על מוות ואלמוות.
"אדם צעיר היה נחרד ונתקף אימה אילו הראו לו את דיוקנו לעת זקנה."
באומץ רב וללא כחל וסרק מתאר קהלת את הזקנה,
"ימי הרעה שאין לו חפץ בהם. וזכור את בוראך בימי בחורתך עד אשר לא יבאו ימי הרעה
והגיעו שנים אשר תאמר אין לי בהם חפץ." ( קהלת יב, א-ת)
בשונה מתיאורו הלקוני של מחבר המגילה את תקופת הנעורים,
הזקנה, הימים שאין בהם חפץ, זוכה אצל קהלת לתשומת לב גדולה.
השמש והירח והכוכבים לא יפסיקו להאיר,
אך עולמו של איש זקן ייבלע בממלכת החושך. אם בעבר הייתה השמש מופיעה ברקיע
אחר הגשם, עתה, אחרי הגשם שבים העננים וגשם יורד שוב ושוב.
דמעות זולגות מעיניו של איש זקן. לא תמיד זולגות הדמעות החוצה,
פעמים הן עושות את דרכן לתוככי נפשו. הרגליים רועדות והידיים רועדות והנפש רועדת.
הוא לא מצליח לישון היטב, משום שכל קול וצליל מעירים אותו משנתו הקלה.
ישנת די בחייך הארוכים. הצלילים שפעם היו ערבים, אינם נשמעים באוזני איש בא בימים
הכול מפחיד, אפילו הימצאות בגובה גורמת למורה.
חיי הזקן מתקרבים אל סופם. ממכת המסתורין הנורא מצפה לבואו.
הבל הבלים אמר קהלת הכול הבל.
אינני עומד לחלוק על תובנתו של קהלת, אני חושב שקהלת שוב גילה אמת עמוקה.
דהיינו, נכון כי " זקנה היא לא שמחה" אך האמירה
"זקנה היא שמחה " נכונה באותה המידה.
שבת שלום אחיי.
שלמה פרין.
24/07/2025