ערב טוב
במאות מופעי ג'אז שראיתי ובעשרות פסטיבלי ג'אז בארץ וברחבי העולם בהם צפיתי הדבר שריגש אותי ביותר היה הג'ם.
בסוף המופע, לאחר שכל האמנים ממדינות שונות בעולם סיימו את המופע האישי שלהם, כולם מתכנסים במקום אחד, מישהו עולה על הבמה ומתחיל לנגן, ולאט לאט מצטרפים אליו נגנים אחרים שמעולם לא נגנו יחד ויוצרים על הבמה הרמונייה נהדרת של מוזיקה ושל שיתוף. זה הג'ם סשן הידוע.
הכבוד ההדדי שאחד נותן לשני כאשר אמן אחד מנגן סולו, ההקשבה זה לזה, ההבנה במבט או תנועת ראש מתי האחד מסיים והאחר נכנס בתורו, הליווי השקט ברקע של שאר הנגנים ואז כולם מתחילים לנגן את היצירה יחד עד לסיומה, כשהכל נעשה על הבמה בשמחה, צחוק וחברות של אנשים שהרגע נפגשו אך מרגישים כל כך שייכים,
כל זה עובר כמובן לקהל השומעים וההרגשה של כולם היא של שותפות לדבר נפלא שקורה על הבמה.
אשתף בקוריוז -עד לפני מספר שנים הייתי נוסע כל קיץ לפסטיבל הים האדום באילת. 4 ימים ולילות של שכרון חושים, מוזיקה ובירה .
כל ערב 4 מופעים שונים. מתחילים בשמונה בערב, ומסיימים ב-12 או אחת בלילה.
ואז כולם נוסעים לאחד המלונות באילת שם מתקיים הג'ם. כל האמנים מגדולי נגני הג'אז בארץ ובעולם עולים על הבמה ומנגנים יחד עד לפנות בוקר. חוויה שאי אפשר לשכוח.
איך קורה דבר כזה? תחשבו רגע. מעולם לא נגנו יחד, אין תווים על הבמה, כל אחד מכיר את היצירה, כל אחד מנגן ומאלתר כשהאחרים מקשיבים לו. לפעמים יש יותר מעשרה נגנים על הבמה כל אחד מחכה לתורו לנגן כשבסוף, כולם מנגנים יחד, וכולם יודעים מתי לעשות זאת. ברור לנו שגם אם ינגנו אותה יצירה כל ערב , בכל פעם היא תשמע אחרת. זה היופי המדהים. אז איך זה באמת קורה?
שירי הג'אז הידועים נקראים סטנדרטים. ויש מאות כאלה.
כל נגן ג'אז צריך לדעת לנגן את כולם, בסולמות שונים, כך שאם נגן ג'אז מישראל מגיע ליפן או נורבגיה, הוא יכול לעלות לבמה מבלי שיבין מילה אחת ביפנית או נורווגית ולנגן יחד עם כולם.
אח מלשכת פרידום בטורקיה, Tuncel Gülsoy שמו הוא מאמן מוזיקלי ומנטור מקצועי המתמקד בפיתוח מנהלים ומנהיגים בחיי העסקים. בנוסף, הוא גם שדרן בתחנת הרדיו Jazkolik
הוא כתב כתבת מחקר גדולה על ג'אז והבנייה החופשית. אביא כמה ציטוטים שלו עם פרשנות שלי.
וכך הוא כותב:
מוזיקת ג'אז היא צורת במוזיקה עם מבנה קצבי וצבע צליל ייחודי. היא דורשת את הווירטואוזיות והיצירתיות הטכנית המרבית מהמבצעים ומהמלווים שלהם. ברור, שכדי להגיע לרמה זו של וירטואוזיות ויצירתיות הדבר אפשרי רק על ידי היותו של הנגן, אדם כן, חופשי ורחב אופקים. אותו אדם צריך להיות מאומן לשלמות, גם לחפש את הסוג הזה של שלמות כאינדיבידואל ולהיות מסוגל להחליט במקום בהתאם לתנאים השוררים.
מוזיקאי ג'אז לא עובדים בלשכות רשמיות כמו הבונים החופשיים. אולם תחושת האחווה, הסולידריות והחופש, אי נוחות מדעות קדומות הם גם מושגים תקפים לג'אז.
לא אציין כאן את שמות כל האחים הנגנים, הזמרים והכותבים אבל פטור בלא כלום אי אפשר, אז חוץ מלואי ארמסטרונג המצוטט בלי סוף נזכיר גם את המלחין, מעבד, פסנתרן ומנהיג תזמורת- הדוכס דיוק אלינגטון.
את זמר הבלדות והפסנתרן המחונן, המלך, נט קינג קול.
אדולף ג'וזף סאקס-ממציא הסקסופון
המוזיקאי, הפסנתרן, נגן האורגן הרוזן קאונט בייסי.
והאהוב עלי, שכמעט כמעט הפך להיות בונה חופשי ונדחה בגלל שהיתה חסרה לו תעודת נישואין רשמית, כן כן, הלא הוא האיש עם החצוצרה המכופפת והלחיים המתנפחות, וירטואוז מחונן ובין ממציאי סגנון הביפ-בופ – דיזי גילספי. שעליו נאמר "בונה חופשי ללא סינר."
ועוד רבים וטובים .
אחיי,
הן הג'אז וגם הבנייה החופשית הם שני כוחות מניעים בולטים של שינוי וקידמה בהיסטוריה של האנושות.
אחד מהם נשלט על ידי חוכמה והיגיון. השני נשלט על ידי תפיסה ותחושה.
אחד מהם קרוב יותר לעולמנו החומרי והשני קרוב יותר לעולם הרוחני שלנו.
אחיי, בהרצאה אחרת שכתבי על המוזיקה והבנייה החופשית, ואני מקווה שבאחד הימים אוכל להשמיע לכם, אני מגיע למסקנה שהבנייה החופשית דומה יותר למוזיקה קלאסית מאשר לכל סגנון אחר, אבל אני מסכים עם אחינו מטורקיה, כי הבונים החופשיים דומים לאותם נגני ג'אז מפורסמים באופי, בנוהג ובהתנהגות, בהתייחסות לסובב אותם וביכולת להיות טובים יותר בתחומם תוך שיתוף פעולה מדהים עם חבריהם בקבוצה להקה או אותה תזמורת.
תודה על ההקשבה