תעתועי הזיכרון
ערב טוב אחיי,
אני מבקש לדבר הערב על תעתועי זיכרון.
המשורר יהודה עמיחי כתב כך:
הָעוֹלָם מָלֵא זְכִירָה וְשִכְחָה
כְּמוֹ יָם וְיָבָּשָה, לִפְעָמִים הַזִּיכָּרוֹן
הוּא הַיָּבָּשָה הַמּוצֶקֶת וְהַקַּיֶּימֶת
וְלִפְעָמִים הַזִּיּכָּרוֹן הוּא הַיָּם שֶמְכַסֶה הַכּוֹל
כְּמוֹ בַּמַּבּוּל, וְהַשּכְחָה הִיא יַבָּשָה מַצִּילָה כְּמוֹ ארָרָט"
בשנות השבעים, פסיכולוגית בשם אליזבת לופטוס, שלימדה אז באוניברסיטת וושינגטון בסיאטל , התעניינה בפשעים ורצתה לנצל לשם כך את מחקריה בנוגע לזיכרון. היא סברה שיש לחקור את דיווחיהם של עדי ראיה. היא העלתה שאלה- היתכן ששאלות מסוימות – כאלה שעשויות להישאל בבית המשפט על ידי תובעים, ומלוות בפרטים גרפיים – משפיעות על האופן שבו עדים נזכרים באירוע?
היא גילתה שאכן כן. במחקר מוקדם, משתתפים צפו בסרט שבו נראתה תאונת דרכים ונתבקשו להעריך את מהירות המכוניות "בעת שהתנגשו בעוצמה זו בזו", או "בעת שהתנגשו" בלי המילה "בעוצמה". שבוע לאחר מכן, 32% ממי שהשאלה שהוצגה בפניהם כללה את התיאור "בעוצמה" נזכרו שראו זכוכית שבורה – שלא הייתה בסרט – לעומת 14% בלבד מקרב מי שהמילה "בעוצמה" לא הוזכרה בפניהם. עצם הרמז על מהירות גבוהה גרם להם למלא את הזיכרון שלהם בתמונות של הרס.
מדוע סיפרתי את זה?
אחיי,
המפגש הבא שלנו יערך לאחר חג הפסח, ואני מבקש להתייחס לפרט מעניין הקשור לנושא יציאת מצרים.
התנהגותו של העם לאחר צאתו מצריים, שעומדת בסימן של כפיות טובה על כל הניסים שנעשו לו, בגעגועיו הנוסטלגיים לחיי העבר במצריים. זה עתה יצאו ממצריים, לאחר שפרעה שילח אותם בבהילות בעקבות מכת הבכורות. אולם בהגיעם לשפת ים סוף, כאשר פרעה וצבאו התקרבו אליהם – הם הטיחו במשה: "המבלי אין קברים במצריים לקחתנו למות במדבר? מה זאת עשית לנו להוציאנו ממצרים? הלוא זה הדבר אשר דיברנו אליך במצריים לאמור: חדל ממנו ונעבדה את מצריים, כי טוב לנו עבוד את מצריים ממותנו במדבר".
העם מביע את מצוקתו בשאלות רטוריות, שנועדו לא לשם קבלת תשובות, אלא כאמצעי להבעת תסכול וכעס. המילה "מצריים" חוזרת בדברי העם חמש פעמים, כאילו הייתה המקום הנכסף והאידיאלי. כל כך מהר הם שכחו את זעקתם לנוכח חיי העבדות שלהם והגזרות הקשות שגזר עליהם פרעה!
איך ניתן להסביר את הנוסטלגיה של העם לחיי עבדות, מצריים? האמנם שכח לחלוטין במשך חודשים ספורים את כל סבלו, והוא מתרפק בערגה על חייו במצריים?
מסתבר שהזיכרון של האדם מתעתע בו, כל אדם זוכר את מה שנוח לו לזכור. היטיב לנסח זאת הסופר גרסייה מרקס:
"החיים אינם מה שחיית, אלא מה שאתה זוכר והאופן שבו אתה זוכר כדי לספרם".
מה ניתן ללמוד מתופעה זו?
א) עלינו לסגל תפיסה ביקורתית לגבי זיכרונותינו. לא תמיד משקפים הם את המציאות שחווינו. עלינו לבחון אותם בדקדקנות רבה ללא הטיות.
ב) עלינו לבדוק את עצמנו- האמנם אנו חופשיים לחלוטין בהתנהלות חיינו, האם איננו משתעבדים מדי פעם לרדיפת מותרות, לסמלי סטטוס, לטלפון הנייד שלנו, לרשתות החברתיות? כל עוד דברים אלה שולטים בחיינו, עדיין כבלים אלה שוללים את החופש המוחלט שלנו.
ג) שיפוטנו את התנהגות הזולת חייב להיות שקול, עלינו לראות את שני צידי המטבע. קל לנו לחרוץ משפט על התנהגותו של העם שמאופיינת בתלונות חוזרות ונשנות, אבל האם התנסינו בחיי צמא ורעב במדבר? כמה חכמת חיים יש באמרה של הלל: "אל תדין את חברך עד שתגיע למקומו". ( אבות ב, ה)
עלינו לשאול את עצמנו, מה אנו היינו עושים, אילו נקלענו לאותו המצב.
ד) כל שינוי יש בו סיכון, אך הוא טומן בחובו גם סיכוי.
אם אנו מרגישים דריכה במקום וזקוקים לשינוי, אך חרדים מהסיכונים הכרוכים בכך, מהיציאה ללא נודע – נשים על לוח לבנו את אמרתו של אחד מאבות הפסיכולוגיה ההומניסטית סֶרְן קִירְקֶגוֹר:
"להעז – פירושו לאבד את השליטה לרגע, לא להעז – פירושו לאבד את עצמך".
תודה אחיי על ההקשבה.
אחינו אבי ג'יבלי ינסה להחכים אותנו ולספר איך והאם יש קשר לבנייה החופשית ולקומיקס וגיבורי על. האם לשכת גותהאם סיטי אכן קיימת? האם הסמלים של גיבורי העל לקוחים מהבנייה החופשית או להפך? באופן מפתיע, נגלה שאולי יש קשר.