על השואה
תאודור אדורנו Adorno היה פילוסוף, סוציולוג, מוזיקולוג ומלחין גרמני ממוצא יהודי ואיטלקי
אסכולת פרנקפורט היא כינוי לקבוצת אנשים שעסקו בהגות ובמחקר בין תחומי בתחומים: סוציולוגיה, פסיכולוגיה, פילוסופיה, תורת הספרות, על בסיס של השקפה ביקורתית מרקסיסטית. הללו ביקשו להרחיב את הביקורת המרקסיסטית על הקפיטליזם מן המוקד הכלכלי אל מוקדי תרבות וחברה רחבים יותר, אשר גם בהם שלטת לדעתם שתלטנות קפיטליסטית המכתיבה מוסכמות המסייעות לדיכוי.
(על פי דברים שנאמרו בהרצאתו של משה צוקרמן, "השואה באמנות", 21 בינואר 2015) כהמנון של אירופה]; אולם בתקופה הנאצית היטלר הזמין את הפילהרמונית של ברלין לנגן ביום ההולדת החמישים שלו את אותה סימפוניה נשגבת של בטהובן. באופן זה ניתן לראות כי אמנים שיתפו פעולה עם זוועות הנאצים, כמו, למשל, המנצח על הפילהרמונית של ברלין.ת כהמנון של אירופה]; אולם בתקופה הנאצית היטלר הזמין את הפילהרמונית של ברלין לנגן ביום ההולדת החמישים שלו את אותה סימפוניה נשגבת של בטהובן. באופן זה ניתן לראות כי אמנים שיתפו פעולה עם זוועות הנאצים, כמו, למשל, המנצח על הפילהרמונית של ברלין. (על פי דברים שנאמרו בהרצאתו של משה צוקרמן, "השואה באמנות", 21 בינואר 2015)
הפילוסוף תיאודור אדורנו (1903 – 1969), שנמנה על אסכולת פרנקפורט, התפרסם באמירתו כי "אחרי אושוויץ לכתוב שיר זה מעשה ברברי"
לטענתו התרבות שהייתה אמורה להיות המגן של האנושות בפני הברבריות בגדה בתפקידה.
כך למשל הסימפוניה התשיעית של בטהובן, שכוללת את האודה "על השמחה", והתפיסה של הנאורות המפעמת בתוכה, שימשה לרגעים גדולים של שגב, כמו למשל בציון 40 שנה למותו של בטהובן. [לימים נוגנה על רקע ציון נפילת חומת ברלין, והיום היא משמשת כהמנון של אירופה]; אולם בתקופה הנאצית היטלר הזמין את הפילהרמונית של ברלין לנגן ביום ההולדת החמישים שלו את אותה סימפוניה נשגבת של בטהובן. באופן זה ניתן לראות כי אמנים שיתפו פעולה עם זוועות הנאצים, כמו, למשל, המנצח על הפילהרמונית של ברלין.
מאוחר יותר אדורנו חזר בו, במידה מסוימת, מאמירתו, ובספרו "דיאלקטיקה נגטיבית" כתב כי ייתכן שטעה בניסוח המשפט לפיו לכתוב שיר אחרי אושוויץ זה מעשה ברברי, משום שגם הסבל אמור להיות מיוצג, כשם שהאדם המעונה זכאי לצרוח; תפקידה של האמנות לדובב את הסבל ולהפוך אותו לנוכח במישור האמנותי.
אחד האמנים השנויים במחלקות הוא ריכארד שטראוס:
ריכרד שטראוס נולד ב-1864 במינכן, לנגן קרן בתזמורת החצר המלכותית של בוואריה.
שטראוס החל את חינוכו המוזיקלי בגיל 4, ובגיל 20 כבר ניצח על תזמורת.
בשנים הראשונות לשלטון המפלגה הנאצית בגרמניה, 1933-1935, שימש כ"נשיא לשכת המוזיקה של הרייך", ובכך תרם את שמו ואת המוניטין שלו כאחד מגדולי המלחינים והיוצרים החיים באותה תקופה לטובת השלטון ההיטלראי. הנאצים מינו אותו לתפקיד בלי לבקש את רשותו מראש, אך הוא לא דחה אותו. ייתכן שרצה גם לגונן באופן זה על כלתו היהודיה, ונכדיו היהודים. בקיץ 1935 הוא התפטר מתפקידו, בנימוק הרשמי של גיל, אולם בעיתונות פורסם שהסיבה הייתה השימוש ביצירה של חברו הקרוב שטפן צווייג היהודי באופרה שכתב[2]. שטראוס אף הוזמן לגסטפו לחקירה.
מידת מעורבותו הרגשית והאידאולוגית בממשל הנאצי היא עדיין נושא הנתון במחלוקת.
ב-1944 שמו נכלל ברשימת המבורכים על ידי משרד הרייך לתעמולה ולהשכלת העם, אולם הוא הוצג במהלך המלחמה כאנטי נאצי. לאחר המלחמה הוא צוטט כאומר[4]: :"אין לי כל סיבה לגנות את הנאצים. הם הרבו לנגן את יצירותי…"
במהלך מלחמת העולם השנייה ועד שנת 1952 נמנעה התזמורת הפילהרמונית הישראלית מלנגן את יצירותיו.
כיום הוויכוח דעך ויצירותיו של שטראוס מנוגנות ללא הגבלה באולמות הקונצרטים בישראל.
שטראוס התמחה ביצירת פואמות סימפוניות, דהיינו מעין אופרות בלי מילים שנכתבו סביב נושא או נרטיב מסוים ובו כלי הנגינה "מתארים" סיפור או נושא.
כה אמר זרתוסטרא אשר נכתבה בהשראת הפילוסוף פרידריך ניטשה הינה כיום המפורסמת ביצירותיו, בשל העובדה שהבמאי סטנלי קובריק בחר בה כרקע לסרטו 2001: אודיסיאה בחלל.