"אנחנו נפגשים על הפלס
פועלים עפ"י האנך
ונפרדים על המזווית"
נשיא נכבד, אחי כולכם.
בדקות הקרובות ארצה לספר לכם על הנביא עמוס, ובסוף הדברים תבינו מה הקשר שבינו ובין הבנייה החופשית
כאשר את הרעיון קיבלתי מהספר אוצר התלמיד (עמ' 68).
א. הקדמה- הנביא עמוס
הנביא עמוס הוא הנביא השלישי בספרי תרי עשר והוא פעל בימי המלך עוזיהו (ממלכת יהודה) ובימי ירבעם השני
(ממלכת ישראל) בסביבות השנה 057 לפנה"ס (כאשר ממלכת ישראל חרבה כשלושים שנה לאחר מכן בשנת 227
לפנה"ס).
תקופת ירבעם השני והמלך עוזיהו הייתה תור זהב לממלכת ישראל ולממלכת יהודה.
בתקופת ירבעם השני ממלכת ישראל הגיע עד לדמשק, שרר שלום בין ישראל ויהודה והממלכה חוותה פריחה
כלכלית אדירה. לצד הפריחה הכלכלית מסופר לנו בתנ"ך כי המצב הרוחני היה ירוד וכי המלך עשה הרע בעיני האל.
בתקופת עוזיהו, ממלכת יהודה הגיע עד לאילת. עוזיהו היה מלך כ"כ חזק שהוא יצא למלחמה בפלישתים שישבו
על ערי הנמל וכבש אותם.
עוזיהו ידוע במפעלי הבנייה שלו (רבים מכירים את השיר" ויבן עוזיה מגדלים בירושלים ויחזקם"). על עוזיהו מסופר
כי הוא עצמו עבד את האל, אולם הוא לא ביטל את הבמות והפולחן העממי ששרר אז. עוד סופר עליו שהוא ביקש
גם לשמש ככהן גדול וחלה בצרעת מסתורית וקשה.
במהלך" תור הזהב" והפריחה הכלכלית, נוצרה בממלכות שכבת מתעשרים חדשים (=נובורישים), והחלה שחיתות
וסיאוב. כנגד תהליכים אלו התריעו, בין היתר, הנביאים הראשונים- הושע, עמוס ומיכה.
עמוס, אף שהיה מתקוע שבממלכת יהודה, התנבא בעיקר כנגד ממלכת ישראל והתופעות החברתיות והרוחניות
החולות שהחלו להתוות בה.
במשך תשעה פרקים, עמוס לא מפסיק להלום ללא רחם בתושבי ממלכת ישראל ובמלכם. בשלב מסויים, חברו הטוב
של עמוס, אמציה, מציע לו לברוח ("חוזה לך ברח"- כאשר מילים אלו מוכרות מהשיר של אושיק לוי) כי המלך ירבעם
השני מבקש לחסלו.
למעשה, רק חמשת הפסוקים האחרונים של פרק ט' בספר עמוס מהווים פסוקי נחמה:
יא בַּיּוֹם הַּהוּא, אָקִים אֶת-סֻכַּת דָוִיד הַּנֹּפֶלֶת; וְגָדַּרְתִי אֶת-פִרְצֵיהֶן, וַּהֲרִסֹּתָיו אָקִים, וּבְנִיתִיהָ,
כִימֵי עוֹלָם. יב לְמַּעַּן יִירְשׁוּ אֶת-שְׁאֵרִית אֱדוֹם, וְכָל-הַּגּוֹיִם, אֲשֶׁר-נִקְרָא שְׁמִי, עֲלֵיהֶם: נְאֻם-
יְהוָה, עֹּשֶה זאֹּת. }פ{
יג הִנֵה יָמִים בָאִים, נְאֻם-יְהוָה, וְנִגַּּשׁ חוֹרֵשׁ בַּקֹּצֵר, וְדֹּרֵךְ עֲנָבִים בְמֹּשֵׁךְ הַּזָרַּע; וְהִטִיפוּ הֶהָרִים
עָסִיס, וְכָל-הַּגְּבָעוֹת תִתְמוֹגַּגְנָה. יד וְשַּׁבְתִי, אֶת-שְׁבוּת עַּמִי יִשְרָאֵל, וּבָנוּ עָרִים נְשַּׁמוֹת
וְיָשָׁבוּ, וְנָטְעוּ כְרָמִים וְשָׁתוּ אֶת-יֵינָם; וְעָשוּ גַּנוֹת, וְאָכְלוּ אֶת-פְרִיהֶם. טו וּנְטַּעְתִים, עַּל-
אַּדְמָתָם; וְלאֹּ יִנָתְשׁוּ עוֹד, מֵעַּל אַּדְמָתָם אֲשֶׁר נָתַּתִי לָהֶם–אָמַּר, יְהוָה אֱלֹהֶיךָ. {ש}
סיפור מצחיק- יש לי זוג חברים שקראו לילד שלהם עמוס כי הם אהבו את נבואת הנחמה שלו. שאלתי אותם אם
הם קראו את כל תשעת הפרקים (כלומר ולא רק את הפסוקים ה"נחמדים" בסוף עמוס). למחרת אמר לי החבר
שעכשיו הוא מתחרט על השם…
עמוס הוא רועה צאן ועולם הדימויים שלו שואב מהשדה (השה הוא מוטיב מסוני בולט).
ב. עמוס ואנך הבנייה
בספר עמוס, בפרק ז פסוק ז' מתואר:
ז כֹּה הִרְאַּנִי, וְהִנֵה אֲדֹּנָי נִצָב עַּל-חוֹמַּת אֲנָךְ; וּבְיָדוֹ, אֲנָךְ . ח וַּיּאֹּמֶר יְהוָה אֵלַּי, מָה-אַּתָה רֹּאֶה
עָמוֹס, וָאֹּמַּר, אֲנָךְ; וַּיּאֹּמֶר אֲדֹּנָי, הִנְנִי שָם אֲנָךְ בְקֶרֶב עַּמִי יִשְרָאֵל–לאֹּ-אוֹסִיף עוֹד, עֲבוֹר
לוֹ . ט וְנָשַּׁמוּ בָמוֹת יִשְחָק, וּמִקְדְשֵׁי יִשְרָאֵל יֶחֱרָבוּ; וְקַּמְתִי עַּל-בֵית יָרָבְעָ ם, בֶחָרֶב.
אנך היא מילה יחידאית בתנך ומופיעה רק בספר עמוס. עפ"י הפרשנות המקובלת אנך זו משקלות בנאים הבאה לבחון את ישרותו של החומה (מעין פלס). יש פרשנות נוספת ולפיה אנך בשפות שמיות עתיקות היא מתכת רכה וחלשה.
אנך מברונזה- מתוך אתר המוזיאונים בישראל
עמוס מתאר את אלוקים עומד על החומה עם אנך תוך שהוא מודיע לו כי החומה אינה ישרה והיא עתידה להחרב ולקרוס.
עמוס אינו מבין מהו המראה הזה. המראה הוא חידתי, הרי האנך מייצג את הבנייה המדויקת והמאוזנת, אך אלוקים מסביר לו כי האנך כאן הוא סמל להרס וחורבן (הסימבוליקה והחידתיות הם מרכיבים מסונים מוכרים).
האל מלמד את עמוס כי הוא בוחן את החומה/חברה באמצעות האנך, וככל שהחומה אינה ישרה ואינה פועלת עפ"י האנך– חזקה עליה כי היא תתמוטט וכי היא אינה יציבה כלל ועיקר.
ג . סוף דבר
נבואת עמוס מלמדת אותנו כי האל מצפה שנפעל עפ"י האנך. שהחומה, הבסיס של החברה שלנו, תהייה ישרה כפלס- אחרת הכל יקרוס וייחרב.
וזה הקשר בין עמוס ובין הבנייה החופשית.
סיימתי נשיא נכבד