נשיא נכבד, אחיי כולכם,
בעבודת בניין זו אני מתכוון להתייחס בראייה מסונית אל עולם התוכן המקצועי שלי שהוא החינוך. ואמנם, מבין הערכים הרבים בבנייה החופשית ניתן למצוא את ערך החינוך וההתגברות העצמית. בדרגת תלמיד בונה חופשי חלה על האח חובת הלמידה כחלק מהליך החינוך המסוני, שבו חווה התלמיד, ברמה כזו או אחרת, את ערכי הבנייה החופשית תוך התגברות עצמית מתמשכת. הרעיון של ההתגברות העצמית מהווה חלק מרעיונות היסוד של כל תפיסה חינוכית. ביסודו של רעיון ההתגברות העצמית מונחת תפיסה שרואה בבן האדם יצור דו-ממדי, או רב-ממדי, המהווה זירת התגוששות כשבתוכה נאבקים ומתמודדים זה עם זה כוחות שונים ומנוגדים הנמצאים בו. לפי תפיסה זו ייעודו של בן האדם הוא להכניע את הכוחות הללו למרותו של יסוד אחד שבנשמתו, שהוא היסוד האמיתי שלו. הנוסח הקדום של תפיסה זו הוא הנוסח המקראי בדבר "יצר לב האדם" שהוא "רע מנעוריו", ושמאפיין את בן האדם כ"יודע טוב ורע". ביטוי אחר לתפיסה זו ניתן למצוא במשנתו של אפלטון, שבה הוא מדמה את בן האדם לתרכובת של "חיה רבת תהפוכות ומרובת ראשים, וראשיה – שהם של חיות מאולפות ופראיות – סובבים אותה במעגל, והיא מסוגלת להיפך לכל אותן חיות, ולהצמיחן מתוך עצמה". ייעודו של בן האדם הוא להכניע את היצר הרע ליצר הטוב, או "לעשות ולדבר דברים שמכוחם ייעשה בן האדם הפנימי שליט על עצמו". התהליך שבמהלכו רוכש בן האדם את היכולת לשלוט בעצמו הוא ההתגברות העצמית, ותכונתו המובהקת של מי שהגיע לדרגה זו היא, על פי אפלטון, "יישוב הדעת". המנגנון שנועד לסייע לבן האדם להתגבר על עצמו הוא החינוך. מזווית ראייה זו החינוך הוא תרגולו של בן האדם בהפניית האלימות שבתוכו כלפי עצמו. החינוך המסורתי המגדיר את עצמו במונחים של "עיצוב" ו"הטבעת צורה", מקבל את צידוקו מתפיסה זו הרואה בהתגברות העצמית את ייעודו הבסיסי של בן האדם. השגתן של מטרות החינוך המסורתי, כמו: הנחלת ערכים, השרשתן של מידות מוסריות, הקניית המורשת התרבותית וכדומה – מותנית ביכולתו של החינוך להביא את בן האדם לידי התגברות עצמית. שיאה של התפיסה האומרת שייעודו של בן האדם הוא להתגבר על עצמו בא לידי ביטוי באותן השיטות הרואות את האידיאל בטרנספורמציה של בן האדם, כלומר, בשינוי של טבעו. מה שמציין את כולן הוא שהן מציירות חברות שבהן כמעט שאין עוד קונפליקטים – לא בין האדם לבין עצמו, ולא בין האדם לבין החברה כולה. כלומר, טבעם האנושי של בני האדם נשתנה מן היסוד, ושוב אין הם בני אדם רגילים אלא טיפוסים אידיאליים. אלא שתפיסתי שונה במידת מה מן התפיסות שהזכרתי. בן האדם איננו עוד בראש ובראשונה יצור בן מינו, איבר של החברה האנושית וחוליה במהלך התפתחותה של ההיסטוריה, אלא סובייקט שמהותו בייחודו ובחד-פעמיותו. לדברי ניטשה, ואני מצטט: "מי שתופס את חייו אך ורק כנקודה אחת בהתפתחותם של דור, או של מדינה, או של מדע המבקש אפוא להשתייך לגמרי אל תולדותיה של ההתהוות, אל ההיסטוריה – לא הבין את הלקח שמבקשת ההוויה ללמדו, ועליו לשוב וללמוד אותו שוב מחדש…". תפקיד החינוך האמיתי, לדעתי, הוא לכוון את בן האדם לקראת האחדות הבלתי-אמצעית עם הטבע, תוך השתחררות מן היסוד הסובייקטיבי שבנפשו, והתמזגות עם המהות הנצחית והבלתי משתנה של הדברים. הווה אומר: החינוך מוביל לחירות, אך את החירות עצמה אין הוא מעניק, שכן אותה אין בן האדם יכול לרכוש אלא בכוחות עצמו. כאן תמה דרכו של החינוך. החינוך מוליד אל החירות, אך אין הוא מגיע אליה. החינוך והלמידה, כפי שהם באים לידי ביטוי בבנייה החופשית, מתפרשים כשחרור עצמי, בהולכת בן האדם לקראת עצמו, לקראת התמודדות עם אותו יסוד שבנפשו שלאיש אין נגיעה בו. החינוך מתגלה כאן כהדרכה הכרחית בדרך לקראת התמודדות זו, אך לא כהתמודדות עצמה. מחנכיו ומעצביו האמיתיים של בן האדם מגלים לו את מהותו ההיולית, וכאשר הם חושפים ומשחררים מהות זו הרי הם משחרריו האמיתיים של בן האדם. ומכאן אני מבקש להזכיר את האמרה המפורסמת המלווה את דרכנו המסונית: "לכאן, לבניה החופשית, מגיעים אנשים טובים המבקשים להיות בני אדם טובים יותר".
אחיי, תודה על ההקשבה.
סיימתי נשיא נכבד.