אלגורית שבע האומנויות החופשיות
הפילוסוף האיטלקי אוגוסטו דל נוצ'ה טען בספרו "משבר המודרניות" ,כי החברה של ימינו נותנת חשיבות גדולה מדי למדע. הכול סובב סביב זה – החינוך, הבריאות, הטבע והכלכלה. אנחנו מקבלים החלטות על בריאותנו בהתאם למה שאומר המדע, עסוקים בפיתוח מתודות מדעיות שיועילו לכלכלה, ובסופו של יום מסוגלים להאמין כמעט בכל דבר, כל עוד אמר אותו "מומחה", בשם המדע.
"המדע הוא כמעט צורת הידע היחידה הקיימת היום", כתב דל נוצ'ה, ולכן התבונה האנושית הופכת לכלי פרגמטי המתקשה לתפוס רעיונות החורגים מעובדות אמפיריות. "כבר ברור במשך זמן מה שהמדע הפך לדת של זמננו", הוסיף הפילוסוף האיטלקי ג'ורג'יו אגמבן. "המדע הוא הדבר שאנשים מאמינים שהם מאמינים בו".
לא תמיד זה היה כך. למעשה רבים מאלה שייסדו את התשתית המדעית עליה אנו עומדים כיום, חשבו בדיוק ההפך. עד לפני כ-500 שנה, צורת החשיבה של האנושות לא קידשה את המדע כצורת הידע היחידה, אלא נתנה מקום נרחב גם לחיפוש רוחני ולקשרים העלומים שבין החומר לרוח.
אחד החכמים הראשונים שחשב כך, היה הפילוסוף והמתמטיקאי פיתגורס, בן המאה השישית לפנה"ס. מפיתגורס לא נותר תיעוד ממשי, אלא רק אזכורים מאוחרים. על אחד מהם אחראי אפלטון, שחי כמאה שנה אחרי פיתגורס ולא הזכיר אותו בתור מתמטיקאי דגול או מדען, אלא כ"מייסד של דרך חיים".
אזכורים אחרים, כמו זה של הפילוסוף יאמבליכוס שחי במאה השלישית לספירה, מציינים שפיתגורס ממש ייסד אסכולה רוחנית והיו לו תלמידים רבים. "יאמבליכוס מתאר את פיתגורס כמי שמדבר על מוסר, על חינוך, על שיפור אישי, על טוהר, על מוסר מיני ועל כיבוד האלים", כותבת הסופרת קיטי פרגוסון, מחברת הספר "פיתגורס: חייו והמורשת של יקום רציונלי". פיתגורס חקר מגוון תחומים ושילובם אלו באלו. הוא האמין שיש קשר בין גוף האדם, הסדר הטבוע ביקום והצלילים ההרמוניים שאנו שומעים.
אריסטו האמין במטפיזיקה והגדירה כ"מדע אלוהי" כיוון שהיא נוגעת לא רק בידע, אלא גם בחוכמה, בניגוד לתפיסה העכשווית. אריסטו חשב שהאטומים והכוחות המופעלים עליהם, אינם יכולים לבדם להסביר את המבנה והמורכבות של היקום ושל הדברים החיים בתוכו. לשיטתו, לכל דבר יש מניע, ולכל מניע יש מניע אחר עד שמגיעים למניע הבסיסי, ל"סיבת הסיבות"- המניע הבלתי מונע, שלו יש הוויה טהורה.
גישה דומה במקצת הייתה לאייזק ניוטון, ממציא מדע המכניקה כ-2,200 שנה אחרי פיתגורס. ניוטון לא הקים אסכולה רוחנית והרצה לאנשים על מוסר, אך הקדיש זמן רב לחקר "החוקים האלוהיים" השולטים בחומר וברוח. הוא חקר את הקשר שבין מוסר, מתמטיקה ונבואה; בין סודות האלכימיה לתהליכי הבריאה; בין בית המקדש לסידור הכוכבים במערכת השמש; הוא התעמק בתורה, בקבלה ובברית החדשה.
את שבעת האומנויות אנו פוגשים לראשונה, לפחות לחלקים המתועדים כבר במאה השלישית לפני הספירה , כאשר אפלטון ותלמידו אריסטו גיבשו כל אחד בנפרד, תכנית לימודים.
בהתחלה היא כללה התעמלות, דקדוק, ציור, מוסיקה, אריתמטיקה וגיאומטריה.
נושאים נוספים היו רפואה וארכיטקטורה.
רק במאה הרביעית לאחר הספירה התכנית התכנסה לשבע מקצועות, כאשר בתי ספר פגאניים ומאוחר יותר נוצריים אימצו את השיטה.
בעוד את אפלטון עניינה האמת מאחורי העולם המשתנה בו אנו חיים, את אריסטו עניין איך אנו חווים את העולם באמצעות חושינו.
אריסטו טען בניגוד לאפלטון שלא מספיק לשבת ולהרהר על העולם אלא צריך לבחון אותו באופן פיזי , כך החל להתפתח המדע.
שבע האומנויות היו מקצועות הבסיס שנלמדו בבתי הספר הקתדרליים בימי הביניים.
מקצועות אלו נחשבו לידע בסיסי הכרחי למי שרצה ללמוד את המדעים הגבוהים באותה תקופה: פילוסופיה ותיאולוגיה.
מקור שמן "האומנויות החופשיות" נובע מכך שרק אנשים חופשיים היו רשאים ללמוד אותן.
החל מסוף המאה השנייה לספירה, התפתחה ברחבי האימפריה הרומית מערכת בתי ספר מדורגת:
בית הספר היסודי בו למדו ילדים בני 6-12 קרוא , כתוב וחשבון.
בית ספר גרמטיקה (דקדוק) ,לבני 12-16 בו למדו דקדוק וספרות יוונית ורומית.
בית ספר לרטוריקה (אומנות הנאום, השכנוע), לבני 16-19 שבו ביקרו רק המשפחות האמידות והמיוחסות ולמדו רטוריקה ומדעים הדרושים לנואם משכיל.
בעולם היווני הייתה הרטוריקה תחום לימוד מבוקש, משום שנחשבה ל"נשקו" האישי של כל אדם ראוי שביקש להיבחר למשרה בעלת מעמד והשפעה.
בספרו רטוריקה הגדיר אריסטו את הרטוריקה ככושר או כאמנות המסייעים לקבוע מהם האמצעים הנאותים ביותר לשכנוע הנמען בכל מקרה ומקרה. זוהי פעילות לשונית שאינה עוסקת רק בקומוניקציה, אלא משתמשת בלשון במטרה להשפיע על הנמען לאמץ לעצמו את עמדותיו ואת אמונותיו של הרטוריקן. במקורותיה העתיקים ביוון וברומא נחשבה הרטוריקה קטגוריה של ידע: אמנות הדיבור המוצלח.
בגלגוליה ההיסטוריים מופיעה הרטוריקה בשתי צורות:
ארגון הטקסט כדי שייראה "יפה".
וארגון השיח למטרות של שכנוע פוליטי, משפטי או פרסומי.
תולדות הרטוריקה משקפות מחלוקת עמוקה בין הוגים הרואים בה שיח אשלייתי, המרחיק אותנו מידיעת האמת, לבין אלה הרואים בה חלק בלתי נפרד מן השימוש הלוגי בדיבור או לחלופין – מן הממד היצירתי והמשחקי של התקשורת האנושית.
הפיתגוראים האמינו שמספרים מסוימים משמעותיים יותר מאחרים כיוון שהם מתאימים לסדר מסוים ביקום. מכאן שמשוואות מתמטיות מסוימות ישקפו איזון וסימטריה, בעוד אחרות לא ישקפו זאת כלל. באותו אופן פועלת המוסיקה. הפיתגוראים האמינו שיש צלילים המגיעים עד למקומות שמימיים, לעומת צלילים המגיעים נמוך יותר. הם אף האמינו שבמוסיקה יש סולמות הרמוניים יותר מאחרים, שאפשר להשפיע בעזרתם על המאזין לטובה.
מוסיקה כזו יכולה להביא להרמוניה חברתית, שכן אם היא יכולה להשפיע על האינדיבידואל, האינדיבידואל יכול להשפיע בהתנהגותו על אנשים אחרים והם יכולים להביא את החברה בכללותה להרמוניה – מזכיר לכם את השיטה שלנו? אפלטון אמר שאם אתה רוצה להרוס תרבות, אתה הורס את המוסיקה שלה.
העיסוק במוסיקה -תורת ההרמוניה, בין אם דרך עשייה אקטיבית ובין אם דרך האזנה, הוא כלי חיוני לפיתוח מיומנויות הקשבה פעילות (אצלנו זו בעצם פינת המנגן).
הבסיס למוסיקה והקשבה כאחד הוא הבחירה. היכולת להכיל ולהיחשף לתובנות, לצלילים ולדרכים מגוונות ככל האפשר מבלי להחדיר מיד את רוח הדעתנות האופפת את חלקי העשייה שלנו בחברה הפוסט-מודרנית. היכולת לעמוד מול השונות ולבחור מתוך הרצון להתנסות ולא מתוך דעתנות נחרצת.
ומהו הבסיס אם לא יכולת ההקשבה הפנימית למוסיקה המצויה בעצמך ובסובבים אותך?
ההומניסטים לא חשבו באותם ימים שמה שהם עושים נמצא בקונפליקט עם הדת. בימי הביניים הטבעי והעל טבעי היו משולבים זה בזה. הפילוסוף תומאס אקווינס, הנחשב לממשיך דרכו הפילוסופית של אריסטו, כתב שהטבעי הוא להיות שמח בחיים, והעל טבעי הוא להיות שמח בחיים הבאים.
כאן התגבשה תוכנית שבע האומנויות החופשיות או החוכמות הדרושות לבן חורין.
הנצרות הקדומה הייתה עממית שהציבה אידיאל של אמונה תמימה וחיי צנע ופרישות מול הלמדנות והחריפות הרוחנית של העולם ההלניסטי רומאי.
היא לא פיתחה מוסדות לחינוך אינטלקטואלי אלא טיפחה את החינוך הדתי והמוסרי, בעיקר של מבוגרים המתכוננים לטבילה כדי להקנות להם את המסורת בדבר תולדות ישוע, מותו ותחייתו, הלכות מוסר הנוגעות לאחרית הימים וסדרי פולחן.
את חינוך הנוער השאירה הנצרות תחילה בידי בתי ספר הלניסטים ורומים אליליים.
אבות הכנסייה במזרח ההלניסטי ביקשו דרכים להפיק תועלת מן העיון במדעים החילוניים ובספרות האלילית, והתייחסו בחיוב ללימודי הפילוסופיה, הרטוריקה והספרות היוונית.
במערב הלטיני היו מנהיגי כנסיה שהתנגדו לביקור נערים נוצריים בבתי ספר אליליים וללימוד הספרות האלילית, אחרים ביקשו לדלות מן התרבות האלילית את היסודות שעשויים היו להתאים לנצרות ולשמש משען לאמונה.
לאחר הרס הקיסרות הרומית וסגירת בתי הספר הציבוריים לגרמטיקה (דקדוק) ולרטוריקה , שימשה הכנסייה הקתולית, חוליה מקשרת עם התרבות העתיקה. הכנסייה נאלצה לשמור מינימום של לימודים עיוניים שטופחו בבתי הספר הרומיים, כדי להכשיר את כוהניה למילוי תפקידם. ידיעת קרוא וכתוב, הלשון הלטינית על דקדוקה, רטוריקה ותורת ההיגיון, מוסיקה ואף את יסודות המתמטיקה שהיו דרושות לפירוש כתבי הקודש וניהול הפולחן.
הכנסייה הקימה בתי ספר להכשרת כוהניה ונזיריה, כאשר תוכנית לימודיהם הסטנדרטית הייתה מורכבת משבע האומנויות החופשיות:
גרמטיקה(דקדוק), רטוריקה(תורת הנאום) ודיאלקטיקה(תורת ההיגיון) שהיו השלב הנמוך-"המשולש" TRIVIUM.
אריתמטיקה, גאומטריה, אסטרונומיה ומוסיקה (הרמוניה) היו השלב המתקדם-המרובע QUADRIUM.
על הקואדריום נאמר " אריתמטיקה היא החקר של מספרים טהורים, גאומטריה היא חקר המספרים במרחב, מוסיקה היא חקר המספרים בזמן ואסטרונומיה היא החקר של מספרים בזמן ובמרחב.
במשך מאות שנים לכנסייה היה מונופול על מוסדות הלימוד. הנזירים חויבו להקדיש לפחות שעתיים ביום לקריאה ולעיון.
עם הזמן ליד הכנסיות הוקמו בתי ספר לזמרה, שתפקידם היה להכשיר להשתתפות במקהלת הכנסייה, ובו לימדו זימרה, קריאה ולטינית. במרוצת הזמן הוא התחיל למלא תפקיד של בית ספר יסודי.
היורשים העיקריים של בתי הספר הרומיים היו בתי הספר שליד הקתדרלות שהכשירו את הכמורה ולימדו מלבד לימודי הקודש, את ההשכלה הכללית בשבע האומנויות החופשיות. גם בני אצולה שלא התכוננו לכמורה, למדו בהם לטינית, ששימשה כשפת הדיפלומטיה, החקיקה והניהול מעבר לשפת הכנסייה.
מתחילת המאה ה-12 ואילך, התרחב האופק הרוחני של משכילי אירופה. באותה תקופה החלו באיטליה לימודי רפואה מכתבי היוונים והערבים וכן המשפט הרומי החילוני שידיעתו עודדה את גיבוש המשפט הכנסייתי.
בעקבות התפתחויות אלה, קמו מוסדות להשכלה גבוהה, מוסדות פתוחים ללימודים מכל המעמדות והארצות, בהמשך הוקמו האוניברסיטאות באיטליה, צרפת, ואנגליה. עד 1500 היו קיימות 80 אוניברסיטאות ברחבי אירופה.
ההוראה אורגנה בארבע פקולטות : פקולטה לאומנויות החופשיות –שימש שלב הכנה לשלוש הפקולטות האחרות – לתיאולוגיה, משפטים ורפואה.
התוכנית להשכלה גבוהה, לידע כללי בת שבעה תחומי לימוד מקנה קשת שלמה של ידע בתחומי ההשכלה החילונית, כלומר זהו ידע שראוי לו לאדם חופשי לדעת.
כפי שכבר ציינתי האומנויות חולקו לשתי קבוצות:
קבוצה ראשונה:
TRIVIUM- דקדוק-תורת השפה הלטינית, רטוריקה- אומנות השכנוע, דיאלקטיקה – תורת ההיגיון. שלוש אלו הקנו את התואר BA ( BECHELOR OF ARTS)
קבוצה שניה:
QUADRIVIUM- מתמטיקה, גיאומטריה, מוסיקה ואסטרונומיה.
ארבע אלו הקנו את התואר MA ( MASTER OF ARTS)
על הארבע נאמר שהן יביאו את האדם להבנת האל, מכיוון שהן מלמדות על מבנה וחוקי העולם.
כפי שהעולם פועל לפי מספרים, מידות ומשקלים, ארבע אומנויות אלו הן אמצעי לאדם להבנת אומנותו של האל.
למשל, פיתגורס תיאר את חתך הזהב שמקשר בין מה שהעין/ המוח תופס כיפה והרמוני ליחסים מתמטיים בטבע. הוא ביטא הקשר בין המוסיקה למתמטיקה באמצעות כל מוסיקה שהפקת הצליל הרצוי מתבצעת על ידי ניגון במקום מסוים בכלי על פי השימוש בחתך הזהב.
דורות אחרים השתמשו בחתך הזהב בארכיטקטורה, מצאו אותו כשתיארו את החי, הצומח ובאומנות.
לימוד אומנויות אלה, מקנה לאדם יכולת אינטלקטואלית, הכוללת חשיבה ביקורתית, העמדת תזה, בחינה שלה, הצגתה והגנה עליה. יכולת ללמוד ועוד.
הן תורמות להתפתחות האדם ולאו דווקא לכישורים ספציפיים.
אדם בעל השכלה רחבה יכול להתאים את עצמו למציאות משתנה ולתפקידים שונים שייקח על עצמו.
עד כאן סקירה היסטורית, השאלה שלי אליכם, מדוע ואם בכלל למידת שבע האומנויות רלוונטית לימינו אלו?
מצב החברה שלנו כיום : נהגים המותקפים ברחוב כי העזו לעקוף או לצפור, ירי ואיומים בסכין נגד עוברים ושבים ברחובות, התעללויות בפעוטות בגנים, אלימות במשפחה, ויכוחים ארסיים ברשתות החברתיות, שחיתות פוליטית וחלוקת העם למחנות ולשבטים.
נראה כי מוסריות החברה בימינו מתדרדרת בקצב הולך וגובר, ואין לדעת מה צופן העתיד. מה ניתן לעשות? האם יש דרך לעצור את ההתדרדרות ולהבריא את החברה?
פרופ' ג'יימס הנקינס (James Hankins) מאוניברסיטת הרווארד, אחד המומחים הגדולים בעולם לתקופת הרנסנס האיטלקי, טוען כי התשובות לכך נמצאות בין דפי ההיסטוריה, שכן האנושות התמודדה עם בעיה דומה בעבר.
זה קרה בסוף תקופת ימי הביניים במאה ה-14 בה לא נראו סיכויים רבים לאושש את החברה מבחינה מוסרית וערכית, עד שקם אדם אחד ומצא מזור. לאחר ניסוי וטעיה, כישלונות והצלחות, הוא הוביל לשינוי רוחבי בחברה ובפוליטיקה, לשיקום מידתי של המוסר והמידות הטובות, ולמה שמכונה היום "תקופת הרנסנס" – ארבע מאות שנים של התרוממות תרבותית, פילוסופית, אמנותית ומדעית חסרות תקדים, בהן הופיעו דמויות כמו לאונרדו דה-וינצ'י ומיכלאנג'לו, קופרניקוס ושייקספיר.
הנקינס מסביר כי בסוף המאה ה-14 החברה באירופה ובאיטליה חוותה טלטלות רבות: השחיתות הרבה של הכנסייה הובילה לכך שמסעי הצלב שיזמו האפיפיורים הסבו אבדן עצום לחיי אדם. בה בעת עלה כוחם העריצי של המלך והמדינה, והאפיפיור הפך לכלי פוליטי של המונרכיה – כל זאת כשברקע מגפת "המוות השחור" שקטלה כשליש או יותר מאוכלוסיית אירופה.
האיטלקים ראו שהפוליטיקאים אינם עושים את עבודתם, שהדת הנוצרית מושחתת ושבאופן כללי הם מתרחקים מסוג החברה שדמיינו האנשים מהעת העתיקה והאנשים מימי הביניים.
בנקודת זמן זו קם פרנצ'סקו פֶּטְרַארְקָה (Francesco Petrarca😉, משורר ומלומד איטלקי בעל שם, ממבשרי הרנסאנס האיטלקי ואבי ההומניזם. כתביו היוו בסיס ליצירת השפה האיטלקית הספרותית, והחליט שהפתרון לבעיות אינו מצוי בשינוי צורת השלטון או באכיפה מוגברת של חוקים שיגנו על אנשים משחיתות. כדי לשקם את החברה, הבין, צריך לשנות את המוסר שלה מבפנים.
פטרארקה האמין שהעולם המודרני איבד משהו שהיה לאנשים בעת הקלאסית. אמנם העולם העתיק היה רחוק מלהיות מושלם – הייתה בו אלימות ואכזריות – אבל בתקופות ספציפיות הוא היה מוצלח להפליא. היו בו מידות טובות וחוכמה שלימדו פילוסופים שונים. הוא הבין שכדי שניתן יהיה להחיות את המידות הטובות ואת החוכמה בחברה כולה, יש להחיות את שיטת החינוך הקלאסית. מטרתו הייתה לשנות את שיטת החינוך שהונהגה עד אז באיטליה לשיטה המלמדת את הקלאסיקות.
צריך להבין, שהתפיסה באותם ימים הייתה שהנצרות היא זו שתשנה את האדם. חסד והתגלות באמונה הנוצרית ישנו אותך. לא צריך שום דבר מעבר לזה.
הייתה רק בעיה אחת – במאה ה-14, לפי פטרארקה, זה כבר לא היה אפקטיבי יותר מכיוון שהכנסייה הייתה מושחתת. אם הנצרות מושחתת – היא אינה יכולה לשנות אותך לטובה.
לכן הוא הציע להוסיף נדבך חדש לחינוך – לימודי שירה, היסטוריה ופילוסופיה של המוסר. פטרארקה גרס שאם אנשים ילמדו את זה הם ישתנו לטובה, זה רעיון די תמים אבל יש בזה משהו.
בגישה דומה אנו נתקלים גם במזרח, לדוגמא ביפן בתפיסתם את הסמוראים שהיו האצילים בעלי ההון שהיוו סוג של מגדלור בחברה. האחריות להנהיג אומה הביאה את הסמוראים לאמץ קוד התנהגות נוקשה ששמו "בושידו" – שמשמעו ביפנית "דרכו של לוחם". "דרך" במובן של קוד התנהגות ושיפור מתמיד של האופי. את השיפור העצמי השיג הסמוראי באמצעות התבוננות קפדנית פנימה לתוך לבו ומחשבותיו. "אדם העשוי ללא חת (הכוונה לסמוראי) בוחן תמיד היכן אופיו חסר, מתי העדפותיו האישיות גורמות לו להחזיק בדעות קדומות, ומדרבן את עצמו להשתפר בנקודות שבהן אופיו עדיין אינו מפותח", כתב המלומד הקונפוציאני, סוקו, בספרו. המטרה בהתבוננות הפנימית היא להגיע לאופי מושלם הכולל "שילוב של מוסר ואינטלקט, אצילות באופי ובהתנהגות, יושרה, אדיבות וכבוד".
"אצילות באופי" מושגת, לפי סוקו, קודם כל על ידי הרגעת הלב והרגשות. כאשר הרגשות והלב רגועים, גם המחשבות יירגעו. "המחשבות תלויות במצב הרוח. כאשר הרגשות רגועים, גם המחשבות רגועות". המדיטציה הייתה דרך להשיג זאת.
זה שונה מאוד מהגישה הרווחת היום בחברה, המנסה לפתור בעיות חברתיות ושחיתות באמצעות חקיקת חוקים או אף באמצעות שינוי המבנה הפוליטי.
כשקמה התנועה של פטרארקה השתנתה התפיסה – במקום לחשוב כיצד לשנות את החוק או את המבנה הפוליטי במדינה, חשבו כיצד ללמד את המנהיגים ואת העם מידות טובות.
באיטליה, במהלך ימי הביניים, היה מתח בין עורכי דין ובין אנשים בעלי חשיבה הומנית. עורכי הדין התרכזו בחוקה, במוסדות ובהעברת חוקים. הם האמינו שאם יעבירו חוק מסוים, הם יוכלו לעצור בעיה כלשהי.
אנשים מהתנועה שהוביל פטרארקה אמרו שזה לא יעבוד. הם האמינו שבחברה לא יהיו גניבות רק כאשר אנשים יאמינו שלגנוב זה מעשה רע, ובשביל זה צריך ללמוד מידות טובות ופילוסופיית מוסר.
שוני נוסף הוא בהבנה של 'שיפור המידות הטובות', שיפור המידות הטובות זה שונה ממוסריות.
שיפור המידות הטובות בתקופת הרנסנס היה קשור ביכולת של האדם ליצור דברים טובים. האמינו שלאמן כמו מיכלאנג'לו הייתה יכולת ליצור דברים גבוהים ויפים (סצנות שמימיות, אלגוריות וכו',) מכיוון שהיו לו מידות טובות. וגם ההפך נכון – היו לו מידות טובות מכיוון שהיה מסוגל ליצור דברים גדולים. בעיני הרנסנס היכולות האמנותיות של מיכלאנג'לו קשורות למוסריות שלו. הדבר נכון גם לגבי רפאל ואמנים אחרים. זאת תנועה חיובית מאוד החושבת שבני אדם יכולים להשתפר.
זאת בניגוד להבנה של פילוסופים ליברלים בני זמננו, המניחים שיש בחברה אנשים שאינם טובים ולכן צריכים לבנות מוסדות שיגנו על כלל החברה מפניהם. אם לא יהיו מוסדות שיגנו על אנשים, הרעים אולי יהרסו את המדינה. פילוסופים כאלה פחדו משחיתות ורצו לבנות סוג של מכונה מוסדית שתגן על כולם, כך שהמצב לא יהיה תלוי במידות הטובות.
זה גם מה שעבר במוחם של האבות המייסדים של אמריקה. הם הבינו מצוין שבחברות טובות יש אנשים טובים המנהלים אותן.
ג'ורג' וושינגטון ותומאס ג'פרסון הבינו מה זה מידות טובות אזרחיות, אבל גם רצו לבנות שיטה שתגן על אנשים. תפקידה של השיטה לא היה להפוך את האנשים לבעלי מידות טובות יותר, אלא להגן על אנשים טובים מפני אנשים רעים. זה כיוון שונה לגמרי ממה שעשו ברנסנס.
באופן אישי אני חושב שצריך את שניהם: גם מוסדות טובים וגם אנשים טובים שעוסקים כל הזמן בשיפור עצמי. השאלה היא מה עושים כשהמוסדות נכשלים?
אפלטון ואריסטו האמינו שניתן לתכנן מוסדות שיהפכו אנשים לטובים יותר. הם טענו שכל שיטת ממשל הגורמת בסופו של דבר לאנשים להיות רעים יותר, היא שיטה רעה.
אפלטון אף תקף את השיטה הדמוקרטית מכיוון שלדעתו היא הופכת אנשים לגרועים יותר. אריסטו חשב כך גם כן. הוא האמין ששיטה פוליטית טובה היא כזו ההופכת אנשים לטובים יותר. בזה הם התמקדו ,הם העדיפו שיטות אוטוקרטיות- לתת לאצילים, אנשי אשכולות לנהל.
בניגוד אליהם, המיקוד של הליברליזם המודרני הוא להגן על החופש של אינדיבידואלים מפני אנשים רעים העשויים להרוס את השיטה, שזה שונה מהרעיון המקורי של הליברליזם (נהגה ע"י מרקוס קיקרו במאה הראשונה לספירה ברומא)- חוסר אנוכיות, התחשבות בזולת, עשיית טוב, גמילות חסדים ועזרה הדדית.
מסיבה זו כאשר המוסריות מתדרדרת חייבים שיהיו עוד ועוד חוקים, ואולי אף צריך להתחיל במעקב אחרי אנשים, לבדוק את האנשים, כי אינך יכול להיות בטוח שהם טובים.
שבע האומנויות תופסות מקום בבנייה החופשית כחומר לימוד שראוי לבונה חופשי שיידע, עם זאת זה לא תמיד היה שם. יש החושבים שהן נכנסו לריטואל בעת המעבר מבנייה מעשית לבנייה סימבולית באמצע המאה ה-16, בזמן שאת האחים לא עניין איך בונים עם אבן אלא איך בונים עם אבנים חיות כדי לעצב את רוח התקופה.
בונה חופשי חייב להוסיף לידע שלו כל הזמן, לעולם אל לו להמעיט או להחסיר מערכו של שכן או חבר, להרבות בנדיבות ליבו ולהתחלק במה שיש לו עם הנצרכים.
חלק נרחב מהסמלים שלנו נגזרים מהאומנויות –השמש והירח מהאסטרונומיה, סמלי גאומטריה- מזווית, פלס ואנך וכדומה.
פילוסופיה עתיקה היא דרך חיים, דרך רוחנית, ולא רק אוסף של תאוריות ושיטות מחשבה של פילוסופים, כפי שנהוג לחשוב היום.
לימוד האומניות החופשיות הפך לעבודה המעשית של הבונה הספקולטיבי. שבע האומנויות מאפשרות לנו להתעלות ברוח , עושות אותנו אחים ברוח.
סיימתי נשיא נכבד.