הסמליות של מקדש המלך שלמה
האח המ. הנרי צבי ליברוס, לש' הודיני 83 עבודות בניין
מקובל לחשוב שמקורה של הבניה החופשית הספקולטיבית התחילה מבנית בית המקדש ע"י שלמה המלך, כאשר בנאים מעשיים עבדו בבניית בית המקדש הראשון בירושלים שהיה מיועד לשמש כמקור לפולחן לאלוהים.
עכשיו, כאשר אומנות הבניה המעשית נפסקה עבורנו, אנחנו, הבונים החופשים, משתמשים בסמליות של קודמינו והתאחדנו לבנות בית מקדש רוחני בלבבותינו, טהור וללא רבב, מתאים כמקום לזה שהינו יוצר הטוהר – מקום שבו נעשה פולחן לבונה הגדול של היקום ברוח ואמת, מקום שבו כל מחשבה רעה ותשוקה פרועה יגורשו, כפי שהחוטאים לא אושרו להיכנס לקודש הקודשים של בית המקדש של שלמה המלך.
השימוש ברוחניות של בית המקדש הוא, קודם כל, הבולט והמופשט מכל הסמלים של הבניה החופשית. זה הדבר המקשר בין החלקים האופרטיביים והספקולטיביים של המסדר. זה מה שנותן למסדר "אופי דתי". קח מהבניה החופשית את התלות בבית המקדש, דלג על הטקסים הקשורים במבנה הקדוש והאגדות הקשורות בו, וכל השיטה עצמה תתנוון ותמות, או, במקרה הטוב, תישאר כמו עצם מאובנת, בצורה בלתי מושלמת, שלא ניתן לראות את טבעו של הגוף החי שבתוכו היה פעם.
הסגידה והפולחן לבית המקדש הם בעצמם סוג עתיק של רגש דתי בהתקדמותו לקראת רמה רוחנית. כאשר אומה הופיעה, עם התפתחות העולם, חוץ מהערצה העיוורת, או הפולחן לחפצים נראים, שהיא הדרגה הנמוכה ביותר של עבודת אלילים – האנשים התחילו ליצור גופי כמורה ולבנות מקדשים. הסקנדינבים, הקלטיים שהם קבוצת עמים קדומים שאכלסו את אנגליה, אירלנד, סקוטלנד, ספרד ואת חבל ארץ גל, המצרים והיוונים, למרות שהפולחנים שלהם היו שונים והחפצים ששימשו לפולחן באמונה באלילים שונים, לכולם היו כמרים ומקדשים.
היהודים בנו בהתחלה את המשכן באוהל-מועד, שהיה מקדש נייד, ולאחר מכן, כאשר הזמן וההזדמנות אפשרו, העבירו את הפולחן המונותאיסטי לתוך בניין קבוע יותר שכעת הוא הנושא שבו אנו דנים. המסגד המוסלמי והקפלה הנוצרית הינם שניהם התגלמות של אותו רעיון של מקדש בצורה שונה.
לכן, עיבוד החומר על מקדש למדע של סמלים, הינו קל, ובטח לא שיטה חדשה של מוח יהודי או של בן עיר צור. בלי ספק , בתפיסתו האוריגינלית, הרעיון היה פרימיטיבי, אך בעתיד מיועד להשלמה ולליטוש על ידי התקבצות עתידית של אנשים בעלי תבונה. ועכשיו, אף תלמיד בונה חופשי לא יסתכן בלהכחיש שבצורה בה נבנה בית המקדש של שלמה המלך יש יסוד לסימבוליות.
בואו נמחיש בכמה דוגמאות את השיטה שהשתמשו בה הבונים החופשיים הספקולטיביים על מנת לקרב את העיצוב של שלמה המלך לשימושם.
על מנת לבנות את בית המקדש, הבנאים המעשיים עבדו לפי ציורים אדריכליים שהונחו על שולחן. לפי תוכנות אלו הם חצבו וחתכו ושיבצו האבנים, בעזרתם הקימו הקירות, בעזרתם בנו את הקשתות, וכל הדברים שנבנו היו חזקים ומיועדים לעמוד זמן רב, בנוסף להיותם עשויים עם חן ויופי.
הלוח השולחני – the board tracing or trestle – הפך, לכן, לאחד הסמלים היסודיים. בטקס המסוני של הבונה הספקולטיבי ומזכירים שכמו שהבונה המעשי הקים את בית המקדש, בהתאם לחוקים והציורים שהיו על הלוח השולחני של הרב-אומן, כך עליו להקים את הבניין הספיריטואלי (הרוחני) שבו החומרים הם בצייתנות לחוקים והעיצובים, ההוראות והפקודות, שניתנו על ידי הארכיטקט הגדול של היקום, בספרים הגדולים של הטבע והחשיפה, המהווים ה board- trestle הרוחני של כל בונה חופשי.
אי לכך, ה board-trestle הוא הסמל של חוקי הטבע והמוסר. כמו כל אחד אחר מסמלי המסדר, הוא כלל עולמי וסובלני בישומו, בשעה שאנו נאחזים ללא היסוס ויושר בהסבר שניתן בספרים הקדושים של שלושת הדתות, התנ"ך, הקוראן והברית החדשה – שהם פתוחים ביחד על המזבח בלשכה פתוחה.
לבניה החופשית אין מניעה לצורה כל שהיא או התפתחות כל שהיא של כל אחת מהדתות האלה, כל עוד האמונה היא באל אחד בלבד. חשוב הפרוש שהסמליות תהיה תואמת למה שכל אחד מניח שזה רצונו של האל שהוא מאמין בו. לכן, בצורה החלטית, האתיאיסטים, אלו שאינם מאמינים בקיום אלוהים, אינם מתקבלים לארגון הבונים החופשיים היות והם לא יאמינו בכוח עליון, באדריכל הגדול של היקום, אמונה הכרחית להבנת ה board-trestle.
הבנאי המעשי היה זקוק לחומרים לבניית המקדש., למשל, אבן הגוויל המחוספסת, האבן במצבה הטבעית, ללא צורה ולא חלקה, כפי שהיא שכבה במחצבות. את האבן הזו הם היו צריכים לחתוך ולסתת לריבועים ולהפכן לאבני גזית ,שהן אבנים בעלות צורה מדויקת, מוכנות למקום המיועד להן בבניין.
כאן, פעם נוספת, בחומרי בניה אלו, אנחנו מוצאים עוד סמלים יסודיים.
אבן הגוויל, הלא מלוטשת, מסמלת את טבע האדם במצבו הראשוני – בור ולא מטופח אשר, כפי שהיסטוריון רומי אמר "מתרפס על אדמה, כמו החיות בשדה, עם תשוקה לבלוע כל דבר אפילו מלוכלך", אבל כאשר החינוך משפיע בצורה מועילה על תבונתו, בהכשרה לכבוש את תשוקותיו, עם טיהור חייו, נוצר מה שמסמלת אבן גזית, המושלמת, אשר תחת ידי הפועל הבנאי הופכת לחלקה, ריבוע מושלם, ומתאימה למקומה בבניין.
נסיבות מעניינות בתולדות הכנת החומרי בניה האלו הועתקו למדע הסמלים שלנו. אנחנו לומדים מתיאור בית המקדש, כפי שמופיע בספר מלכים א', "הבית, כאשר נבנה, נבנה מאבן, עשויה קודם לפני שהובא שם, כך שלא פטיש או גרזן, וכמו כן אף כלי מברזל לא הוכנס או נשמע בזמן הבניה בתוך המבנה".
צורה זו של בניה, ללא ספק אומצה על מנת למנוע בלבול וחוסר הרמוניה – שהן מעלות מוסריות חשובות ביותר בשמירה והנצחה של חברתנו כפי שצריך להיות בכל איגוד אנושי. האבן המושלמת, לכן, האבן שעוצבה להתאים למקום המיועד לה בבית המקדש – נעשתה לא רק סמל לשלמות האנושית, אבל גם, כאשר אנחנו מתייחסים לצורה שבה היא הוכנה, לאותן צורות של שלמות שנוצרות מהתאמתם של אנשים באיגודם בחברה. זה בעצם, סמל לאופייה החברתי של ההנהגה.
קיימים עוד סמלים יסודיים, שאליהם אוכל בעתיד לחזור, בכל אופן, כפי שתיארתי – אבן הגוויל, אבן הגזית והלוח, בגלל חשיבותם הרבה, קיבלו את התואר "תכשיטים יקרים", זה יהיה מספיק על מנת לקבל מושג כלשהו על טבעו של מה שנקראה "האלף-בית" של הבניה החופשית. בואו עכשיו נתקדם לעיון קצר איך האלף-בית הזה מיושם לחלק הרם והקשה להבנה של השיטה, ואשר, כפי שבית המקדש הינו התבנית החשובה ביותר, הוחלט לקרוא לה "בית המקדש הסימבולי של הבניה החופשית".
גם הספר הקדוש וגם המסורת מיידעים אותנו שבזמן בניית בית המקדש של שלמה המלך, הבנאים היו מחולקים לכיתות שונות, כל אחת לפי תפקידה השונה. אנחנו לומדים מהספר השני של דברי הימים, שכיתות אלו היו נושאי הנטל, חוטבי האבנים, המשגיחים, שנקראו על ידי הפועלים הוותיקים, הסבלים, החוצבים והמנצחים.
מבלי לטעון שהמוסד המודרני שמר אותה מערכת בדיוק לפי אותן תקנות אשר נצפו בבית המקדש, עלינו למצוא דמיון בענפים אלו אל התלמיד, החבר והרב בונה חופשי של ימינו.
בכל המקרה, שלושת הקבוצות שנעשו על ידי שלמה המלך מהבנאים בירושלים, אומצו כשלושת הדרגות בבנייה החופשית הספקולטיבית. הצורה בה שלושת קבוצות הבנאים של בית המקדש נעשו סמלים בבניה החופשית הספקולטיבית מהווה חלק חשוב ומעניין בסמליות של בית המקדש.
כך אנחנו יודעים, מהניסיון שלנו בקרב פועלים מודרניים, שעדיין ממשיכים לעבוד באותה שיטה, כמו גם מן המסורות של המסדר, כי כלים שהשימוש בהם נעשה במחצבות היו מעטים ופשוטים, העבודה דרשה בהכרח, שני כלים: אמה בעלת העשרים וארבעה יחידות, ואת הפטיש לנפץ או לחתוך את האבן. עם כלים אלו הבנאי האופרטיבי מדד את הממדים הדרושים של האבן שהוא עמד להכין, ועם הפטיש, על ידי מכות חוזרות ונשנות, שנעשו במיומנות, הוא ניתק כל בליטה מיותרת, והפך אותה חלקה ומרובעת, מתאימה לתפוס את מקומה בבניין.
וכך, בדרגה הראשונה של בנייה ספקולטיבית, החניך שנכנס מקבל את הכלים הפשוטים האלה, כמו כלי העבודה הסמליים של מקצועו, עם ההוראה הסמלית המתאימה להם. לבונה החופשי הספקולטיבי השימוש המכאני והמעשי שלהם מהווה סימבול בלבד. לבונה החופשי הספקולטיבי מראם של כלים אלו מרמז על הרבה מחשבות אציליות ונשגבות: הם מלמדים אותו למדוד לא אבנים, אלא זמן; לא להחליק וללטש את השיש לשימוש לבניה, אלא לטהר ולנקות את ליבו מכל רע ואי תקינות אשר עלולים לגרום שהוא לא יהיה חלק בלתי כשיר במקדש הרוחני של גופו עצמו.
באלפבית הסמלי של הבונים החופשיים, האמה בעלת עשרים וארבע החלקים מסמלת את הזמן הנדרש בצורה טובה, והפטיש מסמל את האמצעי לטיהור הלב.
צירוף המקרים שעליו אני רומז הוא שבכל התעלומות (המיסטריות) האלה – הטקס התחלתי של החניכה, הצעד הראשון שנקט המועמד, היה של טיהור. השואף להיכנס לא הורשה להיכנס להיכל הקדוש, או לקחת חלק בכל טכס סודי של חניכה, עד אשר, על ידי מים או אש, הוא היה מטוהר כסמל להשארה מאחור של השחיתויות של העולם שממנו הוא בא. אני לא צריך, אחרי זה, לעשות יותר מאשר לראות את הדמיון של נוסחה זו, באופן עקרוני, ואת ההקבלה לבונים החופשים, שבה הסמלים הראשונים שניתנים לתלמיד בונה חופשי הם אלה אשר גורמים לטיהור הלב, כסמל למה שנעשה לטיהור הגוף במיסטריות העתיקות.
כעת נחדש את סדרת הקשרים הסימבולים לבית המקדש.
בבניית בית המקדש, האבנים הוכנו על ידי הפועלים בעלי התואר הנמוך ביותר (חניכים, או תלמידים בנאים כפי שאנו מכנים אותם כיום). אנו למדנו כי הם הובלו לאתר הבנייה על הר המוריה, ושם הונחו בידי מחלקה אחרת של פועלים, שעכשיו נקראים טכנית אמנים חברים, והם אלו שקיבלו את התואר השני של המיסטריות העתיקות.
בשלב זה של העבודה האופרטיבית נדרש יותר עמל וחשוב היה שהביצוע יהיה עם יותר מיומנות וידע. כפי שציינתי, האבנים, לאחר שהוכנו ע"י השוליות (התלמידים), הושמו במקומות המיועדים להם בבניין, והקירות המסיביים הוקמו. למטרה זו היה נחוצים כלים מורכבים יותר מהאמה והפטיש. נדרשה התאמה מדויקת של הפינות של האבנים, סידור האבנים בקו אופקי ישר וגם שהקיר כולו יהיה בצורה אנכית מושלמת. חלק זה של העבודה מוצא את הסמליות שלו בדרגה השנייה של המדע ספקולטיבי, וביישום סמלי זה אנו ממשיכים להתייחס לרעיון של הקמת בית מקדש הרוחני בלב.
ההכנות הנדרשות, שנעשו בדרגה הראשונה עם לימוד הלקחים שניתנו לתלמיד גורמים לו להתחיל את החיים עם טיהורו של הלב, כחבר בונה חופשי הוא ממשיך את טיפוח המעלות האלה ואופיו ממשיך לשנות את צורתו, כפי שאבנים המותאמות נותנות צורה ויציבות לבניין. ומכאן "כלי העבודה" של החבר בונה חופשי מיישמים את הסמליות שלהם. באלפבית של דרגה שניה, אנו מוצאים כלים המתאימים למניח האבנים. אולם היות ואנו בנאים סמליים, אנו מייחסים לכל אחד מהכלים האלה משמעויות בתחום המוסר.
נעשה הפסקה לרגע להתייחס לאחד מצירופי המקרים בין הבונים החופשים, והמיסטריות שהיוו חלק חשוב כל כך של הדתות הקדומות, ואשר צירופי מקרים הובילו את הכותבים בנושא זה לתיאוריה כי יש קשר ביניהם. צירוף המקרים שעליו אני מרמז הוא שבכל המיסטריות האלה – בטקס ההתחלתי של חניכה – initiation שנקט המועמד, היה של טיהור. אנחנו כבר לא משתמשים באמבטיה או במזרקה, כי השיטה פילוסופית שלנו היא מופשטת יותר, אם יורשה לי להשתמש במונח; אבל אנו נותנים את סינר עור הטלה, האמה , והפטיש, כסמלים של טיהור רוחני.
העיצוב הוא זהה, אבל בצורה שהיא מושגת בדרך שונה. כלומר, ההכנות הנדרשות, נעשות בדרגה הראשונה, עם נתינת הלקחים, ובאמצעותם המועמד לומד להתחיל את עבודת חיים עם טיהורו של הלב, אח"כ כחבר בונה חופשי הוא ממשיך את המשימה באמצעות טיפוח המעלות האלה ובונה את אופיו כפי שהאבנים הותאמו בצורתן ונתנו יציבות לקירות הבניין. ומכאן "כלי העבודה" של החבר בונה חופשי מיישמים סמלי המעלות האלה.
כך בונה חופשי ספקולטיבי, מונחה על ידי העקרונות הבריאים להבחין בין הזכות והאמת של אותו סמל, ולעמוד איתן במרדף אחר האמת, מבלי להתכופף ולהיכנע לפיתויים של שגשוג. הפלס שהוא כלי העבודה האחרון משלושת כלי העבודה של האומן האופרטיבי, הוא סמל של שוויון. לא השוויון על המצב האזרחי או החברתי אשר מצוי רק בחלומות השווא של אנרכיסטים או אוטופיים, כי אם שוויון מוסרי ופיזי אשר משפיע על המין האנושי כולו, כמו הילדים של אבא אלוהי אחד משותף, אשר השמש שלו תאיר והגשם שלו ייפול על כולם בצורה שווה, כפי שהמוות עשוי לבקר בצורה שווה את ארמונו של הנסיך ואת צריפו של האיכר.
כעת אנו מגיעים לדרגה שלישית, הדרגה של רב בונה, המחזיקה בדברים הכי קדושים של המיסטריות הקדומות. בדרגה השלישית הרמיזות הסמליות לבית המקדש של שלמה המלך והכלים ששמשו לבנייתו, הורחבו והושלמו במלואם. כבר ראינו כי מעמד אחד של הפועלים הועסק בהכנת החומרים, ואילו אחר היה עסק בהנחת החומרים הללו בתנוחה הנכונה. אבל הייתה כיתה שלישית, של פועלים מומחים, שתפקידה היה לְ פַקֵ חַ על שני הקבוצות האחרות, ולראות אם יש אבנים שלא הוכנו כראוי, ואז הם היו עושים את השלב האחרון בבניה שזה להניח המלט במיומנות, כדי לאבטיח שהאבנים ממוקמות במקומן המתאים על מנת ליצור בניין שיעמוד תקופה ארוכה. מלאכה זו נעשתה בעזרת כף הסיידים, ה-trowel ,המשמש את הבנאי המעשי לפזר את המלט על פני משטח מתוכנן ההופך את היסודות והבניין ליחידה אחת.
הסמליות בבניה החופשית היא פיזור "מלט האחווה והאהבה" על פני המסדר כולו, ויצירת קשר חזק, בל ייפרד, בין כולם. הר המוריה, הגבעה שעליה נבנה בית המקדש, מופיע בסמלים שלנו. שני העמודים הגדולים עומדים משני הצדדים של הדלת הפנימית של ההיכל. המזבח של הלשכה מייצג את המזבח של בית המקדש. קודש הקודשים עומד במרכזו של החדר האמצעי שמוסבר בדרגה שניה.
בבניה החופשית, מלאכת הבניה – וזו הנקודה שצריכים להדגיש – היא גם כבניית הבניין וגם כפרק מתוך ההיסטוריה. המקדש השלם משמש כסמל; או ליתר דיוק, מערכת של סמלים. אנחנו לא מעוניינים בהיסטוריה או אדריכלות ככאלה; אין זה משנה כלל אם הריטואל אומר דברים מסוימים שלא ניתן לאמת על ידי הכתובים כי הוא נועד ללמד – לא היסטוריה, אלא כמה אמיתות מוסריות ורוחניות.