חרב הייתה מעולם האות המכובד ביותר של האביר להגן על העני והחלש מפני העשיר והחזק ממנו.
בני מלכי צרפת בהיותם ראשי האבירות בארצם קודשו לכך מלידה וקיבלו בעריסה את סמלה – החרב.
המנהג התקדש והתקבע כך ששום אדם לא נחשב לאביר אלא לאחר טקס הגשת החרב המלווה הכרזה חגיגית:
"בשם אלוהים, סט. מיכאל וסט, ג'ורג', הריני מקדש אותך בזה לאביר".
השימוש בחרב וסמליותה נשתמרו בטמפלריזם המסוני, ועל האביר המסוני המודרני המתקדש בחרב, ששתי פיפיותיה מסמלות צדק ומשפט ייאמר שהוא מצטיין במידות הצדק, אומץ הרוח והרחמים.
ואילו בטקסיי הבניה החופשית נודעת חשיבות לחרב בדרגות הגבוהות ובדרגות האבירים שבהן היא נחשבת כחלק מהלבוש המסוני ואותותיה.
לעומת זאת בדרגות הסמליות הופעת החרב בלשכה פרט לשימושה המוגבל כסמל אסורה בהחלט כפי שעולה מרשומות היסטוריות מהמאה ה-18.
בזמנו החרב שימשה חלק מלבושו של כל ג'נטלמן והקפידו על הסרת החרב לפני הכניסה ללשכה.
אנשי צבא חוגרי חרב שהגיען ללשכה השאירו את חרבם בחדר השוער ויש הרואים בכך מקור להסברת המנהג של הסרת מתכת" לפני היכנס המועמד ללשכה.(מחשש שמפגע יכנס ללשכה במסווה של מתקדש)
רק חרבם של השוער ונושא השלח יוצאת מכלל האיסור ומותרת בלשכה.
כן ידוע השימוש הסמלי בחרבות בטקס הקידושים.
וכמובן האבן המונחת בין אבן הגזית לגוויל מתחת לשולחנו של הנשיא.
יש לשכות בחול בהן נוהגים להניח חרב שלופה על שלחן הנשיא. שבה הוא חונך את המועמדים בנוסח האבירים.
פיני ברזל, לשכת כרמים
מקור- בן ציון איילון