ענווה

ענווה

נשיא נכבד,

בפתח דברי אבקש לשתף אתכם בעבודות קודמות שכתבתי שכן אני רואה קשר אמיץ בין הנושאים שכתבתי לבין נושא זה

הנושא הראשון הוא: אמת פנימית הרצאה זו עסקה בסוגיה של לחיות תוך כדי אמת בין האדם לעצמו ותוך הכרה של האדם ביכולותיו. סקרתי סוגיות שונות ומגוונות בו האדם צריך לתת דין וחשבון קודם לעצמו, שזה הרבה יותר קשה להבחנה מאשר להיות ישר עם הסביבה.

המסקנה שהגעתי מהתפתחות הדברים הייתה שהאדם ככל שיהיה ישר עם עצמו יוכל להתעצם ולחיות בהרמוניה .

שתי עבודות נוספות עסקו בנושא האחווה. בעבודה הראשונה ניתחתי את משמעות האחווה ונתתי דוגמאות כיצד מצב של אחווה עדיף יותר על מצב של אי אחווה. המסקנה החד משמעית הייתה אחווה שווה הצלחה.

בעבודה השנייה על אותו נושא ניתחתי את מושג האחווה כמושג קוסמי הווה אומר תכונה בה העולם תוכנן להתקיים ובהעדר האחווה נוצר סבל ואי סדר. הסברתי את ההקבלה בין כוח המשיכה כפי שהגדירו ניוטון לבין האחווה בין בני האדם. הקבלה שידידינו ניוטון הזכיר בכתביו.

עמדתי על הסוגיה האם ניתן לקיים אחווה עולמית לאור החינוך שאנו מקבלים להישגיות ותחרותיות ונעזרתי בחוכמת הקבלה כיצד לנצל את האגו שהוא הרצון לקבל בשפת הקבלה שזהו מתת אל ולנצלו לשם השפעת טוב לסביבה.

המשמעות היא שבעצם השוני בין בני האדם נועד לכך שכל אחד יוכל להשפיע מהמקום שהוא חזק בו. כבר אנו רואים קשר איתן בין נושאים אלה שכן אדם אשר חי באמת פנימית ומכיר בערך עצמו יוכל להשפיע טוב בהתאם לכישוריו תוך כדי אחוותיות.

אם כך כיצד נושאים אילו קשורים לנושא הענווה?

הרושם הראשון שעולה לנו ממושג הענווה הוא שפלות רוח ביישנות והקשרים דומים , והאם זו הכוונה לתכונה אותה משבחים בכל כתבי הקודש ובתורות מוסר אחרות?

ומה תגידו על תכונות כמו ביטחון עצמי?

הרמב"ם טען שעל האדם להיות עניו עד הקצה האחרון, עליו להיות שפל רוח ונחבא אל הכלים, לרצות להיות נמוך קומה וביישן כמה שיותר. הענווה היא אחת המידות היחידות שבהם אין ללכת לדרך האמצע, אלא לשאוף לענווה מוחלטת ושפלות גמורה.

הרמח"ל, בספרו "מסילת ישרים" טוען שהעניו הוא אדם שיודע את מעלותיו, אבל איננו מתפאר בהם ואיננו חושב שהם נותנים לו מעלה מיוחדת על הזולת. כשם שהשור ניחן בכח חזק והברדלס במהירות רבה, כך האדם ניחן בכישרונות מסוימים בטבעו, אל לו להתפאר בהם ולחשוב שהם הופכים אותו באופן מהותי לטוב יותר מאנשים אחרים.

מהי גישת הרב קוק לנושא? הרב קוק טוען שהענווה היא שורש האמונה והיסוד לכל תפיסת העולם של האדם המאמין בכוח עליון. לפי הרב קוק הענווה איננה יחס כלפי החברה או מעמד האדם, אלא שורש תפיסת הקיום כולה. האמונה והענווה הם היכולת להפנים שהמציאות כולה איננה דבר עצמאי אלא הופעה של אלוקות אחת שלמה ואחדותית, אשר מופיעה דרך כוחות החיים והמציאות. האמונה בקיום הבורא היא היכולת לראות את המציאות כולה כהופעה אחדותית גדולה, שמקושרת בציר אחד הרמוני שהולך ומתעלה כל העת. האמונה איננה להגיד שישנה אלוקות חיצונית מנותקת, אלא הבנה שמציאות שאנו חיים בה היא הופעה אלוקית הרמונית אחת.

בתפיסה זו ניתן להבין את משמעותה האדירה והיסודית של מידת הענווה. הענווה היא היכולת הנפשית לחוש את עצמו כאיבר קטן במערכת אדירה של יקום אחדותי שלם. לאדם יש נטייה להעצים את קיומו הפרטי כדבר עצמאי וחשוב בפני עצמו, ההגעה למידת הענווה היא האופן היחיד שבו אדם יוכל להכיר את המציאות האמתית שבה הוא חי. להכיר שמציאותו הפרטית היא גילוי מסוים מעוצמה אחדותית אחת של הופעת המציאות. צמצום האני האגואיסטי, כניסיון להדמות לבורא בעת בריאת העולם. הבנה שכל מציאות האדם היא חלק מתוך אותה הרמוניה גדולה שהוא נתון בתוכה.

ויטראז׳ בכנסיה היוניטרית ברוצ׳דייל, מנצ׳סטר

בהמשך לאמור בואו ננסה להבין איך הדברים מסתדרים הלכה למעשה ברמת המחשבה של האדם . מקובל להגיד שמרחב הידע מתחלק לשלוש קטגוריות: דברים שאנו יודעים , דברים שאנו יודעים שאיננו יודעים ודברים שאיננו יודעים שאנו לא יודעים.

קטגוריה אחרונה זאת מושפעת מעודף הביטחון שלנו, וככל שנשקיע בצמצום הדברים "שאיננו יודעים שאיננו יודעים" כך נשפר את החלטותינו. אך האם הדרך היעילה היחידה לעשות זאת היא להפוך לדיכאוני קליני? ענף חדש יחסית בפסיכולוגיה מנסה להציע אפשרות מעודדת יותר, והיא גלומה כולה בצירוף המלים "ענווה אינטלקטואלית".

ענווה אינטלקטואלית היא ההבנה שאיננו יודעים הכול, שיש לנו עוד מה ללמוד, ושאיננו מנצלים את שאנו יודעים כדי להשיג יתרון על הזולת אלא להפך, רואים בו מקור של ידע שאינו מצוי בידינו. ענווה אינטלקטואלית היא ההבנה של גבולות בורותנו, לרבות ההכרה בנסיבות שבהן הטיות שונות שאנו חשופים להן עשויות לטעת בנו את התחושה הכוזבת שאנו יודעים יותר ממה שאנו יודעים באמת. גם דעות קדומות, אמונה במיתוסים והשקפות חברתיות ופוליטיות יצאו נשכרות ממעט ענווה אינטלקטואלית. מי שהתברכו בתכונה זאת נהנים מ"ראש פתוח" ומיישבים ויכוחים או סכסוכים מהר יותר, מתוך הכרה כי עמדתם עשויה להיות הוגנת ומבוססת פחות מכפי שנראה להם מלכתחילה. ענווה אינטלקטואלית היא מקרה פרטי של ענווה. העניו אינו מדחיק, מסתיר או מתעלם מחולשותיו ומפגיעותו. אדרבה, הוא מבין כי הכרה בהם היא מקור להתפתחות אישית, ובוויכוח האינטלקטואלי הוא מזהה הזדמנות לבחון מחדש את דעותיו.

היפוכה של ענווה אינטלקטואלית היא יהירות אינטלקטואלית – אחותו התאומה של עודף הביטחון. גם מי שצנוע מכל בחינה אחרת עשוי ללקות בחוסר מודעות למגבלות הידע שלו. יהירות אינטלקטואלית שואבת כמעט תמיד מממד כזה או אחר של ההטיה האגוצנטרית, המשקפיים המעוותים שדרכם אנו בוחנים את העולם מנקודת המבט האישית שלנו, מתעלמים משחקנים אחרים הפועלים בו ובדרך מתעלמים מהאקראי ובעקבות כך מנכסים כל הצלחה לעצמנו ותולים כל כישלון בנסיבות. בהטיה האגוצנטרית אין משום הפתעה מרעישה, כי סביר שניסיוננו האישי זמין לנו יותר מניסיונם של אחרים כהוכחה לעמדה שאנו נוקטים. הבעיה מתחילה כאשר אין די בניסיון האישי הזה כדי לגבש דעה מבוססת בנוגע לנושא שעל הפרק, ולמרות זאת אנו מסתפקים בו. מחקרים כבר הראו כי אנשים מתקשים להבחין בנקודות העיוורון שלהם, גם כאשר הם מצליחים לאתר בקלות את אלו של האחרים.

במחקר מעניין אחר מבקשת החוקרת המוערכת קרול דואק (Carol Dweck) לברר אם ענווה אינטלקטואלית מאפיינת יותר את המאמינים כי אינטליגנציה היא תכונה נרכשת, שניתן לפתחה בעזרת ניסיון ועבודה קשה, בניגוד לגורסים שאינטליגנציה היא תכונה קבועה מבחינה תורשתית, ואי אפשר להשפיע עליה. דואק כבר הוכיחה בעבר כי מי שמאמין כי אפשר לפתח אינטליגנציה גם מוכן להתאמץ יותר בפתרון בעיות, כאשר הוא נכשל בכך בניסיון ראשון. מחקרים שכבר התפרסמו עומדים על הקשר בין אינטליגנציה לענווה אינטלקטואלית אצל ילדים. מתברר כי נמצא אצלם מתאם בין IQ גבוה ובין צניעות רבה יותר בכל הנוגע לגבולות הידע שלהם ולנכונותם לקבל עצה.

ענווה אינטלקטואלית היא גם תנאי מקדים והכרחי ליכולתו של המדע להתפתח. מי שמבקש לעמוד בקצב של החידושים המדעיים של התקופה חייב להיות פתוח לוותר על תיאוריות שונות שהחזיק בהן לטובת הסברים חדשים, מדויקים יותר, על טבע העולם. מדענים רבים שחשפו אמת מדעית חשובה בשלב מוקדם של חייהם נדונים לחיים של חיפוש מדעי עקר כאשר האגו שפיתחו בעקבות הגילוי המוקדם מונע מהם מלראות דרכים חדשות לפתרון בעיות מדעיות אחרות. גם הפילוסוף ג'יי ווד מעריך בבלוג המרתק שלו כי "למדענים ענווים סיכוי טוב יותר לזכות בידע ובנכסים אינטלקטואליים אחרים בהשוואה לעמיתיהם שאינם ניחנים בתכונה זאת. לא משום שענווה אינטלקטואלית מחזקת את היכולות הקוגניטיביות או משפרת את הטכניקות המדעיות, אלא מפני שהיא משנה את המדענים עצמם ומאפשרת להם לכוון את יכולותיהם וכישוריהם בדרכים יעילות יותר."

לא פלא אפוא שבראיון שהעניק לאזלו בוק, סמנכ"ל בכיר לכוח אדם בגוגל, לתומאס פרידמן מהניו יורק טיימס, הוא תיאר את הענווה האינטלקטואלית כאחת התכונות המרכזיות שגוגל מחפשת במועמדים שהיא מראיינת. "ללא ענווה כזו," אומר בוק, "אינך יכול ללמוד." בוגרים מוצלחים במיוחד של בתי הספר המובילים למנהל עסקים, הוא טוען, לא חוו מספיק כישלונות כדי להבין כיצד ניתן ללמוד מהם. העובדים הרצויים הם אלה שילחמו על דעתם עד חורמה, אך יוותרו וישנו את דעתם כשיוצגו להם עובדות חדשות. "גוגל מחפשת עובדים עם אגו קטן וגדול בו זמנית.

ולבסוף איך משפיעה תכונה זו השפעה חיובית על הסביבה ?

את ההמחשה הטובה ביותר נוכל לקחת מספר הספרים הלו הוא התנ"ך בהקבלה של שני מקרים.

הראשון: מתוך השאלה הראשונה ששאל אלוקים את האדם הראשון בגן העדן: "אייכה?" שפירושו: איפה אתה בעולם? מה קורה אתך? מאין באת ולאן אתה הולך?

כל אדם אמור לשאול את עצמו שאלות אלו על-מנת לברר לעצמו את מהות חייו. אם לא ישאל, ספק אם ידע.  הרי השאלות הם הם המכוונות אותנו גם להקשיב לתשובות.

תשובתו של האדם הראשון הייתה מלווה בפחד: "את קולך שמעתי בגן – ואירא כי עירום אנוכי ואיחבא…"(בראשית ג',ח'-י"ב). האדם היה עסוק  ב'אגו' שלו, ב"אנוכי" שלו. הוא לא היה מסוגל לעמוד מול עצמו ומול בוראו באומץ ובעוצמה, אלא ראה את חסרונו, את מערומיו, ומבויש נזקק להיחבא כשהפחד מלווה אותו, לאחר חטאו.

אנו יודעים היטב שבכל אדם חבויים פחדים הדומים לפחדיו של האדם הראשון.  כשקיים הפחד, אנו מתגוננים ומאשימים את עצמנו או את הזולת, בדיוק כשם שהאדם הראשון חש כלפי חווה: "האשה אשר נתת עמדי, היא נתנה לי מן העץ ואוכל".

מוכרת לנו ההשלכה, ההתגוננות והעברת האחריות למישהו אחר?

הפחדים שלנו באים לידי ביטוי בהרבה אופנים ואלו נובעים מהאגו ומעיסוק יתר בעצמנו, או אז, ספק אם נוכל להגיע לייעוד שלנו כי העבודה למציאת ייעודנו דורשת גם ענווה רבה.

והמקרה השני: מי שעשה "עבודת שטח" רצינית וגילה את בורא העולם היה אברהם אבינו. הוא הראשון שענה לשאלתו של הבורא: "אייכה?" שנשאל האדם הראשון. תשובת אברהם  הייתה " ה נ נ י ".  תשובה מדהימה זו אמורה להיות תשובת כל אחד מאתנו. תשובה הבאה ממקור של אמונה והבנת הייעוד, של כוח, קבלה עצמית, אהבה, ענווה וצמצום האגו: אני כאן בשבילך!

אבל השאלות הגדולות הן, כמובן, האם מישהו יכול להיות עניו ובה בעת לדעת שהוא כזה? או האם מישהו יכול להיות עניו וגם לומר לכם שהוא כזה? השחקנית הלן נילסן כבר הציעה תשובה: "ענווה משולה לבגדים תחתונים: הכרחית, אבל לא מכובדת אם היא בולטת מדי."

המחבר אינו ידוע

מקורות: "אלכסון"

עריכה, הגהה וקישורים להפניות: שלמה אבן-זהר