4 מצוות הפורים השנה
ערב טוב אחי הנשיא, ערב טוב אחי,
בחגי ישראל השונים יש תמיד הוראות ומצוות אותם יש לקיים.
בחג הפורים הקרב ובא 4 הנחיות או מצוות מיוחדות מאוד, יוצאות דופן, ואפשר לכנות אותן "ארבעה כלי נשק נגד האויבים הכי מרים שלנו היום". אנחנו נדבר הערב על ארבעת האויבים המרים ועל כלי הנשק המיוחדים האלה שכולנו נקבל בפורים הקרוב ונראה במה אנחנו נלחמים בעזרתם.
ואלו 4 האויבים המיוחדים גם ובמיוחד בימים טרופים אללה:
העצבות, הבדידות, האנוכיות ואובדן הדרך ובלבול הזהויות.
(המקור לדברים מהעיתונאית סיוון רהב מאיר.)
- כיצד נתמודד מול העצבות – על פי המסופר לנו בסיפור מגילת אסתר?
המצווה הראשונה בפורים היא סעודת פורים. עלינו לערוך משתה ושמחה, אירוע משפחתי, חברתי, שבו מתכנסים סביב אוכל ושתייה ושמחים. מה כל כך מיוחד? ובכן, אנחנו נותנים פייט לעצבות, למרמור, לדיכאון, לבאסה, ל"דאון", ללא מתחשק לי, לא בא לי, לא זורם לי.
למעשה, העולם המודרני היה אמור להיות מאוד שמח. התפתחות הטכנולוגיה מאפשרת לנו חיים נוחים וקלים יותר. עד לא מזמן היו חיתולים מבד. עד לא מזמן סחבו בלוקים של קרח, שאבו מים מהבאר, לקחו תרנגולת לשוחט וכיבסו בנהר. היום הכול ברמי לוי ובמיקרוגל, ואם קובץ לא נפתח תוך 10 שניות בווטסאפ אנחנו מתעצבנים על בזבוז הזמן היקר שלנו. רמת האושר הייתה צריכה רק לעלות, אנחנו משתחררים מכל השעבודים הפיזיים, ובכל זאת המצב הפוך. האדם המודרני סובל מעצבות. כשאדם מגיע עם פרצוף מהורהר כזה לעבודה, אף אחד לא שואל מה קרה. אבל כשאדם מגיע לעבודה עם חיוך מאוזן לאוזן, מיד שואלים אותו מה קרה, מה "לא בסדר" שהוא כזה שמח. זה לא המצב הטבעי, לצערנו. רבי נחמן מברסלאב אמר ש"מצווה גדולה להיות בשמחה תמיד" – כי זה קשה.
המגילה מתארת לנו שני סוגים של שמחה שמובילה לעצב, שמחה שאין בה ממש. נתחיל בהמן. הבן אדם נמצא על גג העולם. הוא בתפקיד בכיר מאוד, משנה למלך. כולם כורעים ומשתחווים לו, מהודו ועד כוש, 127 מדינות. ולמרות זאת רע לו. הכול טוב בחייו, רק דבר אחד לא טוב, וזה הורס את הכול. הוא עצמו אומר זאת בכנות: וְכָל זֶה אֵינֶנּוּ שֹׁוֶה לִי בְּכָל עֵת אֲשֶׁר אֲנִי רֹאֶה אֶת מָרְדֳּכַי הַיְּהוּדִי יוֹשֵׁב בְּשַׁעַר הַמֶּלֶךְ.
זה סוג ראשון של שמחה שמובילה לעצבות, המן מחפש שמחה בלתי אפשרית, בלתי מושגת, ולכן הוא עצוב וכלום "לא שווה לו" (מעניין שזה ביטוי, בעיקר של ילדים, עד היום). זה מסתיים, כידוע, לא בשמחה אלא בתלייה על העץ.
גם אחשוורוש ושמחתו. המגילה נפתחת בתיאור של הדרך בה אחשוורוש מנסה לבטא שמחה. האיש עושה משתה מפואר ובזבזני שעולה הון תועפות. בשביל מה? למה? אצל אחשוורוש לא קרה משהו מיוחד, שימו לב: בְּהַרְאֹתוֹ, אֶת-עֹשֶׁר כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ, וְאֶת-יְקָר, תִּפְאֶרֶת גְּדוּלָּתוֹ; יָמִים רַבִּים, שְׁמוֹנִים וּמְאַת יוֹם. במילה אחת – החצנה. שופוני. תראו מה יש לי, כמה אני עשיר. זה מטורף, 180 יום זה חצי שנה, לכל הממלכה, וגם זה לא מספיק לו. אם כל דבר בעולם הוא חפץ שצריך להשוויץ בו, אז הוא משוויץ גם… באשתו. כך המגילה ממשיכה: לְהָבִיא אֶת-וַשְׁתִּי הַמַּלְכָּה, לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ בְּכֶתֶר מַלְכוּת, לְהַרְאוֹת הָעַמִּים וְהַשָּׂרִים אֶת-יָפְיָהּ, כִּי-טוֹבַת מַרְאֶה הִיא. אם קודם אמרנו החצנה, עכשיו המילה היא – החפצה. אצל אחשוורוש השמחה נמצאת בחוץ, בחפצים, באשתו.
אז בעצם אפשר לשבת בבית, עם משפחה, עם חברים, עם מאכלים טובים, בלי להשוויץ ולהחצין ולהחפיץ. לשמוח במה שיש.
- ומה נעשה מול הבדידות – משלוח מנות איש לרעהו
חז"ל מסבירים שהמילה "מנות" היא בלשון רבים והמילה "רעהו" היא בלשון יחיד, ולכן על כל אדם לשלוח שני פריטי מאכל לאדם אחד. זה משלוח מנות. כך הרי נאמר במגילה: משלוח מנות איש לרעהו. נדמה לי שכדאי לשים לב גם לשתי המילים האחרונות. איש לרעהו – זה כל כך חשוב היום. המטרה אינה משלוחים מפוארים ויקרים, אלא האיש לרעהו, עצם הקשר האנושי. אבל מבחינה אנושית, מה המצווה הזו מחוללת בנו? היא עונה שוב לאחת הבעיות של העולם המודרני – הבדידות. זה פרדוקס ידוע בזמננו: אתה כביכול מחובר לכל העולם, יש לך מאות ואלפי חברים בפייסבוק, ובכל זאת רבים חשים בודדים.
מה הפתרון? ומשלוח מנות איש לרעהו. להרבות אהבה, אנושיות, קשר, תקשורת אמיתית. צריך לזכור איפה הבן אדם גר, לבוא אליו פיזית, לדפוק בדלת, לכתוב הקדשה, לחשוב מה להכין לו ומה מתאים לו, ולתת לו פיזית משלוח מנות. אלה דברים מהפכניים בימינו. מי שנותן משלוח מנות הוא לוחם חירות, לוחם חופש, פרטיזן. אין אפליקציה שעושה זאת בשבילך… אתה עושה זאת בעצמך.
במילים שלנו : אחוות אחים ואהבת אחים. בונה חופשי אינו בודד כולנו זוכרים את שלושת האחים המושיטים יד אחים נאמנה ועוד שלושה עם חרב שלופה אשר יעמדו לימיננו ויגנו עלינו ועל כבודנו בכל עת.
- ומול האנוכיות – מתנות לאביונים
גם כאן אנו מתחברים לרוח הבנייה החופשית. הצדקה. על פי ההלכה, צריך לתת צדקה לשני נזקקים, וכל מתנה חייבת להיות בערך של מנה שאדם יכול לשבוע ממנה.
שימו לב: התחלנו במשפחה בסעודת פורים, עברנו למעגל הרחב יותר של חברים ורעים, והמעגל השלישי הוא האביונים והעניים והנזקקים שסביבנו.
במה עוזרת לנו הצדקה להילחם? כמובן, באנוכיות. אנחנו נולדים אנוכיים. תינוק הוא יצור מאוד אנוכי. אגואיסט מושלם. מה מעניין אותו? רק הוא בעצמו. בשלוש בלילה הוא מרים בצעקות את הבניין כי נפל לו המוצץ. מעודד לדעת שזה משתנה. החיים הם מאבק באנוכיות הזו, כדי לא להישאר בני שנתיים.
המן הוא ה-דוגמה. הוא מאוד אוהב, מעריך, מעריץ… את עצמו. אמרנו שהוא צריך שכ-ו-ל-ם ישתחוו לו. אם אחד לא מוכן זה מוציא אותו מדעתו. אבל גם כאשר המלך שואל אותו מה לעשות לאיש אשר המלך חפץ ביקרו – הוא בטוח שמדובר בו עצמו. אין אפשרות אחרת בכלל. הנושא המרכזי ויחידי בעולמו של המן הוא המן. זה הפוך לגמרי אצל מרדכי ואסתר, שעושים למען האחר. מרדכי ואסתר חיים במסירות נפש, הם מקריבים את עצמם למען עמם, למען משהו גדול יותר. לא אכפת להם שהם לא במרכז.
וכך אנו עומדים בפינה הצפון מזרחית ומתבקשים להרים את תרומתנו. ואין לנו מה לתת באותו רגע, אבל אנו מתחייבים שאם היה לנו בוודאי שהיינו נותנים. כמה חשיבות מקדישה הבנייה החופשית למצווה זו ברוח של מתנות לאביונים במגילת אסתר, מצוות הצדקה שיוצאת נגד האנוכיות , והמחשבה רק על עצמך. כפי שכתוב בלקח הצדקה בערב קידושינו: " כל המקיים מצווה זו-תפארת לו מן השמים ותפארת לו מן האדם…ובה תקוים ברכה כפולה: ברכת הנותן וברכת המקבל"
- מול הבלבול ואובדן הזהות – נקרא את מגילת אסתר
כשאנחנו קוראים על מרדכי והמן – אלה לא סתם שני פוליטיקאים עתיקים שרבים על כבוד והם כבר לא פה. אנחנו קוראים על המלחמה בין ישראל לעמלק, שחוזרת בהיסטוריה בכמה מהדורות, בכל פעם בדרך אחרת. זה סיפור נצחי, כפי שנאמר: "זכור את אשר עשה לך עמלק".
אנחנו קוראים את הסיפור פעם בשנה כדי להיזכר בעיקר: אנחנו יכולים לפרוח בתרבויות זרות אבל תמיד יקום איזה המן שירצה להשמיד, להרוג ולאבד. אפשר להשתלב בצמרת השלטון אבל "מי יודע אם באמת הגעת למלכות",
הרי תחשבו על מה התקשורת דיווחה שם בשושן הבירה, רק על עץ גבוה ועל משתה ועל סוסים ועל דרמות, בלי התוכן של המאבק מאחורי הקלעים בין טוב לרע, בין עמלק לישראל.
ומה במגילה? כתוב: אִ֣ישׁ יְהוּדִ֔י הָיָ֖ה בְּשׁוּשַׁ֣ן הַבִּירָ֑ה וּשְׁמ֣וֹ מָרְדֳּכַ֗י בֶּ֣ן יָאִ֧יר בֶּן־שִׁמְעִ֛י בֶּן־קִ֖ישׁ אִ֥ישׁ יְמִינִֽי. אֲשֶׁ֤ר הָגְלָה֙ מִיר֣וּשָׁלַ֔יִם עִם־הַגֹּלָה֙ אֲשֶׁ֣ר הֶגְלָ֔ה נְבוּכַדְנֶאצַּ֖ר מֶ֥לֶךְ בָּבֶֽל.
מהרגע הראשון ברור לנו שמדובר בסגנון אחר של אדם. לא אחד שרץ למשתה אחשוורוש, לא אחד שחי לפי תפיסות העולם המקומיות (של "שופוני" והחצנה, של רדיפת כבוד ואגו), אלא מישהו שכל הליכותיו הן אחרות. צריך המון אומץ לעמוד על שלך, בפרט בגולה. כי שמירה על הזהות שלנו היא שמירה על כבודנו.
אז מה קיבלנו?
סעודת פורים נגד העצבות,
משלוח מנות נגד הבדידות,
מתנות לאביונים נגד האנוכיות
ומקרא מגילה כדי לזכור מי אנחנו ולא להתבלבל.
דגש חשוב: לא מדובר רק על פורים, אלא על 365 ימים בשנה יום יום. פורים פשוט מרכז וממקד לנו את הראייה בנושאים חשובים אלה.
פורים שמח לכולם.
סיימתי נשיא נכבד.
דבר המפקח הראשון, שלמה אבן-זהר
18 בפברואר 2021