האיסיים היו קבוצה יהודית סגפנית מתקופת בית שני. מקור הקבוצה בזמן בית חשמונאי – עת נוצרו זרמים שונים ובהם הצדוקים והפרושים – כתוצאה מפיצול ביהדות.
באמצע המאה ה-20 נתגלו מגילות ים המלח ובהן נחשפו לראשונה אורח חייהם, הגותם ותפיסתם הרעיונית של בני כת שחיו באזור ים המלח באותה תקופה – ומכונים 'כת היחד' או 'כת מדבר יהודה'. מרבית החוקרים מזהים כת זו כקבוצת איסיים – אולם ישנם גם חוקרים המסופקים בדבר זיהוי זה. לדעתם, התגלו סתירות בין ממצאים לגבי אורח החיים של הכת והאידיאולוגיה שבכתביה לבין המנהגים המתוארים במקורות ההיסטוריים ובמקורות התושב"ע.
שמם של האיסיים ידוע רק מהשפה היוונית ולא ברור מהו מקורו העברי. ייתכן כי מקור השם במילה איסיי (מרפא), דבר המסתדר עם כתביו של יוסף בן מתתיהו. על פי פילון האלכסנדרוני ייתכן כי מקורו של השם הוא בשיבוש יווני של המילה "חסידות" (hosiotes).
| "מחוקקנו אימן רבים מתלמידיו לחיי שיתוף. הללו קרויים איסיים, וסבורני שעל שום חסידותם נמצאו ראויים לכינוי זה. הם גרים בערים רבות ובכפרים רבים ביהודה, בקהילות גדולות מרובות-חברים | ||
| – פילון, היפותטיקה, קטע שני | ||
לפני גילוי מגילות ים המלח הגיע המידע על האיסיים מבני תקופתם שלא השתייכו אליהם: פילון האלכסנדרוני וההיסטוריונים פליניוס הרומי ויוסף בן מתתיהו (יוספוס פלביוס) היהודי – שכתב כי חי תקופה מסוימת בקרבם ולמד מהגותם:
"הם עולים על יתר היהודים באהבתם איש את רעהו. הם נזָרים מתענוגי הבשר, בראותם בהם רעה, ולמעלה טובה נחשב בעיניהם למשול ברוחם ולכבוש יצרם. גם חיי הנשואים נמאסים בעיניהם…בהאמינם כי אף אחת מן הנשים אינה שומרת את אמונתה לבעלה האחד. הם מואסים בחיי עושר, ונפלא הוא שיתוף הרכוש אצלם, עד כי לא נמצא בקרבם איש מֻפלג בנכסים…ולא נמצאה בהם חרפת העֹני ולא גאות העושר, כי נכסי כל היחידים התערבו יחד ורכוש אחד לכולם, כאילו היו אחים מבטן" (תולדות מלחמות היהודים, ספר ב' פרק ח' ב-ג)
פלביוס ציין שהם חיו בכל עיר בישראל ואף סיפר שאחד ממנהיגי המרד הגדול היה איסי, ושמו יהודה. הוא אף הרבה שבח על הכנסת האורחים שלהם. האיסיים תוארו על ידי פלביוס כאידאליסטים – חבורה העוזבת את הבלי העולם הזה, מתעלה מעל לעולם החומרי, מגיעה להכרה מיסטית, ומוותרת על חיי המותרות. הם נהגו, כמו כן, להשתתף ברכושם – בדומה לרעיון הקיבוץ המודרני.
פילון האלכסנדרוני כתב עליהם:
| "כי מספרם מגיע לארבעת אלפים ומעלה…והם קובעים את מושבם בכפרים ולא בערים, מהם עובדים את האדמה ומהם עוסקים במלאכות שונות המרבות שלום בעולם… האיסיים אינם צוברים כסף וזהב, אינם רוכשים אחוזות ארץ גדולות, ואינם חומדים הכנסות רבות, אלא שואפים לספק את צרכי חייהם ההכרחיים בלבד והם כמעט היחידים בעולם אשר אין להם רכוש וקניין…אין בהם אפילו עבד אחד, אלא כולם עוזרים איש לרעהו כבני חורין…ואשר לפילוסופיה מניחים אותה את תורת ההיגיון לאנשים הלהוטים אחרי הפטפוט, משום שאין בה צורך להשגת השלמות…לעומת זה לומדים הם בשקידה רבה את תורת המוסר, ובעניין זה יהיו להם לעיניים חוקי אבותיהם אשר יקטן כוח השכל האנושי מהשיגם, אם לא יערה עליו אלוהים רוח ממרום…שלשה הדברים אשר ישימו להם לקו ולמשקולת: אהבת אלוהים, אהבת המוסר ואהבת הרע…מעלותיהם הנוגעות לאהבת הרע הן: חבת הבריות, שוויון הזכויות, ועל כולן – שתוף החיים…אין לאיש מהם בית מיוחד רק לו, שאינו משותף לאחרים, אלא הבית עומד פתוח לדור בו בצוותא…אף אוצר אחד לכולם והוצאות משותפות…כי את הכסף שבו משתכרים בעבודתם יום יום, לא ישימו בכיסם, אלא יכניסוהו לאוצר החברה, וכל מי שרוצה לטול יבוא ויטול ויפיק ממנו תועלת" | ||
| – על חירות הצדיק, פרקים י"ב-י"ג | ||
על פי פילון האיסיים היו קבוצה פציפיסטית שאיננה עוסקת בייצור נשק מכל סוג, ואף איננה עוסקת במקצועות שגורמים להשחתת המידות כמו מסחר ותגרנות, אלא עוסקת בחקלאות, רעית בהמות, גידול דבורים, ואומנויות שונות. האיסיים מעריכים את ערך השוויון והאחווה בין בני האדם, לומדים את התורה באופן פילוסופי ואלגורי, ודואגים לחלשים בחברתם כמו חולים וזקנים. עם זאת, מציין פלוסר כי הפציפיזם של האיסיים היה פציפיזם על תנאי ולא כפי שמתארים אותם יוסף בן מתתיהו ופילון. הפציפיזם של האיסיים היה מושתת על שנאה מוסתרת כלפי שאר ישראל וציפייה למלחמה הסופית – "מלחמת בני אור בבני חושך", שבה יושמד הרשע. ייתכן וברבות השנים איבדו חלק מהאיסיים את בסיס השנאה המוסתרת ואכן יצרו את התמונה האידילית המתוארת ע"י יוסף בן מתתיהו ופילון.
פילון מציין שבין האיסיים אין ילדים, תינוקות או נשים אלא גברים בגיל מבוגר קרובים לזקנה, שהגיעו למידת החירות האמתית בכובשם את היצר הרע.
| "הבחירה [בחירת המועמדים לקבוצה] אינה נעשית אצלם על פי המוצא המשפחתי, שהרי אין המוצא המשפחתי בא בחשבון לגבי מתנדבים, אלא על יסוד המסירות לשלמות המידות והשאיפה לאהבת הבריות. על כן אין בין האיסיים שום ילד קטן, ואף לא נער או עלם, כיוון שמידותיהם של הללו, שאינן יציבות מחמת חוסר הבגרות של גילם, נוטות לתהפוכות, אלא אנשים בוגרים שהם כבר על סף הזקנה, שאינם שטופים עוד בזרמי הגוף ואינם מונהגים על ידי היפעלויותיו, אלא נהנים מן החירות האמיתית, שרק היא בגדר חירות של ממש. |
ילון מסכם במשפט: "אורח חייהם של האיסיים זכה אפוא לשבח ולתהילה כה רבה, עד שלא רק הדיוטות אלא גם מלכים גדולים מתבוננים על אנשים אלה בהערצה ובהשתאות, ובהערכתם והוקרתם אף מוסיפים כבוד ויקר לכבודם."
ממצאי מגילות ים המלח מציגים אידיאלים שונים במקצת מאלו שתארו ההיסטוריונים – בקרב "עדת היחד", שמה של הכת שחייתה בקומראן.
חברי הקבוצה התבדלו מעם ישראל ויצרו הגות דואליסטית המחלקת את האנושות לשני מחנות נבדלים: "בני האור" – אנשיהם – ולעומתם שאר ישראל ואומות העולם – "בני החושך". הם ראו את שאר ישראל (ובעיקר הפרושים והצדוקים) כחוטאים ורק את עצמם כמקיימי המצוות. כתביהם מציגים את חברי הקבוצה כעוזבים את החברה – לאו דווקא מתוך פציפיזם אלא – כהכנה למלחמת שמד של העולם – מהפכה עולמית שלאחריה יהוו הם את הגרעין ואת העילית של ישראל. אסור היה להם לקבל מתנות מן העולם החיצוני או לתת מתנות לקרוביהם בלי אישור הממונים וכל אדם שנכנס לחברתם צריך היה למסור את כל הונו. לאנשי הכת היה לוח שונה מזה של שאר עם ישראל – לוח שמשי שאינו מתחשב בירח, ולפיו כל שנה היא בת 364 ימים, וכל החגים הם בתאריכים קבועים בשבוע. לפי לוח השנה שלהם הקרבת העומר הייתה לאחר החג השני של פסח וממילא חג השבועות שחל לאחר חמישים יום חל בט"ו סיוון ובכך היה דומה לסוכות ולפסח שאף הם בט"ו לחודש. החוקר פלוסר טוען שלוח זה היה מרכיב משמעותי בכדי להעצים את הבידול מהציבור שהונהג על ידי הסנהדרין בירושלים כשם שראשוני הכנסייה הנוצרית שינו את היום המקודש בשבוע ודאגו שחג הפסחא לא יחול בזמן הפסח היהודי וכל זאת בכדי להעצים את הבידול החברתי. ניתן בפשטות לומר שזו הייתה אחת הסיבות של המלך ירבעם בן נבט (מלכים א פרק יג)לשנות את תאריך חג הסוכות מהתאריך המוכר בחודש השביעי שאותו חגגו בירושלים. לוח זה מבוסס על הספרים החיצוניים ספר חנוך וספר היובלים. מועדי חגי אנשי הכת היו אפוא שונים ממועדי החגים של שאר עם ישראל, וזה היה הגורם המשמעותי ביותר לפירוד בינם לבין שאר העם. ההיסטוריונים סיפרו שהאיסיים התנזרו מנשים, אך בחפירות בקומראן נמצאו עצמות נשים (עם זאת, כבר יוסף בן מתתיהו – מלחמת היהודים ב,ח,יג – מציין שיש כת אחרת של איסיים שנוהגת לשאת נשים)
הכת והנצרות
לכת הייתה השפעה על ייסוד דת הנצרות. קיים דמיון בין האוונגליונים והאיגרות שבברית החדשה לבין המגילות. דמיון זה הוביל חוקרים מסוימים[1] לטעון כי ישו הנוצרי השתייך לכת תקופה מסוימת והושפע ממנה, אך חוקרים אחרים שוללים טענה זו. ניכר שפאולוס הושפע מרעיונותיהם על ההבדלה בין 'בני האור' ל'בני החושך'. כנראה יוחנן המטביל, מורו של ישו, היה מקורב מאוד לרעיונותיהם והחשיבות הגדולה שניתנה לטבילה אצל הנוצרים מיוחסת למנהגי טהרה שנקטו בני הכת.
הפילוסופיה הרביעית הוא השם המקובל כיום לכת, אסכולה יהודית, שהתקיימה לצד שלוש הכיתות הידועות של תקופת בית שני צדוקים, פרושים ואיסיים, ואשר נוסדה בידי הקנאי יהודה בן חזקיה הגלילי בשנת 6 לספירה.
הקבוצה ראתה בחתירה לחרות מדינית חזות הכול עד כדי העלתה לדרגת ערך דתי; האמינה במנהיגותו של אלוהים עד כדי מוכנות לסבול כל מוות ועינוי ובלבד שלא תאלץ להכיר באדנותו-בסמכותו של מנהיג בשר-ודם; כניעה לקיסר הרומי נתפשה כעבירה דתית חמורה; ומלכות האל בוא תבוא על ידי מעורבות האדם. מתוקף קנאותה גיבשה לעצמה הקבוצה את דרכי הפעולה הבאים: קידוש המרד ברומאים, מוכנות למסירת הנפש עבור מימוש המטרה ונכונות לאכוף את העיקרון על כל אחד כדי שיצטרף למורדים. רעיונות הפילוסופיה הרביעית שימשו מסד רעיוני לקנאי המרד הגדול ובפרט לסיקריקים.
הפילוסופיה הרביעית וקשיי שיוכה
בין המאפיינים המרכזיים של המרד הגדול היה העדר מנהיג אחד, מוסכם ומקובל על כלל המורדים, וזאת בהשוואה למרד החשמונאים מזה ולמרד בר כוכבא מזה. אופיו של המרד השתנה ממקום למקום, ובחלוף הזמן, בהתאם לתפיסת עולמם של מנהיגי המורדים. נמצאו בה כוהנים, ממשלת המרד המתונה, יוסף בן מתתיהו, יוחנן מגוש חלב, שמעון בר גיורא, אלעזר בן יאיר, מנחם בן יהודה ועוד, ובכללם נודעו פרושים, קנאים, סיקריים ועוד, כמסגרות קבוצתיות-כיתתיות גדולות יותר.
הקבוצות הקיצוניות מכונות בפי יוסף בן-מתתיהו, ההיסטוריון המרכזי והדומיננטי של המרד, בכינויים שונים: "קנאים" ("זאלוטאי" ביוונית), "סיקריים" ("סיקאריאוי" ביוונית) ו"שודדים" ("לאסטוי" ביוונית). החוקרים חלוקים ביניהם באשר למאפיינים המיוחדים של כל כת וכת, ויש הטוענים להכללה מחובקת של כל הקבוצות הללו גם יחד. בהקשר לקבוצות אלה מציג יוסף בן מתתיהו את כת "הפילוסופיה הרביעית", שאולי שימשה אורים-ותומים, המסד הרעיוני לכל הקבוצות הקיצוניות המרדניות. וכלשונו:
| ואין פורענות שלא צמחה מאותם אנשים ולא פשטה במלוא העם יותר מכפי שאפשר לספר. מלחמות שהתרגשו ואי-אפשר היה להפסיק את חוזקת ידן, אובדן ידידים, שהיה בהם כדי להקל על הסבל, פשיטות ומעשי שוד גדולים ורצח אנשים נכבדים, למראית עין לשם תיקון ענייני הכלל ולמעשה מתוך תקוות בצע לעצמם. מכל אלה נולדו מאליהן מהומות והרג אזרחים – מצד אחד על ידי טבח אחים … ומצד שני בידי האויבים. ורעב גרם לחוסר בושה גמור ולכיבוש ערים והריסתן, עד שמריבה זו איכלה גם את מקדש אלוהים באש האויב | ||
| – יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, יח, 6-8 | ||
בהאשמה חמורה וכבדה זו מפי יוסף בן מתתיהו, ממנהיגי המתונים במרד הגדול, יש הכללה והפרזה, אך גם יש בה כדי להציג את הסכנות לכאורה במסריה של "הפילוסופיה הרביעית".
] יסודות הכת
"הפילוסופיה הרביעית" קמה והייתה לכת, לקבוצה אמונית-אידיאולוגית, בשנת 6 לספירה (לדברי יוסף בן מתתיהו), כפועל-יוצא למהלך רומי פרובינקיאלי לאחר פטירת בני הורדוס המלך, אז ניסו הרומאים לקיים מפקד אדמות למטרות הטלת מס, מה שהביא לתרעומת בציבור.
מייסד הכת היה יהודה הגלילי בנו של חזקיה איש הגליל. חזקיה אביו עמד בראש חבורה מרדנית אשר פעלה בגליל, בדומה לקבוצות מרדניות אחרות, ונהגה להציק ולהטריד את הורדוס, שהיה בראשית דרכו מושל הגליל מטעם הרומאים. הורדוס לכד את חזקיה, "ראש השודדים אשר פשט בגדוד רב על המקומות הסמוכים בסוריה" (יוסף בן מתתיהו, מלחמות היהודים א' י' ה'), והמית אותו. ייתכן שלמעשה חבורה זו, וחבורות כמותה, היוו את הבסיס לכת הפילוסופיה הרביעית, בניגוד לדברי יוסף בן מתתיהו.
בנו של חזקיה, יהודה הגלילי, אשר התחנך על ברכי המרדנות, ההתנגדות לשלטון הרומי, הקנאות הדתית ולא מעט מן המשיחיות והמלכותיות, ניצל את המהלך הרומי הפרובינקיאלי, בשנת 6 לספירה, שעניינו שמאות קרקע ונכסים למטרות מס ")קנסוס" – census בלטינית(, כדי לקרוא למרידה ברומאים. הלה טען כי המיזם הרומי מסמל את ראשית השיעבוד היהודי, ועל כן אין לשתף בנידון פעולה עם הרומאים ולעשות מעשה, וכלשון יוסף בן מתתיהו: "הם (יהודה, הנקרא שם "איש הגולן", ועימו צדוק הפרושי) אמרו, ששומה (הקנסוס) זו אינה מביאה לשום דבר אלא לעבדות גלויה, וקראו לעם להילחם על חירותו" (קדמוניות היהודים יח, 4). אפשר להניח שמודל ההסתייגות העממית, המודרך על ידי הנבואה, למיפקד שיזם דוד המלך)שמ"ב כד; דברי הימים א' כא), עמד לנגד עיניו של יהודה הגלילי (או איש הגולן), מתוך ההנחה הדתית-הקדמונית, שחטא הוא לפקוד, כמותית, את בני ישראל על ידי מנהיג בשר-ודם, וכפי שדוד עצמו התייסר על כך וביקש סליחה ומחילה.
בכל מקרה, הפך הקנסוס הרומי, שסימל את ראשית היותה של יהודה פרובינקיה רומית (אם כי מסופחת לסוריה), אות וסימן ליהודה לרכז סביבו את חבורת המתנגדים ולמרוד ברומאים.
בספרו "מלחמות היהודים", מוסיף יוסף בן מתתיהו פרט חשוב בהקשר להתנגדותו של יהודה הגלילי לקנסוס הרומי, ואומר כדלקמן: "ובימיו (של קופוניוס – הנציב הרומי שנשלח ליהודה) הסית איש אחד מהגליל ושמו יהודה את בני ארצו למרד (ברומאים), באומרו כי חרפה תהיה להם אם יטו את שכמם לסבול וישלמו מס לרומאים, ומלבד מלכות השמים, ישאו עליהם גם עול בשר ודם" (מלחמות היהודים ב' ח' א'). באמירה אחרונה זו הבדיל עצמו יהודה משאר הקבוצות המרדניות בכך שהכריז על התנגדות לכל צורה של שלטון בני אדם, ורמז, כפי שנראה בהמשך, על השאיפה להשליט מלכות שמים, מלכות האל, על הארץ[
האידיאולוגיה של הכת
יוסף בן מתתיהו מכנה את הכת בשם "פילוסופיה", "אסכולה" או רעיון ("אידיה אייראסיס" – רעיון עצמי), כדי להציגה, חרף הסתייגותו ממעשי אנשיה, כאידיאולוגיה וכחוכמה לעיני קוראיו היוונים והרומים. היא קרויה "הרביעית", לצד שלוש הכיתות הידועות – פרושים, צדוקים ואיסיים (כת מדבר יהודה), כאשר פעם הוא מקדים אותה לשלוש ופעם מאחר אותה בהערה שיש דמיון בינה לבין כת הפרושים.
"מנהיגה של הכת הפילוסופית הרביעית" – מדווח יוסף בן מתתיהו – "נעשה יהודה הגלילי. בכל שאר הדברים היא (הכת) מסכימה לדעתם של הפרושים, אולם אהבת החירות שאין לנצחה מצויה באנשי (הכת הזאת), והם חושבים את האלוהים לבדו למנהיגם ולריבונם. נקל להם לקבל על עצמם כל מיני מיתות משונות ומעשי נקמה בקרוביהם ובידידיהם (ובלבד) שלא לכנות שום אדם בשם אדון".
ראוי לציין, אם כי הדבר נראה מוזר לכאורה, שנפשם של הקדמונים, גם אם ניתנו תחת שלטון הגמוניאלי ואימפריאלי כמו ההלניסטי והרומי, לא יצאה אל החופש והחירות. כל עוד זכה הפרט באוטונומיה דתית ופולחנית, כל עוד נשמר הביטחון והשקט באזור חייו וכל עוד יכול היה להשתכר בכבוד, לא שש להניף את נס המרד בשלטון ובכובש (מגמות לאומיות תצמחנה רק במאה ה-18). כתוצאה מהבחנה כזו ניתן בהחלט להציג את "הפילוסופיה הרביעית" כקבוצה ייחודית למדי ומעניינת מאוד לזמנה.
יש להניח, אם כי אין לכך הוכחות מוצקות, כי לנגד עיניהם של חברי הכת הנידונה ניצבו דמויותיהם של שלושה אישים קנאים בהיסטוריה היהודית שקדמו להם. הראשון – פנחס בן אלעזר ששחט את זמרי בן סלוא, מי שביקש לסגוד לבעל-פעור במדבר. פנחס נחשב לאבי-אבות הקנאים. השני – אליהו, אשר שחט את כוהני הבעל בהר הכרמל וניהל מסע של התנגדות נגד מלכות אחאב ואיזבל וצידד בשלטון האל. השלישי – מתתיהו החשמונאי, אשר שחט את היהודי המתיוון בבואו להקריב לאלוהות הפגאנית-הלנית במודיעים. מתתיהו נהג ואף התבטא בצורה גלויה בתמיכה במעשה פנחס וב"מי-לה'-אלי!".
] יהודה ומנחם מתמרדים
 |
גם בציפורי אשר בגליל התקומם יהודה, בן ראש השודדים חזקיה, אשר מילא לפנים את כל הארץ חמס, עד שנתפש בכף המלך הורדוס. והמון גדול נאסף אליו, ויחד עמו פרץ למחסן הנשק המלכותי, ובציוד המלחמה שנתפש חימש את תומכיו המורדים שבאו להילחם כנגד כל תומכי השלטון הרומי. |  |
| – )יוסף בן מתתיהו, מלחמות היהודים ב' ד' א( | ||
ציטוט זה מתאר את שקרה ארבעים שנה מאוחר יותר, אז הוצאו שניים מבני יהודה הגלילי, יעקב ושמעון, להורג – בהוראת הנציב טיבריוס יוליוס אלכסנדר – על שום חלקם בהתססה אנטי-רומית. עשרים שנה אחר-כך, עם פרוץ המרד הגדול ברומאים בשנת 66 לספירה, מדווח יוסף בן מתתיהו כי קבוצת "הפילוסופיה הרביעית" נטלה מקום בולט במרידה. יוסף בן מתתיהו טורח להדגיש את הקשר והגשר על פני אותם שישים שנה, כשמול גזירותיו ומדיניותו האכזרית של הנציב הרומי האחרון, גסיוס פלורוס, הניפו יורשי-יורשיהם של מניחי היסוד ל"פילוסופיה הרביעית" את נס המרד "בטירוף דעתם" (כך בהתנסחותו(.
הדמות הרלוונטית בתקופת המרד היה מנחם הגלילי, אחד מבני יהודה הגלילי, ומעניין לבחון את מהלכיו ותוכניותיו, הדומות להפליא לאלו של אביו: "ובעת ההיא יצא איש אחד ושמו מנחם, והוא בן יהודה המכונה 'הגלילי', אשר היה חכם ("סופיסטאס" ביוונית) גדול, וייסר בימי קוויריניוס את היהודים, כי הם עובדים את הרומאים על פני האלוהים, ולקח עימו את רעיו ומיודעיו ועלה על מצדה. שם פתח בחוזק יד את בית הנשק אשר למלך הורדוס, והוציא משם את כל כלי הנשק וחילק אותם לעם הארץ ולשודדים אחרים ושם אותם לנושאי כליו. ובראשם בא בשערי ירושלים והתייצב בראש המורדים לנהל את המצור" (מלחמות היהודים ב' י"ז ח'(
אין לדעת, כמובן, האם הדמיון בין פעולות האב והבן מקורו בסיפור מסגרת מיתולוגי, או שמא פעל כאן חיקוי ואולי נסיבות האירועים הכתיבו מהלך דומה. בכל מקרה שני המנהיגים המורדים ביקשו לממש את תורתם – "הפילוסופיה הרביעית" – בדרך של פעילות מרדנית כנגד הרומאים. מנחם הזדרז להגיע לירושלים כדי להנהיג את קבוצות המורדים שהתארגנו בעיר ולהפיץ בקרבם את תורת החירות ושלטון האל בכל.
שובו של מנחם לירושלים היה מאופיין בהדרת מלכות, כזו שיש בה להציג אותו, על-פי פרשנות תורת הכת, כנציגו של האל עלי אדמות. בירושלים הפך מנחם למנהיג זמני של המרידה ופיקד על ניהול המצור על ארמון המלך הורדוס, שם התבצרו חיילי אגריפס השני והרומאים. חבורתו של מנחם השליטה בעיר טרור ואלימות, וכך למשל חיסלו את חנניה, הכהן הגדול לשעבר, ואת אחיו חזקיה. כמיטב המסורת של "ריב האחים" קרא אלעזר, בנו של חנניה הכהן, תיגר על מנחם וסיעתו הקיצונית. לטענתו של אלעזר שגו כל אלה שהלכו בעקבות מנחם בן יהודה הגלילי, מכיוון שהחליפו עריץ (הנציב הרומי) בעריץ (מנחם). שתי הסיעות התנגשו ביניהן ובמהלך העימות האלים נהרג מנחם כשהוא לבוש בגדי מלכות.
שרידי הכת במצדה
אחר מות מנחם התחברו חלק מחסידיו לסיקריקים בהנהגת אלעזר בן יאיר (שאולי היה, על פי אחת המסורות, יוצא חלציו של יהודה הגלילי) והתבצרו במצדה. מידת השפעת חברי "הכת הרביעית" על הסיקריקים במצדה עשויה להתבהר משבודקים את נאומו המרגש של אלעזר בן יאיר ערב פרשיית ההתאבדות במרומי מצדה. בפתח נאומו הראשון, ובבואו לשכנע את הציבור לשלוח יד בנפשו, אמר אלעזר את הדברים הבאים: "הוי אנשים גיבורי החיל! הן מני-אז קבלנו עלינו, לבלתי עבוד את הרומאים, וגם לא אדונים אחרים, זולתי את האלוהים לבדו, כי רק הוא מושל האדם באמת ובצדק… ואחרי אשר בחלה נפשנו בעבדות שאין בה סכנה, לא נבחר לנו הפעם חיי עבדות עם שפטים נוראים, והן זה יהיה חלקנו מאת הרומאים, אם ניפול חיים בידם… והנה אני חושב כי צדקה עשה אתנו אלוהים בתתו בידינו למות מות גיבורים בני חורין" (מלחמות היהודים ז' ח' ו'). בהמשך הבליט אלעזר בן יאיר את מעורבות האל בכל מעשי הבריאה, לטוב ולרע מבחינת המתבונן. כלומר בדמיון מפליא לעקרונות "הפילוסופיה הרביעית" – שלטון האל, אהבת חירות, הנכונות לשאת סבל ועינויים וקידוש המרדנות ברומאים – הציג אלעזר בן יאיר את ליבת האידיאולוגיה הסיקאריית, ולפחות את משנתו האישית הסדורה.
ההתאבדות, אגב, עשויה להתחבר לאמירתו של יוסף בן מתתיהו, כי אנשי "הפילוסופיה הרביעית" היו נכונים להתייסר קשות למען אמונתם ובכללה מסירת הנפש עבור מימוש מטרותיהם. וכך הציע אלעזר בן יאיר לנוכחים: "על-כן תמותנה-נא נשינו בטרם נטמאו, ימותו-נא בנינו בטרם טעמו טעם עבדות" (מלחמות ז' ח' ו'). בנאומו השני, שהוא הרבה יותר פילוסופי-הגותי, ומתאים יותר להתגשר עם "הפילוסופיה הרביעית", הִרצה אלעזר בן יאיר על שבחי המוות בנסיבות מסוימות: "השעה מצווה עלינו ודורשת ממנו לשאת את המוות בלב נכון, כי רצון אלוהים הוא, ולא נוכל להימלט מן הגזירה" (מלחמות ז' ח' ז'). או: "הן למוות נולדנו ולמות הולדנו את צאצאינו" (שם). קידוש המוות מהווה חוליה חשובה המלחימה בין חוליות שרשרת "הפילוסופיה הרביעית".