החיים הם נהר ללא סוף
הנושא שאנו עומדים לשמוע עליו הוא מוות. זה ישמע כמו תפילה של כת מסוימת שעומדת לפני התאבדות. אבל זה לא…
כידוע לכל, המוות הוא משהו שקורה לאחרים: לזרים, לנוכרים, לכלבים; כמובן שלא לנו. הנושא הזה עשוי לאפשר לפרטי להודות בעובדת המוות. הוא עשוי אפילו לעשות את הרעיון למלהיב, מפתה. לא כדי שנקפוץ מתחת לגלגלים של אוטובוס, אלא כדי שנוכל לקבל בשוויון את הבלתי נמנע, והחיים, ברגע שישוחררו מן החרדה הזו, ייראו הרבה יותר מהנים.
החיים קיימים כשאתה חי, אין בהם חפץ, הם תהליך. אין כל דרך להגיע לחיים אלא לחיותם, להיות חי, לזרום איתם. אם אנחנו נחפש משמעות לחיים בדוגמא כלשהי, בפילוסופיה כלשהי, או בתיאולוגיה כלשהי (שהיא חקר האלוהים ויחס האדם אליו) זוהי הדרך הבטוחה להחטיא את החיים ואת המשמעות גם יחד.
החיים אינם מחכים לנו במקום כלשהו. הם מתרחשים בתוכנו. אין הם מטרה כלשהי בעתיד, שיש להשיג אותה. הם כאן עכשיו, ברגע זה בנשמותינו, זורמים בדמנו, פועמים בליבנו. כל מה שאנחנו, אלה הם חיינו. ואם נתחיל לחפש משמעות במקום אחר, נחטיא. האדם עושה זאת מזה עידן ועידנים.
קראתי סיפור מאד יפה: בעיני לפחות!.
לפני שנים מספר עבר אמריקני מצליח אחד משבר זהות חמור. הוא חיפש עזרה אצל פסיכיאטרים, אך לשווא, שכן לא נמצא מישהו שיוכל לומר לו מהי משמעות החיים, מה שבעצם הוא חפץ לדעת. במשך הזמן הוא שמע על גורו מכובד וחכם להפליא שהתגורר במקום מסתור ונידח ביותר בהרי ההימלאיה. רק הגורו הזה, כך האמין, יאמר לו מהי משמעות החיים ומה צריך להיות תפקידו בהם. וכך הוא מכר את כל רכושו בעולם הזה ויצא לחפש אחר הגורו הכול יודע. שמונה שנים הוא נדד מכפר לכפר בהרי ההימלאיה בניסיון למצוא אותו. ואז יום אחד נתקל ברועה שאמר לו היכן מתגורר הגורו ואיך להגיע אל המקום. כמעט עוד שנה חלפה עד שמצא אותו בסופו של דבר. הגורו המכובד, שהיה כבר בן מאה שנים ויותר כשהאיש הגיע אליו, הסכים לעזור לו, במיוחד כששמע על דבקותו של האיש במטרה.
"מה אני יכול לעשות למענך בני?" שאל הגורו.
"אני חייב לדעת את משמעות החיים" אמר האיש.
לזאת ענה הגורו בלי היסוס. "החיים" הוא אמר "הם נהר ללא סוף".
"נהר ללא סוף?" אמר האיש אחוז חלחלה ותדהמה, "אחרי שעברתי את כל הדרך הזו כדי למצוא אותך, כל מה שיש לך לומר לי הוא שהחיים הם נהר ללא סוף?".
הגורו, נרעש ומזועזע, ענה לו בכעס: "אתה רוצה לומר שהם לא?".
אחיי, איש אינו יכול לתת משמעות לחיינו. אלה הם חיינו, המשמעות גם היא חייבת להיות שלנו. הרי ההימלאיה לא יעזרו. איש מלבדנו אינו יכול להגיע אליה.
החיים האלה הם חיינו, והם בהישג ידינו בלבד. רק אם נחיה יתגלה בפנינו המסתורין.
הדבר הראשון שהיינו רוצים לשמוע הוא: שלא נחפש אותם במקום אחר, שלא נחפש אותם אצל מישהו אחר, שלא נחפש אותם בכתבי קודש, ולא נחפש אותם בהסברים מחוכמים.
החיים לבד מבעבעים בתוכנו. רק שם ניתן להגיע אליהם. המקדש אינו בחוץ. אנחנו הוא המקדש. כך שהדבר הראשון שעלינו לזכור אם ברצוננו לדעת מה הם החיים, הוא שאין לחפש בחוץ. אסור לנסות ללמוד ממישהו אחר. המשמעות אינה יכולה להימסר בדרך זו וגדולי המורים מעולם לא אמרו דבר על החיים, הם תמיד זרקו אותנו בחזרה אל עצמנו. הדבר השני שעלינו לזכור הוא: שברגע שנדע מה הם החיים, נדע מהו המוות. המוות גם הוא חלק מאותו התהליך. בדרך כלל אנו חושבים שהמוות בא בסוף. בדרך כלל אנו חושבים שהמוות הוא נגד החיים. בדרך כלל אנו חושבים שהמוות הוא האויב. המוות הוא לא האויב. ואם אנחנו חושבים על המוות כעל אויב, זה מראה בפשטות שלא הצלחנו לדעת מה הם החיים…
המוות והחיים הם שני קטבים של אותה האנרגיה, של אותה תופעה: השפל והגאות, היום והלילה, הקיץ והחורף. אין הם נפרדים ואינם ניגודים, הם משלימים, המוות אינו קץ החיים; למעשה הוא השלמה של תקופת חיים אחת, השיא, הפינאלה. וברגע שהו אנחנו מכירים את חיינו ואת התהליך שלהם, אנחנו מבינים מהו המוות.
המוות הוא חלק אורגאני, בלתי נפרד מהחיים. והוא מאוד ידידותי לחיים. בלעדיו אין החיים יכולים להתקיים. החיים קיימים בזכות המוות, והמוות נותן את הרקע. המוות הוא למעשה תהליך של התחדשות. והמוות קורה בכל רגע ורגע. ברגע שבו אנחנו שואפים אוויר לריאותינו, וברגע שבו אנחנו נושפים אותו- שניהם קורים. בשאיפה החיים קורים. בנשיפה המוות קורה. זו הסיבה שכאשר הילד נולד, הדבר הראשון שהוא עושה זה לשאוף אוויר. אז החיים מתחילים. וכאשר השיק מגיע לפירעונו, הדבר האחרון שהוא עושה זה לנשוף. החיים נפרדים לשלום. לנשוף זהו המוות. לשאוף אלה הם החיים; הם כמו שני גלגליה של עגלת שוורים. אנחנו חיים בשאיפה ממש כפי שאנחנו חיים בנשיפה. הנשיפה היא חלק מתהליך הנשימה. אי אפשר לנשום בלהספיק לנשוף. אי אפשר לחיות אם נפסיק למות. האיש שהבין מה הם חיינו מניח למוות לקרות, והוא מקדם אותו בברכה. הוא מת בכל רגע, ובכל רגע הוא קם לתחייה. הצליבה שלו וקימתו לתחייה קורות ללא הרף כתהליך. הוא מת לעבר בכל רגע, והוא נולד שוב ושוב אל העתיד. אם נתבונן בחיים נוכל לדעת מהו המוות. אם נבין מהו המוות רק אז נוכל להבין מה הם החיים. הם אחוזים זה בזה. בדרך כלל אנו יוצרים הפרדה בגלל הפחד. אנו חושבים שהחיים טובים והמוות רע. אנו חושבים שיש להשתוקק לחיים ולהימנע מהמוות. אנו חושבים שעלינו להתגונן איכשהו מן המוות. הרעיון האבסורדי הזה יוצר סבל אינסופי בחיינו. מכיוון שאדם המתגונן בפני המוות מאבד את היכולת לחיות. הוא האיש החושש לנשוף ואז אין הוא יכול לשאוף, והוא תקוע. ואז הוא פשוט נגרר. חייו כבר אינם זורמים, חייו כבר אינם נהר.
אם באמת אנו רוצים לחיות, עלינו להיות מוכנים למות. מי הוא זה בתוכנו המפחד מן המוות? האם החיים מפחדים מן המוות? זה בלתי אפשרי. כיצד יכולים החיים לפחד מהתהליך שלהם עצמם?. משהו אחר בנו מפחד. האגו. החיים והמוות אינם ניגודים. אגו והחיים הם ניגודים. האגו מנוגד לחיים ולמוות גם יחד. האגו מפחד לחיות, והאגו מפחד למות. הוא מפחד לחיות, מכיוון שכל מאמץ, כל צעד בכיוון החיים מקרב את המוות.
אם אנו חיים, אנו מתקרבים למוות. האגו מפחד למות, לכן הוא גם מפחד לחיות. האגו פשוט נגרר. אנשים רבים אינם חיים ואינם מתים. זה גרוע יותר מכל. אדם שהוא מלא חיים, מלא גם מוות. מותו של האגו אינו מותך. מותו של האגו הוא לאמתו של דבר האפשרות שלך לחיות. האגו הוא לא יותר מקליפה נוקשה מסביבך שיש לפצחה ולהשליכה. הוא נוצר באופן טבעי, ממש כמו עובר אורח שבמהלך נדודיו אבק מצטבר על בגדיו, על גופו. ועליו להתרחץ כדי להסירו.
כשאנו נעים בזמן, מצטבר אבק של חוויות, של ידע של חיים שחיו, ושל העבר. האבק הזה הופך להיות אגו. בהצטברו הוא הופך לקליפה שיש לפצח אותה. יש להתרחץ ללא הרף, יום יום, למעשה בכל רגע, כדי שהקליפה לא תיהפך לכלא. האגו מפחד לאהוב משום שבאהבה החיים מגיעים לשיאם. אך תמיד כשהחיים בשיאם גם המוות בשיאו. באהבה אתה מת ונולד מחדש. אותו הדבר קורה בתפילה, במדיטציה, בשיטות שונות או כאשר אתה בא אל המורה למסור עצמך בידיו. האגו יוצר כל מיני קשיים וטיעונים נגד ההתמסרות: צריך לחשוב בדבר, להרהר על כך, ולהיות חכם. כאשר אתה בא אל המורה, שוב נהיה האגו ספקן, חשדן מחולל חרדות, מכיוון ששוב אתה בא אל החיים, אל שלהבת שבה המוות יהיה חי ממש כמו החיים.
צריך לזכור שהמוות והחיים ניצתים יחדיו. לעולם אין הם נפרדים. אם אנחנו חיים באופן מאוד מאוד מצומצם, במינימום, אנחנו יכולים לראות את החיים והמוות בנפרד. ככל שאנו מתקרבים אל הפסגה הם נפגשים ומתאחדים.
***
בעבודה הקודמת ניסינו להגיע לתודעתו של תפקיד האגו בחיינו ולמה הוא מסוגל.
שנית, ניסינו להבין מהי משמעות החיים ואיך לקבל את המוות שהוא חלק בלתי נפרד מחיינו.
הערב קודם כל ננסה לנטרל את האגו ואחר כך נביא משלים מן העבר על מנת להבין טוב יותר את משמעות החיים עד כמה שאפשר.
באהבה, באמון, בתפילה וכו', בכל פעם שהחיים נעשים אוניברסאליים המוות נמצא שם. ללא המוות אין החיים יכולים להיות אוניברסאליים.
אך האגו תמיד הושב בחלוקות, ובכפילויות: הוא מחלק את הכול.
הקיום אינו בר חלוקה. אי אפשר לחלק אותו. הייתי ילד, ואז הפכתי לנער. האם אני יכול לסמן את הקו שבו נהייתי נער?. האם אני יכול לסמן נקודה בזמן שבה לפתע לא הייתי יותר ילד ונעשיתי נער?. יום אחד נהייתי זקן. האם אני יכול לסמן את הקו שבו נהייתי זקן?.
אי אפשר לסמן תהליכים, אותו דבר בדיוק קורה כאשר אנו נולדים.
מתי באמת מתחילים החיים? האם הם מתחילים כאשר הילד מתחיל לנשום? הרופא טופח לילד באחוריו, והילד מתחיל לנשום. האם אז נולדים החיים? או האם זה כאשר הילד נכנס לרחם, או אמו הרתה אותו, או הזרע נקלט ברחמה.
האם אז מתחילים החיים, או אפילו לפני כן?. מתי בדיוק מתחילים?…
זהו תהליך בלי התחלה ובלי סוף. לעולם אין הוא מתחיל. מתי מת אדם?. האם הוא מת כאשר נפסקת הנשימה? יוגים רבים הוכיחו על בסיס מדעי שהם יכולים להפסיק לנשום והם עדיין חיים ויכולים לחזור.
כך שהפסקת הנשימה אינה יכולה להיות הסוף. היכן אפוא החיים נגמרים? הם לא נגמרים לעולם בשום מקום כלשהו: ולעולם הם לא מתחילים.
אנו חלק מנצח. אנו היינו כאן מן ההתחלה. אם בכלל הייתה התחלה כלשהי. ואנו נהיה כאן עד הסוף, אם בכלל יהיה סוף כלשהו. למעשה לא יכולה להיות כל התחלה ולא יכול להיות כל סוף. אנו חיים- אפילו אם הצורות משתנות. הגוף שלנו מתחלף, מחשבות משתנות. הדבר שאנו קוראים לו חיים אינו אלא הזדהות עם גוף מסוים, עם מחשבה מסוימת, עם גישה מסוימת. ומה שאנו קוראים מוות אינו אלא יציאה מאותה הצורה, מתוך אותו גוף, מתוך אותה תפיסה.
אתה עובר דירה. אם הזדהית יתר על המידה עם ביתך הקודם המעבר יכאיב מאוד. אתה חושב שאתה מת, מכיוון שהבית הישן היה מה שהיית אתה. זו הייתה ההזדהות שלך. אך זה לא קורה, משום שאתה יודע שאתה רק מחליף את הבית.
אתה אינך משתנה. אלה שהתבוננו אל תוך עצמם, אלה שגילו מי הם, מתוודעים לתהליך נצחי שאינו מסתיים. החיים הם תהליך, הם נטולי זמן, מעבר לזמן.
המוות הוא חלק מהם. המוות הוא תחייה בלתי פוסקת, סיוע לחיים להתחדש שוב ושוב, סיוע לחיים להיפטר מצורות ישנות, להיפטר מבניינים רעועים, להיפטר ממבנים ישנים ומוגבלים, כדי ששוב תוכל לזרום, ושוב תוכל להיות צעיר ורענן.
איש אחד פשפש בחנות עתיקות ונתקל בגרזן שנראה עתיק יומין למדי.
"זהו גרזן ישן להפליא" אמר לבעל החנות.
"כן" ענה לו החנווני "הוא היה שייך פעם לג'ורג' וושינגטון".
"באמת?" תמה הקונה "הוא החזיק מעמד יפה".
"כמובן" אמר הסוחר "עם שלוש קתות חדשות ושני ראשים חדשים".
אך כאלה הם החיים. הם מחליפים שוב ושוב קתות וראשים. למעשה, נראה שהכול משתנה ובכל זאת משהו נשאר לנצח. פשוט הסתכל, היית ילד, מה נותר מזה עתה?. רק זיכרון. גופך השתנה, שכלך השתנה, זהותך השתנתה, מה נותר מילדותך? דבר לא נותר, רק זיכרון. אינך יכול לדעת אם זה קרה באמת או חלמת על כך או שקראת על כך בספר, או שמישהו סיפר לך. האם הילדות הייתה שלך או של מישהו אחר?. הבט מדי פעם באלבום התמונות הישנות. פשוט ראה, זה היית אתה.
לא תוכל להאמין. כל כך השתנית. למעשה הכול השתנה. קתות וראשים והכול.
אך בכל זאת, עמוק בפנים, במקום כלשהו נותר משהו בהמשכיות, עדות מתמשכת. יש חוט, סמוי ככל שיהיה. והכול משתנה והולך. אך החוט הסמוי הזה נשאר. החוט הזה הוא מעבר לחיים ולמוות. החיים והמוות הם שתי כנפיים לזה שמעבר לחיים ולמוות. זה שמעבר, ממשיך ומשתמש בחיים ובמוות כבשני גלגלים של עגלה, שמשלימים. הוא חי דרך החיים, הוא חי דרך המוות. המוות והחיים הם ההליכים שלו, כמו שאיפה נשיפה.
אך משהו בנו הוא מעבר לזה. אתה… הוא זה שמעבר.
אנו מזדהים יותר מדי עם הצורה. זה הדבר שיוצר את האגו. זה הדבר שאנו קוראים "אני". כמובן שה"אני" חייב למות פעמים רבות. לכן הוא תמיד אחוז פחד, רוטט, תמיד חרד, מגונן ומבטיח את עצמו.
מיסטיקן אחד הקיש פעם על דלתו של איש עשיר מאוד. הוא היה קבצן וביקש נדבה שתספיק כדי ארוחה אחת. העשיר גער בו ואמר: "איש אינו מכיר אותך כאן".
"אך אני מכיר את עצמי" אמר הדרוויש.
"מה עצוב היה לו ההיפך היה הנכון, לו כולם הכירו אותי, ואני עצמי לא הייתי מודע לעצמי. כמה עצוב שזה היה. כן, אתה צודק, איש אינו מכיר אותי כאן. אך אני מכיר את עצמי."
אלה הם שני המצבים האפשריים היחידים. ואתה נמצא במצב העצוב.
כולם עשויים לדעת עליך- מי אתה- אך אתה עצמך לא מודע למה שמעבר, לטבע האמיתי שלך, להוויה האמיתית שלך. זוהי העצבות היחידה בחיים.
אתה יכול למצוא תירוצים לרוב, אך העצבות היחידה היא זו:
"אינך יודע מי אתה".
איך אדם יכול להיות מאושר, בלי לדעת מי הוא, בלי לדעת מאין הוא בא ולאן הוא הולך?. אלף ואחד בעיות צצות בגלל הבורות העצמית היסודית הזו.
חבורה של נמלים יצאה מתוך חשכת קינן בחיפושים אחרי מזון. השעה הייתה שעת בוקר מוקדמת והנמלים עברו במקרה ליד צמח שעליו היו מכוסים בטל.
"מה הם אלה" שאלה אחת הנמלים והצביעה לעבר אגלי הטל, "מהיכן הם באים?" כמה אמרו שהם באים מן האדמה. אחדות אמרו שהם באים מן הים.
עד מהרה פרצה מריבה. הייתה קבוצה שדבקה בתיאורית הים והייתה קבוצה שדבקה בתיאורית האדמה.
רק אחת, נמלה חכמה ואינטליגנטית, עמדה לבד. היא אמרה: הבה נפסיק לרגע ונחפש סימנים סביבנו, מכיוון שכל דבר נמשך למקורו. וכפי שנאמר, הכול נמשך למקורו, והכול חוזר למקור. אין זה משנה לאיזה גובה באוויר אתה משליך את האבן: היא תיפול לאדמה. כל מה שנוטה לעבר האור מקורו חייב להיות באור. הנמלים עדיין לא היו משוכנעות והיו מוכנות להמשיך במריבה, אך השמש זרחה וטיפות הטל עזבו את העלים והתרוממו מעלה מעלה לעבר השמש עד שנעלמו בתוכה. הכול חייב לחזור למקור.
אם אנו מבינים את החיים, אנו מבינים את המוות. אדם המפחד מהמוות יפחד גם מהחיים, מכיוון שהחיים מביאים מוות.
החיים אינם טכנולוגיה, אפילו לא מדע. החיים הם אומנות, או מוטב אפילו לקרוא להם תחושת הלב. אנו חייבים לחוש אותם, זה כמו לשמור שיווי משקל כשהולכים על חבל דק. החיים הם השכחה של המקור, והמוות הוא הזכירה מחדש: החיים הם התרחקות מן המקור, המוות הוא שיבה הביתה. המוות הופך לחגיגה העילאית, אם חיינו הם חגיגה. כל מה שחיינו היו, יגלה המוות. אם היינו אומללים בחיים, המוות מגלה אומללות. המוות הוא מגלה גדול. אם היינו מאושרים, המוות מגלה אושר .
המיסטיקן הסופי באיאזיד כאשר היה ברגעיו האחרונים, נדהמו האנשים שהתאספו סביבו- חניכיו- לראות שפניו החלו לזהור, לזהור בעוצמה. הייתה סביבם הילת אור יפהפייה. באיאזיד היה איש יפה תואר, חניכיו חשו תמיד בהילה מסביבו, אך מעולם הם לא ראו דבר כזה, כה זוהר.
הם שאלו: "באיאזיד, ספר לנו מה קרה לך, מה עובר עליך, לפני שאתה עוזב אותנו תן לנו את המסר האחרון שלך". הוא פקח את עיניו ואמר: "אלוהים מקדם אותי בברכה. אני הולך לתוך חיבוקו". הוא עצם את עיניו, נשימתו פסקה, אך ברגע שפסקה נשימתו היה פיצוץ של אור, החדר נתמלא אור, ואז הוא נמוג.
כל הדתות אינן אלא מדע- או אמנות- שנועד ללמד אותנו כיצד למות.
והדרך היחידה ללמד אותנו כיצד למות היא ללמד אותנו כיצד לחיות. אין הם נפרדים. ואם אנו יודעים מה הם החיים הנכונים, אנו נדע מהי מיתה נכונה.
כך שהדבר הראשון או הדבר היסודי ביותר הוא לחיות.
לא תמיד יודעים איך לנהוג. אתה מאד מבולבל. צריך למצוא דרך לצאת מן הבלבול. ומאד קל וזול להקשיב לאחרים, מכיוון שהם יכולים לתת לך דוגמאות מתות, הם יכולים לתת לך מצוות עשה ואל תעשה. והם מאוד בטוחים במצוות שלהם. אין לחפש ביטחון. יש לחפש הבנה. אם נחפש ביטחון ניפול קורבן למלכודת זו או אחרת. לא צריך לחפש ביטחון אלא הבנה. ביטחון יכול להינתן לך בזיל הזול. כל אחד יכול לתת לך אותו. אך בסיכומו של דבר תפסיד. הפסדת את חייך רק כדי להישאר בטוח ומוגן. והחיים אינם בטוחים, החיים אינם מוגנים.
החיים הם אי ביטחון. כל רגע הוא תנועה לקראת אי ביטחון גדל והולך. זהו הימור, אין לדעת מה יקרה. ויפה שאין לדעת. לו הכול היה צפוי, לא היה טעם לחיות את החיים. לו הכול היה כפי שהיית רוצה שיהיה, והכול היה בטוח, אל היינו כלל בני אדם. היינו מכונה, רק למכונות הכול בטוח ומוגן.
האדם חי בחופש. חופש זקוק לאי ביטחון ולאי ודאות. אבל בעל אינטליגנציה אמיתית מהסס תמיד, מכיוון שאין לו דוגמא להסתמך עליה, להישען עליה. הוא חייב להתבונן ולהיענות. ואז אנו חייבים להיות אחראים. זהו פירושה של אחריות. אחריות היא לא התחייבות, אחריות היא לא חובה. זהו היכולת להיענות. אדם החפץ לדעת מה הם החיים חייב להיות מסוגל להיענות. זה מה שחסר. מאות שנות התניה הפכו אותנו למכונות. אנו בטוחים, והכול מתוכנן בידי אחרים. הם מדדו הכול. הרי זה טיפשי לחלוטין. מכיוון שאי אפשר למדוד את החיים. הם חסרי מידה, ולא ניתן לשרטט מפה מכיוון שהחיים נמצאים בזרימה בלתי פוסקת.
הכול משתנה והולך. דבר אינו קבוע פרט לשינוי.
הרקליטוס אומר: "אינך יכול להיכנס לאותו הנהר פעמיים".
דרכי החיים אינן דומות לפסי רכבת. לא, החיים אינם נעים במסילה, וזהו יופיים, הזרם, השירה שבהם, המוסיקה שבהם- זוהי תמיד הפתעה. אם אנו מחפשים ביטחון, ודאות, ייעצמו עינינו. ואנו נהייה פחות ופחות מופתעים. ונאבד את היכולת לתהות (חרטה). ברגע שאיבדנו את יכולת התהייה איבדנו את הדת.
דת היא פתיחת ליבנו התוהה. דת היא היכולת לקלוט את המסתורין האופף אותנו. בואו לא נחפש ביטחון, ולא נחפש עצה כיצד לחיות את חיינו.
נחייה אותם!!! וזה לא אומר שלא נעשה טעויות. נעשה, רק צריך לזכור דבר אחד, לא לעשות את אותה הטעות שוב ושוב. אם אתה יכול למצוא טעות חדשה בכל יום, תעשה אותה. אך לא לחזור על טעויות, זה טיפשי.
אדם המסוגל למצוא טעויות חדשות יצמח תמיד, זוהי הדרך היחידה ללמוד. זוהי הדרך היחידה לבוא אל האור הפנימי שלנו…