ליאון זלדיס -הסמליות של האבן

הסימליות של האבן

(עבודה זו נלקחה מתוך מאמר ארוך יותר שהודפס בקובץ מס. 106 לשנת 1993 של Ars Quatuor Coronatorum.)

שאלה בסיסית, שנשאלת אך לעתים רחוקות, מה הסיבה שאחינו הקדמונים, מי שפיתחו מבנים סמליים מורכבים של ההוראה המוסרית והפילוסופית שאנו מכירים היום כבניה החופשית הספקולטיבית, הייתה מבססת את השיטה שלהם על חומרים צנועים כגון סחר של הקבלן, כליו ואגדותיו. פעילויות כגון פעילות ימית, עבודות מתכת, חקלאות, משק, בין היתר, יכולה להיות בשימוש פשוט, כמו גם בפיתוח של "מערכת מיוחדת של מוסר מצועפת ברזים ומתוארת בסמלים." למעשה, הם שימשו למטרה זו בעת ובעונה אחת או אחרת, על ידי הוגים בודדים וארגונים שונים.

עם זאת, הסחר של סתתי האבן, בעלי משמעות עמוקה, מרחיקת לכת בעלי קונוטציות אוניברסליות כך שהבחירה הייתה לא רק מוצדקת, אלא בלתי נמנעת.

האבן, כבר מאז התקופה הפרהיסטורית, הייתה החומר העיקרי המשמש לבנות ולקשט מבנים חשובים, בהם איתנות וקביעות הם שיקולים עליונים. האבן הפכה פרדיגמה של יציבות, קשיחות ועמידות בכל השפות, ועליו שפע של משמעות סמלית, עם הרבה אסוציאציות והצעות פסיכולוגיות והיסטוריות בעלי שורשים עמוקים.

האבן היתה, ככל הנראה, החומר הראשון בשימוש האדם הפרימיטיבי. הכלי הגס הראשון היו אבנים מחוספסות פשוטות ששימשו פעם כפטיש, לגזור לטחון. הצעד הענק הראשון שנעשה על ידי האדם לעבר התרבות היה שינוי משימוש באבנים טבעיות סדוקות או מתפוררות ליישומים ככלים וראשי חץ, עם קצוות חיתוך משופרים או לאפשר את השימוש בידית. על ידי המעשה הפשוט לכאורה הזה, של שינוי אבן לפני השימוש בו ככלי, הפך הגבר הומו פאבר והחל לעצב את הסביבה שלו, במקום להיות מקבל פסיבי של מה שהטבע יכול להציע.

האבנים לא היו בשימוש רק ככלי, אלא הפכו למושא ההערצה של גברים פרימיטיביים, אשר ההישרדות הייתה תלויה בהם. שפשוף וליטוש אבנים היתה ידועה מאוד כפעילות של האדם בזמן העתיק. באירופה, האבנים הקדושות, עטופות קליפות מוסתרות במערות, נמצאו במקומות רבים, כמו אילו מכלים של כוחות אלוהיים והם הוחזקו כנראה בידי אנשי תקופת האבן.

האבן במסורת היהודית

אבני קודש או עמודים, נקראו בעברית "מצבות", מוזכרים על ידי הרודוטוס (המאה ה-5 לפנה"ס) מופיעים בכמה מקומות בתנ"ך.

יעקוב, אחרי כריתת ברית עם לבן, הקים מצבת האבן אשר קרא לו גלעד (עמוד זיכרון). משה הקים 12 עמודי אבן ליד המזבח של הקורבנות.

לאחר שחצו את נהר הירדן, הורה יהושע לקחת 12 האבנים מתוך האפיק, אחד עבור כל שבט, הקימו אותם במחנות שלהם ונשאו אותם לאחר מכן על כתפיהם כמו זיכרון של המעבר על הקרקע היבשה (יהושע 4 ). יהושע גם הקים 12 אבנים אחרות באמצע הנהר, במקום שבו הכוהנים שנשאו את ארון העדות לעדות למקום בו עמד. לבסוף, יהושע מקים בגילגל את שנים עשר האבנים שהביא מן הירדן, כך שהדורות הבאים יידעו, כי אלוהים עשה בירדן בדיוק מה שעשה עם בים האדום.

מאוחר יותר, בנה יהושע מזבח בהר עיבל, עשוי אבנים לא מסותתות, שלא נגעו בהן כל כלי ברזל (יהושע 8:30-31). לבסוף, לפני מותו, כתב את החוק על אבן גדולה, הוא הקים תחת עץ אלון בשכם, כעדות שנינות נגד בני ישראל אם יבגדו בברית שלהם (יהושע 24:26-27).

שמואל הניח את אבן אותה כינה "אבן עזר" (אבן העזרה) אחרי שפלשתים הובסו במצפה

(I שמואל 07:12). אדוניה הציע להקריב ליד הסלע של האבן הזוחלת, ליד המזרקה של עין רוגל (מלכים א: 9).

סולם יעקב, עם הדמויות המתוארות בלוח הדרגה הראשונה, קשור ישירות עם עמוד האבן שבנה יעקב אחרי החלום שלו. הוא ניצל את האבן ככרית ומזג נסך שמן להקדיש את הזיכרון (בראשית 28: 18). יעקב קרא למקום בית אל, כמקום שבו הוא חלם את החלום שלו.

הזהות זו של אבן, בן אדם ודואליות אנתרופומורפית שופכת אור על האמור: "הביטו אל צור חצבתם ואל מקבת בור נקדתם, הביטו אל אברהם אביכם ואל שרה תהוללכם" (ישעיהו 51 :1-2). ישנו מנהג יהודי, של הנחת אבן קטנה על הקבר בעלייה אליו. זו עשויה להיות קשורה לנוסעים היווניים שהיו מוסיפים אבן למונומנטים של הרמס (אל הנוסעים), כדי להבטיח נסיעה בטוחה.

אבן במסורת הנוצרית

הדוגמא הטובה ביותר לחשיבות של אבן בהוראה הנוצרית היא, כמובן, את המקרה של שמעון הדייג, נקרא פיטר (פטרוס-האבן) על ידי ישו: "אני אומר לך כי אתה הוא פטרוס, ועל הסלע הזה אבנה הכנסייה שלי" (מתי 16:18).

האפיפיור, כיורשו הישיר של פיטר, נקרא האב הקדוש. הקשר בין פאטר (האב) ו פטרוס (אבן) היא מובנת מאליה. בשפה עברית גם כן, אותן האותיות המרכיבות את המילה 'אב' מופיעות גם במלה "אבן".

במקרה אחר, ישו עצמו הוא משווה לסלע (1 הקורינתים 10:04).

קטע בספר ההתגלות (02:17) מזכיר אבן לבנה עם שם סודי כתוב עליו, שרק הנמען יבין.

אבן במסורת המוסלמית

הנקודה המרכזית של פולחן עבור מוסלמי הוא הכעבה במכה. כל מוסלמי אדוק חייב לעלות לרגל למכה (חאג') לפחות פעם אחת בחייו, עושה שבע הקפות סביב המקדש של הכעבה, האבן השחורה, אשר, על פי דיווחי עדי ראייה, נראה מטאור. הצליינים גם זורקים אבנים על העמודים המייצגים את השטן, בקרבת מינה.

בירושלים, שם היא אבן של כיפת הסלע, נבנתה במקום שבו Sanctorum Sanctum קודש הקודשים של בית המקדש היה אמור להיות ממוקם, שמשם מוחמד היה אמור לקפוץ לשמים, רכוב על 'אל בוראק'.

אבן בספרות הבונים החופשיים

בכל הטקסים והאגדות של הבונים החופשיים, לאבן יש תפקיד מוביל. החל בתלמיד בונה, אשר נהנה למרק את האבן הגסה עם פטיש ואזמל, וכלה באבנים בצורות שונות המופיעות בדרגת רב הבונה, אין כמעט טקס בבניה הסמלית, אשר אינה קשורה בדרך כלשהי עם אבנים .

לאחר השלמת טקס חניכה, האח החדש ממוקם במיקום מסוים בתוך הלשכה, ונאמר לו בדרך כלל שהוא מייצג את אבן הפינה שעליו יש לבנות את המקדש הרוחני של הבונים החופשיים.

בספרות מסונית עתיקה, התכשיטים של הלשכה כוללות את אבן הגזית ואת אבן הגוויל.

עבודת הבנאי תוארה בכתב-יד Dumtries מס. 4 (כ 1710): "לעבוד בכל מיני עבודות ראויות באבן: בתי כנסת, כנסיות, מנזרים, ערים, טירות, פירמידות, מגדלים וכל בניין אחר ראוי מאבן . באותו כתב היד אנו מוצאים התייחסות ל"שני עמודי אבן", אחד לא ישקע והשני כי לא יישרף, אשר יחזיקו את האמנות הנאצלה או המדע.

הבנאי עצמו, כפי שציינו, משול לאבן. בהקדמה להקדשה של רוברט סמבר ספרו Long Livers, (לונדון, 1722), אנו מוצאים הגדרה תמציתית זו: "אתם אבנים חיות, המקימות בית רוחני, שמאמינים ונסמכים על אבן הפינה … …"

לסיכום, משמעויות עמוקות שונות של האבן כאובייקט פיזי וגם כאלגוריה הופכים את זה קל להבנה מדוע האמנות של הבנאי נבחר ככלי המתאים להעביר את משנתם הפילוסופית והמיסטית של הבונים החופשיים הספקולטיביים על הגילוי השונים .