אבן הגוויל ואבן הגזית בעולם הבנייה החופשית
שמואל ליאור
מרץ 2020
הצגת הנושא
כל לשכה של בונים חופשיים ספקולטיביים וסמליים מצוידת בששה פריטים, המכונים עדיים, על שום הכוונות המוסריות היקרות הטמונות בהם. בעבודתי זו אתמקד בשניים מששת העדיים: אבן הגוויל ואבן הגזית:
- אתייחס לתהליך הסיתות, ולהפיכתה של אבן הגוויל לאבן גזית.
- אבהיר את האמבלם – הסמל המוסרי-הפילוסופי של האבנים, של תהליך הסיתות, של כלי הסיתות וגם, של מיקום האבנים בלשכה.
- ולסיום, אמחיש את המשותף בין עבודת הבנאי המעשי לבין עבודתי כעורך דין מודרני.
ההבדל בין אבן גוויל לאבן גזית
אבן גוויל היא אבן במצבה הטבעי, ללא צורה וגודל מוגדרים. אבן גזית היא אבן גוויל שעברה תהליך עיבוד וקיבלה צורה גיאומטרית (לרוב מלבן, כאשר הפאות הצדדיות ניצבות זו לזו).
עבורנו, בונים חופשיים ספקולטיביים וסמליים, משמשות שתי האבנים הללו כסמל:
אבן הגוויל – הטבעית מסמלת את העולם החילוני נטול אור הדעת והמוסר. מהעולם הזה מגיע התלמיד. שם הוא נמצא בתחילתו של התהליך: יצרו, לבו והרגלי-התנהגותו אינם מפותחים.
ואילו, אבן הגזית – שעברה תהליך של עיבוד ותיקון, וראויה לשמש בבניין – מסמלת את מצב השלמות אליו חותר התלמיד. את ייעודו לעתיד בעזרת חינוך טוב, ובתהליך פנימי המתגבש אצלו.
ברור אפוא, כי לא את אבן הגוויל הגשמית יסתת האח הבונה התיאורטי, כי אם את עצמו
תוכו וברו. כך, הוא יהפוך את עצמו לאבן גזית הראויה להשתלב בהיכל העקרונות שקיבלנו על עצמנו, ולהקרין מטובו לעולם כולו.
הסמליות של מיקום האבנים בלשכה
בטקס הקידושין מעמידים את המתקדש בפינה הצפון מזרחית של הלשכה – שם נמצאת דרך קבע אבן הגוויל.
החלק הצפוני של הלשכה נחשב כמוצל-חשוך, ויש בכך סמל, כי ממקום זה של אפילה ובורות מתחיל המתקדש את חייו בדרכו אל אור ואל ידע.
ואילו, בחלקה המואר של הלשכה, בפינה הדרום מזרחית, ממוקמת, דרך קבע, אבן הגזית, אשר מבטאת שלמות.
הסמליות של כלי המלאכה
העיבוד של אבן גוויל לאבן גזית נקרא סיתות (masonry). הבנאי-סתת משנה את מידות אבן הגוויל הטבעית, וכן מקלף את פניה, על מנת להקנות לה גודל ומרקם רצוי לשימוש
כאבן בניין. עבודה זו נחשבה כאחת הקשות. למעשה, היא הולכת ונעלמת בעידן המודרני.
כלי מלאכתו של הבונה החופשי המעשי הם מקבת ואיזמל. מבין כל הסמלים הרבים שניתנו לשני כלים אלה, אני מתחבר לדימוי, שהמקבת מגלמת את כוח המצפון, ואילו האיזמל מסמל את יתרון ההשכלה.
עיצוב האבן באמצעות מצפון והשכלה ממחיש עד כמה מדובר בתהליך איכותי השואף לתוצאה אופטימלית.
סיתות (masonry) בעבודתי כעורך דין
כאשר המדובר באבן בניין, בדרך כלל, הסיתות הוא הענקת צורה גיאומטרית לאבן הטבעית בעלת הצורה האמורפית. ואולם, קיים גם סיתות מסוג אחר, כזה שתוצאתו היא צורה שאינה גיאומטרית.
מיכלאנג'לו, אחת הדמויות הבולטות בתקופת הרנסנס האיטלקי ובתולדות האומנות, היה אומר לתלמידיו: "הפסל כבר נמצא באבן אני רק מסתת מעט, ומחלץ את הפסל מתוך האבן".
מובן, ששתי שיטות הסיתות מחייבות כישורים ויכולות מסוגים שונים לחלוטין.
בדומה לעבודת הבונה החופשי המעשי, עבודתי כעורך-דין כרוכה בהרבה מאד ליטוש. אמנם, לא של אבנים, אך בהחלט של רעיונות ושל ניסוח. עם השנים, התווסף לעבודתי ממד נוסף: מתן פתרונות יצירתיים ובלתי שגרתיים.
בהשאלה צנועה למיכלאנג'לו, שראה מה שאחרים לא ראו, והוציא מהאבן מה שאחרים לא היו מסוגלים – כך אני מביא תוצאות שאיש לא חלם שהן אפשריות, תוך שאני חוסך ללקוחותיי משאבי נפש, זמן וממון.
אפילוג בנימה אישית
הבחירה שלי לעסוק באבנים המשמשות כעדיים בהיכל גרמה לי לראות אבנים כל הזמן.
נתקלתי בשלל ביטויים בהם מוזכרת אבן, דוגמת: אבן שואבת, אבן בוחן ואבן נגף. נחשפתי לדימויים מפתיעים לאבן, כמו למשל: חידה או שבועת אמונים ("הנחל שר לאבן" של לאה גולדברג), וגם לפרסוניפיקציה של אבן: "יש אנשים עם לב של אבן. יש אבנים עם לב אדם" ("הכותל" – יוסי גמזו).
אך יותר מכל ריגשה והלהיבה אותי האבן של המשוררת ויסלבה שימבורסקה כלת פרס נובל לספרות, בשירה "שיחה עם אבן".
אני משתף אתכם, אחיי, בקטע מהשיר המדהים הזה שכדי להבין את עומקו יש להרהר בו שוב, ושוב ושוב …
בשיר זה, המשוררת מתדפקת שוב ושוב על דלתה של אבן ומבקשת מהאבן – הכניסיני אל תוכך. ואילו האבן מסרבת, בנימוקים שונים ומשונים, להיעתר לבקשה.
במיוחד השתאיתי מהבית הבא:
אני מתדפקת על דלתה של האבן.
זו אני, הכניסיני.
אינני מחפשת בך מחסה-עד.
אינני אומללה.
אינני חסרת בית.
עולמי ראוי לישיבה.
אכנס ואצא בידיים ריקות.
וכעדות, שבאמת הייתי כאן,
לא אציג דבר זולת מילים,
שאיש לא ייתן בן אמון.
לא תיכנסי – אומרת האבן.
חסר לך חוש ההשתתפות.
שום חוש לא יחליף לך את חוש ההשתתפות.
אפילו מבט מחודד כדי ראיית כל
לא יועיל לך כלל
ללא חוש ההשתתפות.
לא תכנסי,
בקושי יש לך מושג על חוש זה,
בקושי הנבט שלו,
הדמיון.