המסדר שלנו משתמש בהרבה מושגים של אור וחושך. מטרתו להביא אור לעיני הדעת והחוויה, ההולכים בחושך. אולם כיצד מביאים אור? קשה מאוד שבן אדם אחד יביא אור לשני. תמיד תתעורר השאלה: מנין לך שאורך מאיר יותר מאורי ושאתה הולך באור ואני בחושך? (כאן מתחילים לראות את האני עצמי של בן אדם, במילים אחרות ה"אגו" שגורם להרבה צרות בחיים). זה נושא אחר לגמרי שאנחנו נתייחס לזה בעבודות הבאות. לעניינינו… מוטב לו לאדם להעלות את האור בעצמו פנימה, וחזקה על אור, שמתפשט והולך בעצמו, ויגיע גם אל השני ממילא באופן טבעי.
הרבה אגדות מבטאות את הרעיון הזה וברצוני לספר כמה מהן: באחת מדובר על אדריכליות של בית המקדש, ובשנייה על חג האורים.
כשבנה שלמה המלך את בית המקדש שיתף בעבודתו את ידידו חירם, שהדריך אותו בעצה ואף סיפק לו אנשים מתאימים. בונים ועושים חומרים שונים לשיפור הבית, תפארתו והדרו. עבדו אדריכלי ירושלים בהבנה ובהתאמה עם אדריכלי חירם, הבינו האחד את השני ולא היו ביניהם שום חילוקי דעות והבדלי גישה בתכנון, אלא בשאלת החלונות.
מעשה היה, ושלחו אדריכלי ירושלים לאדריכלי חירם את התכנית של הבניין והחדרים, כהצעתם. כשהסתכלו אדריכלי חירם בתכנית והגיעו למבנה החלונות, פרצו בצחוק ושלחו את התכנית בחזרה. זה לא יתכן!!!. מה היה הצחוק? אך, למה לא יתכן, הסבירו במכתב הלווי ששלחו: חלונות מיועדים להכניס את האור שבחוץ, לחדרים פנימה, ועליהם להיות רחבים מבפנים. הם יכולים להיות צרים מבחוץ אבל רחבים מבפנים ולא להיפך.
אולם, אדריכלי ירושלים, אשר שלמה המלך הפקיד אותם לנצח על מלאכת בית, עמדו על שלהם ושלחו להם שנית את התכניות כמו שהיו קודם, ובהן חלונות צרים מבפנים ורחבים מבחוץ, והוסיפו להם דברי הסבר: החלונות שבהיכל לא נקבעו כדי להכניס אור אלא כדי להוציא אור החוצה, מבפנים החוצה, שכן אין "הוא" ואין בית המקדש צריכים לאור, העולם צריך לאורו של בית המקדש. מספרים שבחפירות מוצאים לפעמים בתים שהחלונות שבהם צרים מבפנים ורחבים מבחוץ, ואנשי מחקר משתדלים למצוא הסבר לבנייה מוזרה זאת.
יתכן ואפשר להסביר את הדבר בנטייה שהייתה אצל הרבה יהודים בדור הראשון של החורבן, לעשות בבתיהם זכר למקדש, שיקשר אותם לעבר הגדול ולערכי בית המקדש. והסימנים היו שונים… אחדים השאירו אמה בלתי מסוידת בביתם חלונות צרים מבפנים ורחבים מבחוץ, כמו שהיו בבית המקדש.
הדור הראשון לחורבן, שרצה לבטא את יחסו לבית המקדש והתנכרותו לתרבות רומא, ששלטה בחוץ, הסתגר באור הפנימי והפך את ביתו למקדש. העולם גם הוא היכלו של אלוקים, וכל אדם המשמש בעבודה מעלה אור, ונזכור שגם עלינו להעלות אור בפנים, והוא ייצא החוצה.
והאגדה השנייה היא "מעשה האור". רבי חיים, כשהרגיש שהגיעה שעתו להיפטר מן העולם הזה, השתקע בהרהורים והעמיק מחשבה: אור זה ששמר עליו מכל משמר כל ימי חייו, אור זה מה יהיה עם הסתלקותו מן העולם?. מה יהיה גורלו?. רבי חיים קרא לאחד מתלמידיו הנאמנים, ומסר לו את האור לשמירה. נטל התלמיד את האור, הלך והסתגר בחדרי חדרים ושמר את האור לעצמו. האיר לו האור והאיר, הוא עצמו היה אור, והאור התהלך לפניו. הצטער רבי חיים על אור שמאיר ואינו יודע למי מאיר. חזר רבי חיים וקרא לתלמיד אחר מתלמידיו, נטל את האור ומסר אותו לידי תלמיד השני, ואמר לו: בני לך שוט בעולם וזרע אור. נטל התלמיד את האור והיה משוטט בעולם, מצא חבורת בני אדם שקועים בחושך, התקרב אליהם וקירב אליהם את האור. האור היה חזק לעיני הבריות והתחילו מתרעמים על בעל האור, לעגו וצחקו לו, קמו עליו וכיבו אתה אור שבידו. עמד האור בחשיכה, כבוי, עזוב, נעלב ומצטער, ואף רבי חיים היה מצטער.
תקף הצער את רבי חיים ונפל למשכב, ולבו מלא וגדוש צער וצוקה: אור זה שלו מה יהיה עליו? כיוון שבאו לילות חנוכה העמידו התלמידים את מנורת החנוכה ליד מיטתו. התגבר רבי חיים על מחלתו. קם ובירך על הנרות והדליק אותם. לאחר ההדלקה ביקש להעמיד את המנורה בפתח הבית כהלכה .
אותה שעה נצצה מחשבה טובה במוחו, ופניו קרנו מגיל, וקרא: בני, הלוא גם האור הגדול שירשתי מאבותיי ואבות-אבותיי העמידו אותו בפתח הבית ויאיר החוצה.
אף הממונה, נאמן לצוואתו של אותו צדיק, העמיד את מנורת ההר בשערי ההר, בכניסה לשביל המוביל למרומיו, כדי שיאיר משם לרחוב, ומרחוב לעיר, ומעיר לארץ, ומן הארץ לעולם כולו.
שמואל אפרנס, המפקח השני—-05.12.1996