הביתה בשלום, יבנה במקום "בית אלוהים"
תגובתו של יעקב להתגלות אותה חווה הייתה: "אכן יש ה' במקום הזה ואנוכי לא ידעתי" – תגובה זו מבהירה לנו את חוסר המודעות שלו והצורך שלו בהתעוררות.
נשיא נכבד, לכל אחד מאתנו יש חלום או חלומות. לא תמיד ניתן להגשים את החלום, אבל שווה לנסות.
אחיי, יעקב, בהמשך דרכו בפרשה ידע בדיוק מה הוא רוצה. ברגע שראה את רחל, ידע בברור כי אותה הוא רוצה לקחת לאישה ואף הקריב עבור כך פעמיים שבע שנים.
איזה דבקות במטרה.
אנו למדים, כי לפעמים יש צורך להתעורר מהחלום, לראות באיזה מקום אנו נמצאים ומתוך כך להגיע להחלטות על המשך הדרך. אם אנו בטוחים בדרכנו, יש לעשות כל מה שניתן ואפשרי כדי לעמוד ביעדים אותם קבענו לעצמנו.
סמדר שיר כתבה:
אם יש לך חלום
אל תיתן לו ללכת-
לך אחריו כל הדרך.
אם יש לך חלום
אל תיתן לו ללכת-
כל עוד אתה נושם
רוץ אחריו עד שיתגשם.
על האחריות לאחר
שלמה אבן-זהר 3/3/2016
נשיא נכבד,
אני מבקש לדון בקצרה בשאלה – האם יש לנו אחריות לאחֵר?
לטענת הפילוסוף הצרפתי עמנואל לוינֶָס, המחויבות המוסרית לאחר באשר הוא אחר, היא התורה המוסרית החשובה ביותר בסוף המאה העשרים.
בעבודה הקודמת התקדשו ללשכתנו אחים חדשים. אחיי, לאחר שהוסר הכיסוי מעל עיניכם וראיתם את האור, ראיתם גם שישה אחים עומדים מולכם-, שלושה עמדו עם יד מושטת- לסמל את נכונותם של כל הבונים החופשים להושיט לכם יד אחים נאמנה. ושלשה אחרים עמדו עם חרב שלופה בידם- לסמל את נכונותם של כל הבונים החופשים לעמוד לימינכם ולהגן עליכם ועל כבודכם.
"השומר אחי אנוכי?" שואל קיין בהתרסה ואפילו בחוצפה כלפי אלוהים.
כן אחַיי, שומרי אחֵינו אנחנו. זו המחויבות המוסרית שלנו.
בסיפור בהר סיני, נאמר: ו"ְכִי-יָמוּךְ אָחִיךָ, וּמָטָה יָדוֹ עִמָּךְ–וְהֶחֱזַקְתָּ בּוֹ…"
בפרשת קדושים נאמר: "לא-תִקֹּם וְלֹא-תִטֹּר אֶת-בְּנֵי עַמֶּךָ, וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ".
ולא רק באופן פסיבי, ולא רק כשאחרים מגלים אחריות.
הלל הזקן , בפרקי אבות, מצווה עלינו את מה שראוי היה לומר לקין:
"ובמקום שאין אנשים, השתדל להיות איש".
זוהי התורה כולה על רגל אחת
סיימתי, נשיא נכבד.
על החמלה
שלמה אבן-זהר 1/9/2016
נשיא נכבד,
ברשותך, אני מבקש הפעם לדבר על המשותף בין ויליאם בלייק, מהאטמה גנדי ודודו טופז.
אחיי, האם ניסיתם פעם להסביר לעצמכם מה פירוש המילה חמלה? קשה מאד לתאר או להסביר אותה בצורה מדויקת.
כמה גדולי רוח, ניסו להסביר את אותה מילה שלכאורה נראית כל כך ברורה אך למעשה לא תמיד יודעים להסבירה, ואביא כדוגמה כמה מדבריהם:
וויליאם בלייק– המשורר המיסטיקן הצייר והבונה החופשי כתב כך:
"האם אני יכול לראות צערו של אחר
ולא להצטער בעצמי?
האם אני יכול לראות את יגונו של האחר
ולא לחפש לעזור לו?"
דיויד יום, הפילוסוף וההיסטוריון הסקוטי, אף הוא בונה חופשי, בכתביו "מסכת על טבע האדם" דן רבות בנושא החמלה, ומקומו של רגש זה בין שאר הרגשות של האדם
חמלה הינה סוג של רגש הקיים בתוכנו. אך החמלה צריכה לעבור טרנספורמציות מנטליות רגשיות כדי להפוך לרגש פעיל ובשל.
החמלה האמיתית עולה מתוך ההכרה של הזהות של עצמי.
כאשר אנו חווים את הסבל של אחרים כשלנו ומגיבים באהבה, אנו פועלים מתוך חמלה. פעולות מתוך חמלה באות בכל מיני צורות וגדלים. אך לא הצורה חשובה אלא המניע.
לא יכולה להיות חמלה ללא חוכמה, ולא חוכמה אמיתית ללא חמלה.
אמר מהאטמה גנדי:
"האדם הטוב הינו חברם של כל היצורים החיים"
החמלה צומחת מתוך ההבנה שכולנו באים מאותו מקום וחוזרים אליו. בדרך, כולנו, ללא יוצא מן הכלל, עוברים דרך סבל…. הסבל שייך לכולנו.
ועוד אמר גנדי:
"החיים שלי הינם שלם בלתי ניתן לחלוקה, וכל פעילויותיי נעות אחת בתוך השנייה;
והן עולות מתוך אהבתי הבלתי שובעת לאנושות"
מרטין לותר קינג התייחס לכך במילים אלו:
"חמלה אמיתית היא יותר מאשר זריקת מטבע לקבצן. היא ההבנה שמערכת המייצרת קבצנים צריכה להיבנות מחדש."
אנו יכולים להבחין ברגש החמלה בצורה ברורה יותר כאשר נסתכל למישהו בעיניים.
דרך העיניים- אנו יכולים לראות את הנשמה הנמצאת מהצד השני ולהרגיש את סבלו.
פעמים רבות, כאשר אנשים רוצים להתחמק מהסבל של אחרים, הם פשוט מורידים מבט ומנסים לברוח ממבטו של הסובל.
"רוברט בראונינג, המשורר והמחזאי הבריטי כתב כך:
העלימו את האהבה וכדור הארץ יהיה קבר אחד גדול."
אני מבקש לסיים בדברים שכתב אדם שהיה שנוי במחלוקת , אך ללא ספק ידע לכתוב. אלה דברים שכתב מספר ימים לפני מותו, ואני מתכוון לדודו טופז.
סיימתי, נשיא נכבד.
על שייקספיר, קהלת וזהר ארגוב
שלמה אבן-זהר 5/11/2015
נשיא נכבד,
ויליאם שייקספיר כתב במחזה "כטוב בעיניכם" את המשפט המפורסם:
"כל העולם במה הוא, וכל אנשיו ונשותיו רק שחקנים הם;
יש להם את כניסותיהם ואת יציאותיהם, וכל איש בימיו משחק שלל תפקידים שונים".
בהמשך, מתאר שייקספיר את שבע המערכות בחייו של אדם, מלידה ועד זקנה, כשהוא אינו חוסך בתיאורים, לא כל כך מחמיאים, למה שקורה לנו בערוב ימינו.
גם קהלת בפרק יב' מתאר את התהליך אשר עובר האדם כשהוא על במת החיים במהלך חייו מינקות ועד אשר "בטלו הטוחנות כי מיעטו, וחשכו הרואות בארובות…" כלומר עד זקנה קשה ולא תמיד נעימה.
אחי, בואו נחשוב על החיים שלנו כמחזה נפלא, שאנו כותבים בעצמנו, כשהמטרה שלנו היא פשוט ליהנות מלשחק את התפקיד. לא תמיד אנו יכולים לקבוע מי יהיו השחקנים שישחקו איתנו במשחק החיים, אבל אנו יכולים להשתדל ולבחור את הטובים והראויים.
ואם נדע להעריך כל רגע ונשכיל ליצוק לתוכו מימד נצחי. נדע שגם פעולות חיוניות יכולות להפוך למשמעותיות, וכך נזכה שכל רגעינו יהיו שווים לטובה.
אז אולי נסכים למה שמתאר זהר ארגוב בשירו "אדם שחקן":
"אדם נולד שחקן,
אמרו את זה מזמן,
הוא משחק ומעמיד פנים.
והעולם במה כאן לכולם,
ואנו אנו, אנו שחקנים".
סיימתי נשיא נכבד.
רק הדומם הוא שלם
שלמה אבן-זהר 2/7/2015
יוסף חיים בְּרֶנֶר מחלוצי הספרות העברית המודרנית, הוגה, פובליציסט ומנהיג ציבור. קנה לעצמו מוניטין בגין אורח חייו הסגפני ואומץ לבו לצאת כנגד המוסכמות, הניכר באמרות ייחודיות כגון "אף על פי כן" ו"זכות הצעקה". נרצח בשנת 1921 בפרעות תרפ"א בביתו ביפו, היום שכונת אבו-כביר. הבית ניצב היום ברח' קיבוץ גלויות בתל אביב, והוא משמש כמרכז הנוער העובד והלומד.
יוסף חיים ברנר, כתב, על הרב קוק, בתגובה לאחד מספריו של הרב, את הדברים הבאים:
"עלי להגיד לרבנו אברהם יצחק הכהן …שחזיונותיו כולם אינם אלא תולדת הלך נפש קרועה לשניים, למרות אופטימיותה החיצונית, שהיא טובעת בעולם האור".
איך אתם הייתם מגיבים לדברים כאלה, אילו מישהו היה אומר עליכם שנשמתכם קרועה?
כשהובא הדבר לידיעת הרב קוק על ידי אחד מתלמידיו, שכעס על דברי ברנר, ענה הרב קוק במילים אלה:
"מי שאמר עלי כי נשמתי קרועה, יפה אמר, בוודאי היא קרועה. אי אפשר לנו לתאר בשכלנו איש שאין נשמתו קרועה.
רק הדומם הוא שלם.
אבל האדם הוא בעל שאיפות הפכיות, ומלחמה פנימית תמיד בקרבו. וכל עבודת האדם הוא להפוך את הכל לאחד את הניגודים שבנפשו ע"י רעיון גדול …".
אחי, שימו לב-איזה משפט. רק הדומם שלם. נפש האדם תמיד קרועה. וכל עבודת האדם – היא לאחד את הקרעים בנפשו בכוחות עצמו.
אכן רעיון גדול ומרומם.
סיימתי, נשיא נכבד
תפילה
שלמה אבן-זהר 19/2/2015
מילים: בולט אוקודז'בה Bulat Okudzhava תרגום: יעקב שרת
אוקודז'בה (1924-1997) היה משורר, מלחין זמר וסופר סובייטי בשפה הרוסית. הוא כתב מעל ל-200 שירים בהם היה מחבר מוזיקה ומילים.
כָּל עוֹד הָאָרֶץ תָּנוּעַ, כָּל עוֹד אוֹר שֶׁמֶשׁ קוֹרֵן,
אֶשָּׂא תְּפִלָּה אֵלֶיךָ: תֵּן, תֵּן לַכֹּל מָה שֶׁאֵין!
רֹאשׁ- לְחָכָם עַל כְּתֵפַיִם, סוּס- לְמוּג-לֵב אָנָא שְׁלַח;
תֵּן לַמְּאֻשָּׁר רֹב כֶּסֶף – וְרַק אוֹתִי אַל תִּשְׁכַּח!
אֶשָּׂא תְּפִלָּה אֵלֶיךָ: עוֹלָם וּמְלוֹאוֹ בְּיָדְךָ.
לִצְמֵא הַשִּׁלְטוֹן וְהַכּוֹחַ – שְׁלַח הֲנָאָה וְשִׂמְחָה.
תֵּן לַנָּדִיב קְצָת מַרְגּוֹעַ, עַד לַיִל יַחְמֹק חֲרִישִׁי;
מְלֹא כַּפָּרָה תֵּן לְקַיִן, וְרַק אַל תִּשְׁכַּח גַּם אוֹתִי.
אַתָּה כֹּל-יָכוֹל; אֵין כָּמוֹךָ. נַאֲמִין בְּרֹב תְּבוּנָתְךָ.
נַאֲמִין כַּחַיָּל הַגּוֹוֵעַ כִּי יִחְיֶה בְּגַן-עֵדֶן אִתְּךָ.
נַאֲמִין כְּכָל אֹזֶן שׁוֹמַעַת לְרֶטֶט קוֹלְךָ הַמַּקְסִים;
נַאֲמִין כְּמוֹ כֻּלָּנוּ בְּיַחַד, בְּלִי דַּעַת מָה אָנוּ עוֹשִׂים.
אֱלֹהִים שֶׁלִי, אֱלֹהַ! בְּךָ, רַק בְּךָ נֶחָמָה.
כָּל עוֹד הָאָרֶץ תָּנוּעַ וְעַל כָּךְ תִּשְׁתּוֹמֵם בְּעַצְמָהּ ;
כָּל עוֹד זְמַן וָאֵשׁ לֹא יֶחְסַר לָהּ, שְׁמַע, אֱלֹהִים, תְּפִלָּתִי :
תֵּן לְכָל נֶפֶשׁ רַק חֹפֶן, וְרַק אַל תִּשְׁכַּח גַּם אוֹתִי !
היכן הוא גן עדן?
שלמה אבן-זהר 19/3/2015
איש וכלבו מתו, והגיעו לשמיים.
הם הלכו בדרך האבנים המשתלבות בזהב לאורך קיר עשוי שיש משובח. במעלה הגבעה ראו לפניהם שער מדהים עשוי כולו מפנינה, זוהר באור השמש. כשהגיעו לשער ראו אדם יושב בפתח.
"סליחה" בעל הכלב אמר "היכן אנו נמצאים?"
"בגן עדן" ענה האיש.
"אפשר לקבל מים?" שאל בעל הכלב.
"בוודאי" ענה השומר, "הכנס ואדאג שתקבל מים צוננים"
"האם גם החבר שלי יכול להיכנס?" שאל בעל הכלב והצביע על הכלב.
"אני מצטער, " ענה השומר, "איננו מאפשרים לחיות מחמד להיכנס".
האיש החליט לוותר על המים. הוא קרא לכלבו והם המשיכו ללכת.
הדרך הפכה להיות דרך עפר והם הגיעו לשער עץ שעמד בדרך ללא כל גדר מסביב. מעבר לשער היה איש שנשען על עץ.
"סליחה", קרא לו בעל הכלב "יש פה מים?"
"בטח היכנסו" ענה לו האיש.
הם עברו את השער וניגשו לברז ושתו כאוות נפשם.
"תודה, מה המקום הזה?" שאל המבקר.
"גן עדן" ענה לו האיש.
"זה מאד מבלבל," אמר המבקר, "האיש שפגשנו קודם אמר לנו ששם זה גן עדן"
"אתה מתכון לרחוב המוזהב עם שער הפנינה? לא. שם זה גיהינום"
"ולא אכפת לכם שהם משתמשים בשם שלכם שם?" התפלא בעל הכלב.
" לא" ענה האיש. "אנחנו רק שמחים שהם לוקחים אליהם את כל שמוכנים להשאיר את חבריהם בחוץ…"
לקראת חג השבועות
שלמה אבן-זהר 21/5/2015
בגיל צעיר הוא נשלח למדבר במקום בו היו אריות ודובים, כדי להיות רועה צאן.
בגיל מבוגר יותר, הוא נלחם באנשים גדולים וחזקים ממנו.
האחים שלו – לעגו לו, אשתו- צחקה עליו כשראתה אותו רוקד ברחובות.
חמו ניסה להרוג אותו, ורדף אחריו במשך שנים.
גם אחד מבניו ניסה להרוג אותו.
הוא היה זמר, וכתב מזמורים.
ובנוסף לכל- הוא גם היה ג'ינג'י.
אך הוא גם היה מלך, וגם כתב את ספר תהילים. וזכה, שבנו יבנה את בית המקדש.
על פי המסורת, הוא נולד ונפטר בחג השבועות.
נכון, זהו דוד המלך, בן ישי, בנו של עובד, שהיה בן בועז אשר היה בעלה של רות, אותה אישה מואבייה, גיורת, אשר את המגילה על שמה נקרא בחג הקרוב, חג השבועות.
מגילת רות נקראת גם מגילת החסד. מוזכרים בה העזרה לזולת ועשיית חסד עם האחר, החלש השונה. אחת המצוות המוזכרות במגילת רות היא מצוות לקט שכחה ופאה.
אלו מצוות בהן מצווים בעלי השדות להשאיר מעין מתנה למי שאין לו, למי שחסר לו, מצוות המצטרפות למצוות המעשר והצדקה.
זו אינה נדבה הניתנת לעני, במצוות אלה של לקט שכחה ופאה נדרש הנצרך לבוא ולאסוף את מה שהוא צריך כדי שלא ירגיש מבויש. עליו לעשות מאמץ כדי לקבל את מה שהוא נצרך לו. זו גדולתה של מצוות הצדקה.
בטקס קידושינו אומר הנשיא לאח המתקדש: "….ועתה אעמידך בניסיון ואבקשך לקיים את המצווה הקרובה ביותר ללבו של בונה חופשי- הלא היא הצדקה…"
במזמור הנעילה שלנו המבוסס על פרקים שונים בספר תהילים אנו שרים: "פיזר, נתן לאביונים, עושה אלה-לא יימוט לעולם. צדקתו עומדת לעד".
אנו ממשיכים במסורת של אחוות אחים, עזרה, צדקה ואמת, מימי בית שני לפחות ועד ימינו אלה.
סיימתי נשיא נכבד
החיים כמשחק
שלמה אבן-זהר
נשיא נכבד, ברשותך, אבקש לדבר היום על קוקה-קולה ועל מיודענו שייקספיר.
נשיא קוקה קולה היוצא אמר כך בנאום הפרידה שלו:
"תאר לעצמך את החיים כמשחק, שבו אתה להטוטן ומשחק עם חמישה כדורים באוויר".
אלו הם הכדורים: העבודה שלך – המשפחה שלך – הבריאות שלך – החברים שלך- והחיים הרוחניים שלך. ואתה שומר על כל אלה – באוויר.
העבודה שלך- היא כמו כדור גומי. אם אתה מפיל אותו, הוא קופץ וחוזר.
אבל ארבעת כדורים האחרים: משפחה, בריאות, חברים והחיים הרוחניים, הם שבירים כמו זכוכית.
אם תפיל אחד מאלה, הוא יהיה באופן בלתי הפיך -מפוצל, מסומן, חתוך, פגום ושבור. אף פעם לא יחזור להיות אותו דבר.
חשוב שתבין: אתה חייב להתאמץ כדי לקבל ולשמור על היקר ביותר עבורך, ולהעריך אותו.
תעבוד ביעילות בשעות העבודה והפסק את העבודה בזמן.
תן את הזמן הנדרש לבני המשפחה והחברים שלך. הקפד על פעילות גופנית, לאכול ולנוח כמו שצריך.
ומעל לכל , תחיה את חייך הרוחניים ,כי הם טרנסצנדנטליים, נצחיים".
אחיי, שייקספיר אמר: "אני תמיד מרגיש מאושר. אתה יודע למה? כי אני לא מצפה לשום דבר מאף אחד. ציפיות תמיד כואבות."
הבעיות הן לא נצחיות – תמיד יש פתרונות.
הדבר היחיד שלא נפתר , הוא המוות.
החיים קצרים, ולכן אהוב אותם! חייה בכל העוצמה.
וזכור: לפני שאתה מדבר… תקשיב!
לפני שאתה כותב … תחשוב!
לפני שתיתן ביקורת … בדוק!
לפני שתפגע במישהו… תרגיש!
לפני שאתה מתפלל… סלח!
לפני שתבזבז… תרוויח!
לפני שתוותר… נסה!
לפני שתמות… חייה!!
יוסף ואחיו
שלמה אבן-זהר 3/12/2015
נשיאים נכבדים,
אין מתאים יותר ממפגש אחים משותף זה מלדבר על מפגש אחים אחר, שקרה לפני שנים רבות, ואני מתכוון כמובן לסיפור יוסף ואחיו.
טולסטוי אמר, כי "סיפּור יוסף ואחיו הוא מעשה-אמנות שאין כערכו בכל ספרות העולם".
תומאס מאן כתב יצירת מופת בת ארבעה כרכים על יוסף ואחיו.
רבים נוספים עוסקים בסיפור זה תוך ניסיון להבין את הדינמיקה ביחסים בין האחים.
ובמקרה, או שלא במקרה, פרשת השבוע היא פרשת "וישב" העוסקת ממש בסיפור זה.
אם נעבור בקצרה על יחסי הגומלין במקורות שלנו על יחסים בין אחים נגלה כי לא תמיד הקשר הוא טוב, בלשון המעטה. למשל-קין והבל, יצחק וישמעאל, יעקב ועשיו ועוד. אכן מעורר מחשבה ועל כך נדבר אולי בפעם אחרת.
סיפור האירועים על יוסף ואחיו מתמשך על פני 23 שנים.
מה גרם לשנאה הגדולה בין האחים? יש אומרים קנאה. האחים קנאו ביוסף על כי יעקב העדיף אותו על פני כולם. או אולי כעס על כי יוסף הלשין עליהם, ולא בצדק, לפני אביהם. כעס שכמעט הביא אותם למצב בו עמדו להרוג אותו.
כל זאת הביא לכך, ולא משנה מה הייתה הסיבה, שכל הצדדים, יוסף מצד אחד, האחים מצד שני ומעל כולם יעקב, האב האומלל, סבלו סבל רב במשך שנים רבות.
אחיי, האם ניתן היה למנוע את הסבל הזה? יתכן.
אולי היה צורך בתקשורת נכונה, בניסיון להבין מה מניע את המעשים שנעשו, קצת הבנה הדדית וחמלה היו יכולים למנוע, אולי, את כל זאת.
לו יוסף היה מתנהג קצת יותר בצניעות , לו יעקב היה נוהג באופן שווה לכל בניו ולא מחצין בצורה בולטת את העדפתו את יוסף, לו האחים היו נוהגים אחרת, לא היו פוגעים ביוסף, לא היו משקרים לאביהם ומספרים לו כי בנו מת, לו היו עוזרים ליוסף להבין כי מעשיו מכעיסים אותם אולי היו נראים הדברים אחרת.
סיפור האיבה מסתיים ב"הפי-אנד" במילים: וַיְנַשֵּׁק לְכָל-אֶחָיו, וַיֵּבְךְּ עֲלֵיהֶם. האם לא מאוחר מידי?
או אולי מוטב מאוחר מאשר כלל לא?
אחיי, אנו למדים מכך כי אחוות אחים אמיתית , עזרה ואמת הם לא מילים סתם, יש להם משמעות עמוקה ביותר ועלינו ליישם זאת בחיי היום יום שלנו.
סיימתי, נשיאים נכבדים.
על הבחירה החופשית
שלמה אבן-זהר 7 ביולי 2016
נשיא נכבד,
ברשותך, אני מבקש לדבר היום על הקשר בין יהודה פוליקר ובחירה חופשית.
אחי, מהו המרווח שבין גירוי לתגובה. בין הזמן שקורה לנו משהו לבין הזמן שאנחנו מגיבים. המרווח הזה לפעמים הוא מאד קטן
האם במרווח הזה אנחנו נוכחים ומגיבים מתוך בחירה? או שאנחנו מגיבים באופן אוטומטי מבלי לחשוב?
בהרבה מאוד מקרים אנחנו מגיבים באופן אוטומטי ואחר-כך מצטערים על כך.
בכל רגע ורגע יש לנו אינסוף בחירות. בכל רגע ורגע אנחנו יכולים לבחור אם להיעלב, לדאוג, לפחד, לכעוס, להאשים, לבקר, לקנא, לרחם על עצמנו, להתלונן לשפוט ועוד.
בכל רגע ורגע אנחנו גם יכולים לבחור אם להאמין, לבטוח, לפרגן, לאהוב, לתת, לסמוך, לסלוח, לקבל, להירגע, לשמוח ועוד.
האם אנחנו מודעים ליכולת הבחירה שלנו? רוב הזמן לא.
בכל נקודה בדרך שלנו יש צומת שאפשר לבחור אם לפנות בה ימינה, שמאלה או להמשיך ישר. את רוב הצמתים האלה אנחנו לא רואים. אנו שועטים ישר קדימה, ואנחנו לא שמים לב בכלל שעברנו בצומת.
במקום לשבת בכיסא הנהג, ולכוון את הנסיעה של החיים שלנו, אנחנו נותנים לטייס האוטומטי לנהוג. לפעמים הוא מביא אותנו למקומות שאנחנו ממש לא רוצים להיות בהם…
אז מה אפשר לעשות? האם אנו חופשים לבחור? מהו בכלל חופש? פוליקר שר:
עשרים וארבע שעות ביממה
טעות חזרה בטעות על עצמה
מי ידע בסופו של חשבון
שאחד ואחד זה בעצם המון
חופשי זה –לגמרי לבד.
ובועז שרעבי אומר "…להיות חופשי ומאושר" ואילו ג'ון לנון כתב את השיר הנפלא "חופשי כמו ציפור" Free as a bird
אחי,
הנשיא שקדם, אחינו איתן שמורק, הזכיר לא פעם את הפואמה המופלאה של רוברט פרוסט The Road not Taken "הדרך שלא נבחרה". המספר על הדילמה הקשה איך לבחור בין שתי דרכים.
האם אנו יודעים אם בחרנו נכון? כנראה שלעולם לא נדע, יתכן ותחושת ההחמצה תלווה אותנו במשך חיינו, אבל אל לנו להיתפש לייאוש אלא להחליט כי זו הדרך שלנו ובה נמשיך ללכת מתוך בחירה ומתוך כוונה לעשות בה את הכי טוב שנוכל
השיר מסתיים במילים הבאות:
כָּל זֹאת אֲסַפֵּר, עִם קְצָת אֲנָחוֹת,
אֵיךְ לִפְנֵי עִדָּנִים, בְּחֹרֶש מֵצֵל,
רָאִיתִי מוּלִי שְתֵּי דְּרָכִים נִפְתָּחוֹת –
וּבָחַרְתִּי בְּזוֹ שֶעָבְרוּ בָּהּ פָּחוֹת,
וְזֶה שֶעָשָׂה אֶת כָּל הַהֶבְדֵּל.
גלגלי השנה
יהודה קנדלי 19/10/2017
נשיא נכבד אחיי כולכם,
אנו נמצאים בימים בהם האור הולך ומתמעט, הבהירות מטשטשת , הערב מתערבל מלשון ערבוב, לכאורה אין בימים אלו שום דבר מיוחד, עוד שנה ועוד שנה והגלגל סובב על צירו.
החכם מכל אדם , קהלת , מיואש מהמעגליות של חיינו, כמו המחזוריות בטבע אמר : " מה שהיה הוא שיהיה, מה שנעשה הוא שיעשה ואין כל חדש תחת השמש" (קהלת א, ט ).
כבר היינו פה, היינו בחגים, היינו בחשבון נפש, אנחנו כמו מחזור המים, כמו המעגליות שבה מסתובב כדור הארץ, וכמו כל שנה אנו חוזרים לאותה נקודה.
אבל במילה שנה , לצד השניות המעגלית המייאשת, יש גם השינוי.
גם במילה חודש (שמתחיל מחר לפי המניין העברי), טמונה המילה חידוש.
אז מה החידוש? איך נתחדש? גם לכך מוצא קהלת פתרון ואומר : " וראיתי כי אין טוב מאשר ישמח האדם במעשה ידיו", הפתרון של קהלת, בין השאר, הינו לשמוח בעשייה, עשייה היא תמיד יצירת דבר חדש.
המעגל אמנם סב על צירו, אבל כמו ספירלה עולה עוד קומה.
השאלה היא מה אנחנו רוצים ליצור..
על ההתלהבות
שלמה אבן-זהר 2/6/2016
נשיא נכבד, אני מבקש לדבר הפעם על ההתלהבות.
במסכת אבות נאמר "האומר דבר בשם אומרו- מביא גאולה לעולם".
ברצוני לקרוא בפניכם אחי, דברים שנאמרו ע"י אדם שאני באופן אישי מאד מעריך, וכך אמר:
"אחד הדברים החשובים בעשייה הוא רגש ההתלהבות. כי בלי אותה הרגשה משכרת של התלהבות, הדברים לא יזוזו.
ההתלהבות מוגדרת כהרגשה של השראה אלוהית המסוגלת לגרום לאדם לבצע דברים הנראים לכאורה כבלתי אפשריים, והיא גורמת לו להתמסר מכל הלב למטרה מסוימת".
דברים אלה נכתבו ע"י אחינו המ.בי מרדכי פלקוביץ בשנת 1989 עם תחילת הקדנציה השנייה שלו כנשיא גדול.
מוסיף אחינו ואומר- מסדר הבונים החופשים בישראל, יהיה מבוסס על יסודות איתנים ויתקדם רק אם כל אחינו בארץ ירגישו צורך להתמסר לפעולה לטובתו, מתוך אהבה והתלהבות.
ומסיים אחינו הנ.הג.לשעבר ומצטט את וויליאם ג'ורג' גורדן (שהיה עורך וכותב מאמרים בעיתון "סאטרדיי איבנינג(":
"כל דבר גדול בחיים הוא תוצר של צמיחה איטית.
ככל שהמטרה היא חדשה, גדולה, נעלה או אצילית יותר, כך גם איטית יותר צמיחתה ובטוחה יותר הצלחתה ויציבותה.
פטריות מגיעות לשיא צמיחתן במשך לילה אחד. אך לעצי הארון דרושים שנים.
אופנה חולפת במספר שבועות או חודשים. פילוסופיה חיה במשך דורות.
אם בטוח הנך בצדקת מעשיך, אל תרשה לעצות החברה, החברים או המשפחה להטות אותך ממטרותיך.
השלם עם צמיחה איטית, אם היא צריכה להיות איטית ודע, כי התוצאות תבואנה, כפי שיודע הנך, כי לאחר שעות החושך של הלילה, בסופו של דבר מפציע השחר"
סיימתי נשיא נכבד.
על חינוך וחניכה
שלמה אבן-זהר 17/3/2016
נשיא נכבד, הפעם ברצוני לדבר על חינוך וחניכה. על אודיסאוס ומנטור.
אחיי, לא תמיד נוח לנו להודות בכך, אבל לפעמים אנו מרגישים צורך לחנך.
לפעמים אנו אפילו אוהבים ״לחנך״ אחרים.
לעיתים לצורך כמו את הילדים שלנו, אבל גם את הבעל או האישה, את המורה בבית הספר, את הנהג בצד הכביש ואת מי לא?
אבל- אי אפשר לחנך אף אחד מבלי להיות ״ מחונך״ בעצמי.
דוגמא אישית היא אם כל החינוך! אם אני רוצה שמשהו יתנהג בצורה מסוימת או שאני רוצה משהו ממנו עליי להתחיל בעצמי!
עלי לתת קודם -את מה שאני רוצה לקבל!
לכן, שליטה עצמית , היכולת לעצור לפני שאני מגיב במהירות ולחשוב לתכנן היא זו שתקבע אם אני חכם או צודק וברור שהרבה פעמים אני צודק!!!
אבל-החכם הוא הרבה יותר גבוה מהצודק חשבו על כך! חייב שיהיה תיאום!! בין מה שאני עושה למה שאני רוצה להשיג !
אם אין תיאום בין המעשה לתוצאה עליי לחשוב מחדש! כי אם נמשיך באותה הדרך -נגיע לאותה התוצאה. וכידוע מפתחות ישנים לא פותחים דלתות חדשות- ואי אפשר לפתור בעיה עם אותה צורת חשיבה שיצרה את הבעיה מלכתחילה!
לכן, לפעמים יש צורך במישהו שיעזור לנו להבין . אדם מנוסה או בעל ידע רב יותר, אשר יסייע להנחות את מי שהידע שלו או הניסיון שלו מצומצם יותר. זהו החונך, או מנטור.
מנטור הוא אדם המשמש כיועץ או מדריך, לרוב בעל ניסיון עשיר בתחום התמחותו.
הביטוי קרוי על שמו של מנטור, חברו של אודיסאוס, במיתולוגיה היוונית, ששימש כחונך לבנו טלמאכוס., כאשר אודיסאוס הפליג למלחמת טרויה.
החניכה היא מערכת יחסים המכוונת להתפתחות אישית. היא יותר ממתן סיוע או מענה על שאלות. החניכה היא קשר בין אישי מתמשך של למידה, דיאלוג ואתגר.
וכך, אחי הגענו מחינוך לחניכה, שני דברים אשר אנו כבונים חופשים משתדלים לעשות כדי להעביר את הידע מרב בונה לתלמיד, מהחונך לחניך ומאחד לשני. ושיהיה לנו בהצלחה.
סיימתי, נשיא נכבד.
אהבו זה את זה, אחרת תעלמו
שלמה אבן-זהר 17 בינואר 2017
נשיא נכבד,
ברשותך, אני מבקש לדבר היום על המשורר וִיסְטְן יוּ אוֹדְן , על האוקיאנוס ועל האהבה.
אחי, אני מסיים את תפקידי בתור מכהן בלשכה. כיהנתי שנתיים בתפקיד נכבד זה, ועלי לציין, כי רק למדתי. אין ספק כי באתי על שכרי, ועל כך אני מודה לנשיא הנכבד שביקש ממני למלא תפקיד זה.
ניסיתי במשך התקופה להוביל קו מחשבתי בו ניסיתי להסביר, כי עלינו להכיר בערך עצמנו מבלי להמעיט בערכם של אחרים, דברתי על חשיבותה של האחווה ועל קבלת האחר.
אני מבקש לסיים היום במספר תובנות אותם אני מבקש להעביר אליכם. חלק גדול בממחשבות אלו מצאתי בקראי שוב ושוב את ספרו הנפלא של מיץ' אלבוים- "ימי שלישי עם מורי".
אחי, אין זה משנה בני כמה אנחנו. מידי פעם עלינו לעצור, לעמוד מהצד, להתבונן ולשאול את עצמנו:
האם זה הכל? האם זה כל מה שאני רוצה? האם לא חסר כאן משהו?
האם מצאנו מישהו או מישהי לחלוק איתו את ליבנו?
האם אנו חיים בשלום עם עצמנו?
האם אנו משתדלים להיות אנושים ככל האפשר?
כידוע, ימינו בעולם זה ספורים. אנו כבונים חופשים איננו חוששים מהמוות, אך אנו יודעים כי לחיות חיים אומללים , זה גרוע מהמוות.
וכדי לחיות חיים מאושרים, יש לאהוב. כי האהבה היא הפעולה ההגיונית היחידה, לכן עלינו לאפשר ולתת לאהבה להיכנס אלינו.
המשורר האנגלי-אמריקאי וִיסְטְן יוּ אוֹדְן כתב "אהבו זה את זה אחרת תיעלמו"
אחיי, בתחילת החיים , כשאנחנו תינוקות, אנו זקוקים לאחרים. לעיתים, בסוף החיים, מחוסר ברירה ששוב אנו זקוקים לאחרים. אבל הסוד הוא- שגם בין לבין אנו זקוקים לאחרים.
לדעת לסלוח זהו ערך רב חשיבות. אבל לא רק לסלוח לאחרים אלא גם לדעת לסלוח לעצמנו. לסלוח על כל הדברים שלא עשינו, לא להיות תקועים עם החרטה על דברים שהיו אמורים לחיות.
נשיא נכבד, אחיי – אני מבקש לסיים בסיפור קטן אותו מספר מורי לתלמידו:
הסיפור הוא על גל קטן, עולה ויורד באוקיינוס, נהנה מכל רגע. הוא נהנה מהרוח ומהאוויר הרענן- עד שהוא מבחין בגלים לפניו המתנפצים אל החוף.
"אלוהים, זה נורא" אומר הגל "תראו מה עומד לקרות לי!"
ואז מגיע גל נוסף, הוא רואה את הגל הראשון שנראה עצוב, והוא אומר לו : "למה אתה נראה כל כך עצוב?"
הגל הראשון אומר: "אתה לא מבין, כולנו עומדים להתרסק! כל הגלים עומדים להפוך לאין! נכון שזה נורא?"
הגל השני אומר לו "לא, אתה לא מבין. אתה לא גל קטן, אתה חלק מהאוקיינוס הגדול"
אחיי, כל אחד מאתנו הוא גל, אבל יחד אנו אוקיאנוס גדול ענק ובלתי ניתן להכנעה.
בואו נאהב זה את זה כדי שלא נעלם.
"ונסתם ואין רודף…"
שלמה אבן-זהר 19 במאי 2016
נשיא נכבד,
ברשותך, אבקש לדבר היום על הרמב"ם ועל הקשר שלו לעידן הסוויפ SWIPE
הרמב"ם היה, כידוע, רופאו של מלך מצרים. התקנאו בו שרי המלך, והסיתוהו שידיח את הרמב"ם וימנה תחתיו רופא מוסלמי, ושמו כמון. הבטיחו, שמומחיותו אינה נופלת ממקצועיותו של הרמב"ם.
נענה להם המלך. קרא לשני הרופאים, והציב בפניהם אתגר אכזרי. כל אחד מהם ינסה להרעיל את רעהו, ומי שיוותר בחיים יהיה רופא המלך.
על שניהם להתייצב בפני המלך, כל אחד מהם יבלע את הסם שרעהו ייתן לו, ומותר לו לבלוע לאחר מכן סם שיבטלו וינטרלו.
האמת הייתה, ששניהם היו רופאים מומחים ויידועי שם, שניהם בקיאים בכל התרופות והרעלים, ויודעים כיצד להתמודד עימם ולנטרל את השפעתם.
הרופא, דר' כמון, הלך לביתו ובילה שבוע שלם לרקיחת רעל חזק ומהיר השפעה, סם מוות נורא. ואילו הרמב"ם שם את מבטחו בבונה העליון של היקום, והחליט להיות נאמן לייעודו, לרפא בני אדם ממחלתם, ולא להשתמש בידיעותיו לשם רצח וכליה.
היום הקובע הגיע. שני הרופאים התייצבו לפני המלך מוכנים למשימה.
כמון, הרופא המוסלמי, הושיט לרמב"ם את הסם הנורא שהכין. הרמב"ם בלעו – ומיד נטל את התרופה שהכין וביטל את השפעת הרעל. הוא נותר בחיים.
הרמב"ם, הכין לפני שהגיע, רסק של עגבניות עם מלפפונים וכוסברה. הוא הושיט לכמון את דבר המאכל. כמון בלע את מה שקיבל, ומיד לאחריו נטל סם נגד רעלים. אבל הפלא ופלא, הוא לא חש בצמרמורות ובחולשה שהרעל היה צריך לגרום לו, לא חש במאומה. כאילו לא בלע כל רעל – כפי שאמנם היה…
ואז ניעור בו חשש עמום, שהפך לחשד נורא: אולי הרמב"ם, ברוב חכמתו, נתן לו סם שפעולתו איטית, והוא ישפיע רק לאחר שהחומרים המנטרלים יפסיקו להשפיע? ואולי הרמב"ם נתן לו סם שיתחיל להשפיע רק כאשר יאכל מאכל נוסף. למשל, בשר? הוא פסק מלאכול בשר. ואולי חיטה? פסק מלאכול מוצרי מאפה.
ברוב פחדו, לא שתה אלא חלב פרה שנחלב מול עיניו.
כעבור שבוע פגש אותו הרמב"ם, והוא חיוור ורזה, ושאלו ברוב חכמתו: "אמור נא לי,דר' כמון, כשאתה שותה חלב פרה – כיצד אתה מרגיש?" שמע זאת כמון, החוויר כסיד, קיבל התקף לב, ומת אחוז שבץ מרוב פחד…
שמע זאת המלך ואמר: "עתה ידעתי שאתה הרופא הגדול מכולם! למצוא רעל, שמשפיע רק לאחר שבוע ימים!"
ענה הרמב"ם: "אדוני המלך, לא הרגתי אדם בימי חיי! הוא לא מת על ידי.
הוא מת על ידי עצמו, מכוח דמיונו"…
אחי, למעשה, זוהי אחת הקללות האיומות. כתוב בספר שמות, "וְנַסְתֶּם וְאֵין-רֹדֵף אֶתְכֶם", "וְרָדַף אֹתָם, קוֹל עָלֶה נִדָּף, וְנָסוּ מְנֻסַת-חֶרֶב וְנָפְלוּ, וְאֵין רֹדֵף". אם לא פחדו אלא מקול עלה נידף, פחד שווא, ומפניו נסו כמפני חרב, ממה ברחו וממה נפלו? מהפחד…
כאשר נתבונן ונפקח עיניים, נתמה ונשתומם כמה עמוק חדרה קללה זו לאורח החיים המודרני, לאורח חיינו.
אנו חיים בעולם בו תנועת Swipe קובעת את מי נפגוש ואת מי לא, וכשאינטליגנציה מלאכותית ואלגוריתמים הם אלו שקובעים לאיזה מידע בדיוק נחשף.
האם איבדנו את יכולת המקריות של החיים? אנשים רצים, חופזים, בורחים. אין להם פנאי לעצמם, למשפחתם, לשעה של מרגוע, לנחת ומנוחה. אין להם פנאי לאכול במנוחה, לעיין בספר. הכל נעשה במרוצה, בחפזה, בלהיטות, בעצבנות.
מה יש, מה קרה, מי רודף אחרינו, מי נוגש בנו?!
הבה נשתחרר מן הקללה הזו, נתחום לה גבולות. ניקח לעצמנו שעה ביום.
שעה ללימוד, לקריאה, שעה למשפחה, לחברים.
שעה של רגיעה!!!
סיימתי נשיא נכבד.
על הלחץ וכוס המים
שלמה אבן-זהר 15 בדצמבר 2016
נשיא נכבד, ברשותך אדבר הפעם על הקשר בין מתח ודאגה לכוס מים.
אחי, ברצוני לשאול אתכם שאלה"
"כמה כבדה כוס המים הזו, אותה אני מחזיק בידי?"
אני מניח שאם הייתי מאפשר לכם לענות, הייתי מקבל מגוון של תשובות, כגון: ממה היא עשויה? תלוי אם היא מלאה או ריקה, מה יש בתוכה? ועוד כהנה וכנה.
אחיי,
"המשקל של הכוס לא משנה. הכל תלוי כמה זמן אצטרך להחזיק אותה.
אם אחזיק אותה לדקה, זו איננה בעיה.
אם אחזיק אותה שעה – ארגיש כאב בידי.
אם אחזיק אותה יום שלם – ארגיש את ידי רדומה ומשותקת.
ככל שאחזיק אותה, כך היא הופכת לכבדה יותר!"
נשיא נכבד, אחי כולכם-
" המתח והדאגה הם כמו כוס המים:
הרהרו בהם לזמן קצר, ושום דבר לא יקרה.
אם תחשבן עליהם לזמן ארוך – הם יתחילו להכאיב.,
ואם תחשבו עליהם כל היום – תרגישו משותקים, לא מסוגלים לבצע דבר!!
זכרו אחי – להניח את כוס המים!!!
שלמה המלך והטבעת
שלמה אבן-זהר 6/10/2016
יום אחד, שלמה המלך, החכם באדם, רצה לבחון את יושרו ואת חוכמתו של משרתו הנאמן, בניהו בן יהוידע.
המלך רם המעלה זימן אליו את בניהו ודרש ממנו לבצע משימה, בידיעה כי לא ניתן להשלים אותה. שלמה המלך אמר לבניהו: "בעוד 6 חודשים יחול חג הסוכות. בחג זה אני מעוניין לענוד טבעת קסם. אדם עצוב שיביט בטבעת יהפוך מיד לשמח, ואדם מאושר שיביט בה יהפוך עצוב ברגע".
המשרת הנאמן יצא מיד אל המסע בעקבות הטבעת המסתורית. חלף חודש, חלפו חודשיים, ובניה, שביקר אצל כל צורף ורוכל בממלכה, נותר ללא מענה. חלפו עוד חודשיים, בניהו הגיע עד לגבולותיה של הממלכה, אך עדיין לא מצא איש אשר שמע על טבעת קסומה שכזו.
בניהו, המשרת הנאמן, הפך עם הזמן למתוסכל. בכל מאודו רצה להגשים את משאלתו של אדונו, אך כל כמה שלא ניסה, לא עלה בידיו למצוא את הטבעת המסתורית. הדיכאון עלה בו והוא כמעט אמר נואש, עד שיום אחד לפני חג הסוכות הגיע לסדנתו הקטנה של צורף עני בכפר קטן.
בניהו, שכבר לא היה לו מה להפסיד, שאל גם את הצורף הזקן: "אמור לי אדוני, האם שמעת מימיך על טבעת קסומה הגורמת לסובל להפוך למאושר ואת המאושר הופכת לסובל?"
הצורף הזקן חשב שני רגעים, הוציא טבעת נחושת קטנה מאחת המגירות, חרט עליה דבר מה והגיש לבניהו
בניהו, שבמשך החודשים שעברו הספיק לאבד כל תקווה, נתן מבט אחד בכתובת על הטבעת, ומיד אורו עיניו. הוא הודה לצורף, שילם לו שק מטבעות זהב ומיהר, מאושר, לכיוון ארמון המלך שלמה.
כשהגיע לבסוף לארמון המלך, שמח שלמה וצהל עד מאוד, הוא לא האמין שמשרתו באמת יחזור אליו עם תוצאות.
הגיש בנהיו לאדונו את הטבעת, המלך החכם נתן בה מבט אחד ומיד נעלם החיוך מפניו. כל אנשי חצר המלכות הסתקרנו לראות מה כתוב על הטבעת הקסומה, ולבסוף כשהביטו בה, ראו את המשפט הפשוט הבא:
"למרות הכל, גם זה יחלוף"
המשפט הפשוט הזה טומן בחובו אמת שעלינו לנצור בליבנו – גם אם נדמה לנו שהכל עובד לטובתנו ואנחנו על גג העולם, עלינו לזכור כי כל זה עלול להיעלם יום אחד.
מצד שני, וזהו הצד המשמח של המשפט, כל הסבל, כל התסכול, כל הימים הקשים אותם אנחנו חווים לפעמים, גם אלה עתידים להיעלם ולהישכח כלא היו.
הזר במקדש
אלברט סורקי 6 בספטמבר 2019
אחיי
רציתי לספר סיפור קצר, שקרה באחד המקדשים שבמזרח הרחוק.
במקדש הזה היו מקבלים את אלה שבאים ומחפשים ללמוד את המסתורין של החוכמה.
אבל הדבר המקובל והמיוחד במקדש היה, לספר ולומר מה שרוצים או שמבקשים ללא דיבור.
יום אחד הגיע איש זר, שחיפש חוכמה, אל דלת המקדש. עומד ומחכה למפגש האינטואיטיבי.
על הדלת לא היה לא פעמון, לא ידית ולא איזה שהוא כלי שמצלצל.
לאחר זמן מה נפתחת הדלת. האיש הפותח הסתכל על הזר העומד, חייכו אחד לשני בנימוס, והתחילו לדבר ללא מילים.
האיש הזר, מבקש להצטרף ולהישאר, ללמוד ולחיות במקדש.
הנזיר החכם הבין את בקשתו, הסתובב, נכנס ונעלם לתוך המקדש.
אחרי זמן מה חזר החכם עם כד מלא מים עד הקצה, ומראה לאיש הזר.
כלומר – אין מקום פנוי לשום מחפש חוכמה במקדש.
האיש, מסתובב לכיוון הגינה של המקדש, התכופף ולקח עלי וורד ושם על הכד מלא המים עד הקצה.
החכם שבדלת חייך בכבוד רב לאיש הזר, פתח את הדלת עד הסוף והזמין אותו פנימה למקדש.
אחיי,
יש תמיד מקום לעלה הוורד שבכד המלא.
זה, מסמל את האהבה.
ולאהבה יש מקום בכל מקום ….
חג שבועות שמח אחיי כולכם – אני אוהב אתכם .
על הריטואל
עופר חביב, 4/4/2019
דמות האדם מעוצבת ע"י עולם האוהב חזרות וטכסים,
שכן רוח החזרות שורה בתבל ורוח הטכס בכל ארגון חברתי.
יום רודף לילה באופן מחזורי.
ארבע תקופות השנה ממשיכות בהקפות אין סופיות.
עונות הזריעה והקציר באות והולכות בהתמדה, והכוכבים נעים במסלולם במחזוריות קבועה.
אחרי גדילה בא ניוון ובעקבות הלידה בא המוות.
ומכך ניתן להבין את משמעותו של הריטואל
"בתחילה אנו קובעים את הרגלנו
ולאחר מכן הרגלנו קובעים מי אנחנו "
על הצדקה והתרומה
אלברט סורקי 21/2/2019
נשיא נכבד אחים יקרים,
צדקה היא עזרה התנדבותית-חומרית לנזקקים. היא מונעת מרגשות החמלה הבסיסיים של האדם כלפי הזולת המצוי במחסור.
מתן הצדקה יכול להיות בין אדם לאדם או על-ידי ארגונים וגופים ממוסדים הפועלים למען הנזקקים.
בימינו, ישנם בעלי השקפות שונות הרואים בדרכים שונות של מתן צדקה סוג של צדקנות וצביעות חברתית.
מתן כסף לצרכי צדקה נקרא בלשוננו "תרומה".
מקור הביטוי בציווי התורה על עשיית המשכן – "וייקחו לי תרומה".
למילה תרומה שתי משמעויות – הפרשה והרמה, ובעצם שתי המשמעויות האלה מתחברות לדבר אחד.
כשאדם מפריש כסף מממונו, הכסף הזה מתרומם ומתעלה.
יש כאן נקודת מבט ייחודית על התרומה.
שפות אחרות מדגישות את היבט הנדיבות והנתינה של האדם. גם בלשוננו יש את המילה "נדבה". אבל "תרומה" מביאה לידי ביטוי את העלייה, שנוצרה על-ידי הנתינה.
כשאנחנו נותנים, לא זו בלבד שלא איבדנו ולא הפסדנו, אלא להפך, הכסף שלנו עלה במדרגה, והתרומם לרמה אחרת.
ואולי-
אפשר במקום "קופת צדקה"
להשתמש ב- "קופת תרומה"
אחיי כולכם, אני אוהב אתכם.
טוב לב !
סמי אפרנס – 15.05.2003
זה מה שכולנו רוצים להיות או מינימום להיראות כטובי לב. זה לא כל כך פשוט. אם לא מרגישים ולא מודעים מספיק על מידות טובות, מידות רעות, על מעלות וחסרונות, מאוד קשה לנו להיות טובי לב. הואיל והלב הוא המנחה אותנו, נתקרב למידה הטובה העיקרית של הלב-טוב לב.
פילוסוף צרפתי כתב: "כשהאל ברא את לב האדם, שם בו את הטוב". טוב לב הוא המתנה הגדולה ביותר שהאל העניק לנו. להיות טוב פירושו לעמוד במקום הזולת ולהתייחס עליו כפי שאנו רוצים שיתייחסו אלינו. כוחו של הטוב לב גדול הוא, הוא כובש אפילו את הכול-יכול. טוב לב מקרב את הלבבות ומרחיב אותם. טוב לב מרבה אהדה לרעיונותינו, ובעקבותיה גדלה האהדה לבניה החופשית אליה משתייכים ולאחווה, שבה אנו דוגלים. טוב לב יכול להתגבר גם על האלימות.
אם תקופתנו היא תקופה מטריאליסטית, הרי זה מפני שאנו מנענו ממנה את הטוב לב. אומרים על גיל הילדות: " גיל זה אין בו רחמים". כי יכולים אנו לומר על גיל המתגבר והמבוגר בדורנו: "דור זה אין בו טוב". ישנם "מאמינים- מעשיים", השוכחים כי כל הדתות מתחילות ומסיימות במילה "ואהבת….."
אין התפילות מגיעות לאל העליון אלא עם כן, בטרם נתפלל, אנו בוחנים היטב את המצפון, כדי שנהיה טובים יותר, כדי שנחפש את הטוב. התפילה בלי כוונה-היא לעג ושיגרה. גם הצדקה בלי טוב לב כמוה כעלבון. עלבון לנו ועלבון לרענו. אין לחשוב, כי הצדקה המסונית עוברת דרך קופת צדקה. הצדקה בבניה החופשית עוברת מלב אל לב!. אבל….נאמנים למטרתנו להיות מעשיים, נעמיד לעצמנו כמה שאלות.
- הואיל ונהיינו בונים חופשיים מרצוננו הטוב, האם אין עלינו להיפגש על הפלס, המסמל את השוויון המוחלט?
- האם נשבענו לקיים את הסובלנות ?
- האם נשבענו לאהוב איש את אחיו כאחים? שימו לב! נחשוב היטב בטרם נענה.
- נחפש את דרכינו ונבחן את מצפוננו בחינה מעמיקה ונאמנה, ואז יהיה לנו קל להיווכח כי כולנו נמצאים מרחק רב מגבולות התחייבויותינו.
לנו, הבונים החופשיים קל יותר להשיג טוב-לב, מכל חילוני שהוא. הבניה החופשית מעמידה לשירותינו היכל עם כלים נאותים לעבודה זו….
אבל, נניח לרגע לסימבוליות למרות חשיבותה הרבה. די לנו לזכור כי אנו נכנסנו אל הבניה החופשית בעירום ובחוסר כל. היינו בלי אנוכיות ובלי גאווה המזויפת, המונעת לעתים בעדנו מלהיות טובים. נכנסנו להיכל זה אביונים יותר מאחרון העניים שבעיר, והתחייבנו במצב זה של הכנעה, לאהוב את רענו בכל ליבנו….אך האם קיימנו את הבטחתנו? האם ויתרנו על גאוותנו, על הגאווה המלווה אותנו בפעולותינו החילונית, ואשר בין אם היא אמיתית ובין אם היא מזויפת , אין לה מקום בינינו?
כולם יודעים, כי לכל דרגה מדרגות הבניה החופשית "סימן היכר" מיוחד. אבל יש "סימן היכר" משותף לכל הדרגות, ולא אגלה כל סוד אם אומר מהו "סימן" זה.
סימן ההיכר המשותף לכל הדרגות הוא טוב לב והאמרה היא אח ! אני אחיך ואתה אחי. זוהי ההקבלה הפילוסופית למימרה " אני אתה, ואתה אני", שהיא בסיס לאהבה , לצדקה ולצדק בין בני האדם, החל מהיום בו התחיל האדם לחשוב , לשקול בדעתו ולנתח.
נלך אפוא בדרך הטוב, אבל בכוונה נאמנה להגיע אל המעיין ממנו נובעת אהבת הזולת, הנקרא "סבלנות ונועם", "ענווה ונדיבות", "רחמים וסליחה".