ערב טוב אחיי,
משל עתיק ממשלי המזרח מספר על אודות עובר אורח, שנתקל בחיית טרף אימתנית כשהוא בלב ערבה שוממה.
כדי להינצל משיניה ומטפריה ביקש האיש לרדת אל תוך באר ריקה שהזדמנה לו.
אך נכנס לבאר, והנה הוא רואה בתחתיתה דרקון מטיל אימה, הפוער מולו את מלוא לועו על מנת למלא בו את כרסו. האיש האומלל לא מוצא עוז בליבו לצאת מן הבאר פן יהיה לטרף לחיית הפרא, אך אין בידו גם אומץ לרדת לתחתית הבאר מפחד הדרקון.
לפתע האיש שם לב לשיח אשר צמח מתוך סדק שבקיר הבאר. הוא נתלה בו ונאחז בו בכל כוחו. אך עם חלוף הדקות והשעות, נחלשות ידיו והולכות, הולכות ונחלשות והוא מרגיש שעוד מעט ויוכרח להיכנע לגורל המר והאכזר המחכה לו מלמטה או מעל, ולמרות הכול אין האיש מרפה מאחיזתו. פתאום הוא רואה שני עכברים, האחד שחור והשני לבן, העכברים מכרסמים לסירוגין ובמרץ רב את שורשי השיח שבו הוא נתלה. האיש האומלל רואה זאת ויודע כי אפסה התקווה ואין הצלה ועוד מעט הוא יצנח היישר לתוך לועו הפעור של הדרקון הרעב.
אך בעודו תלוי באוויר הוא מתבונן סביבו ומגלה שעל עלי השיח ישנן טיפות של דבש. הוא מצליח להגיע עם לשונו אל הטיפות ומלקק אותן בתאווה גדולה.
כך אני נאחז בענפי החיים אומר טולסטוי, אף על פי שכל העת אני יודע כי דרקון המוות חסר הרחמים מחכה לי ואין לי להימלט ממנו. אינני מבין לשם מה העינוי הנורא הזה. מנסה אני ללקק קצת דבש , אך אם קודם היה בכוחו לנחם אותי, אין זה המצב עכשיו. הדבש שוב אינו טעים לחיכי והעכבר הלבן עם העכבר השחור כמו יום וכמו לילה, מכרסמים את הענף בו אני נאחז. איני רואה דבר אלא את לוע הדרקון שאין ממנו מנוס ואת העכברים המכרסמים ללא הרף את שארית חיי תחת מבטי המבועת.
אין זה משל , מסכם טולסטוי, אלא זו האמת לאמיתה, אמת שאי אפשר לחלוק עליה, אמת הנהירה לכל אדם.
אנו חיים ומתים באותה עת ממש, כל דקת חיים מקרבת אותנו בדקה לעבר מותנו.
"הכול הולך אל מקום אחד, הכול היה מן העפר והכול שב את העפר" קהלת ג' כ.
תודה על ההקשבה אחיי.