נאורות היא יציאתו של האדם ממצב חוסר הבגרות שגזר על עצמו. חוסר בגרות הוא חוסר יכולתו של אדם להשתמש בהבנתו ללא הדרכתו של אחר. חוסר בגרות זה הוא משהו שהאדם כפה על עצמו, אם הגורם לו אינו חוסר ביכולת להבנה, אלא חוסר נחישות ואומץ להשתמש בה ללא הדרכה מאחרים. "העז לדעת", "אזור אומץ להשתמש בהבנתך" זהו המוטו של נאורות.
עצלות ופחדנות הן הסיבות לכך ששיעור כל כך גדול של אנשים, זמן רב אחרי שהטבע
שחררם מהצורך בהדרכה, נשארים במצב של חוסר בגרות למשך כל החיים, ולכך שזה כל כך קל לאחרים למנות עצמם לאפוטרופוסים שלהם. קל כל כך להיות לא בוגר. אם יש לי ספר לשמש כהבנתי, כומר לשמש כמצפון שלי, רופא כדי לקבוע דיאטה בשבילי, וכן הלאה, אני לא צריך להתאמץ בכלל. אני לא צריך לחשוב, אם אני רק יכול לשלם: אחרים ייקחו על עצמם ברצון את העבודה המעיקה עלי.
לפיכך, קשה לכל אדם יחיד לחלץ את עצמו ממצב חוסר הבגרות, שכמעט והפך לטבעו. הוא אפילו למד לחבב מצב זה ולעת עתה הוא למעשה לא מסוגל להשתמש בהבנתו, כי אף אחד לא הרשה לו אי פעם לנסות זאת. רק מעטים הצליחו, על ידי טיפוח שכלם, לשחרר את עצמם מחוסר הבגרות וללכת בנתיב בטוח.
ציבור יכול להשיג נאורות רק לאט. מהפכה יכולה אולי להשליך מכיסאה עריצות אוטוקרטית, שחיתות או דיכוי תאב כוח אבל הוא לעולם לא יכול לשפר ולתקן באמת את דרך המחשבה. במקום זאת דעות קדומות חדשות במקום הישנות ישמשו כרצועה עבור ההמונים הלא חושבים.
שום דבר לא נדרש עבור נאורות זו, עם זאת, למעט חופש. והחופש המדובר הוא החופש הכי פחות מזיק, כלומר, החופש להשתמש בתבונה בפומבי בכל העניינים.
אבל איזה הגבלה מקשה על הנאורות ואיזה לא, אלא בעצם מקדמות אותה?
אני עונה: השימוש הציבורי בתבונתו של אדם חייב תמיד להיות חופשי, והיא לבדה יכולה להביא לנאורות בקרב המין האנושי: את השימוש הפרטי של התבונה ניתן, עם זאת, לעתים קרובות להגביל באופן מאד צר, ללא פגיעה בהתקדמות הנאורות.
בעניינים המנוהלים לטובת קהילה, נדרש מנגנון מסוים שבאמצעותו חלק מחבריה חייב
להתנהל באופן פסיבי לחלוטין, כך שעל ידי תמימות דעים מלאכותית הממשלה יכולה
להנחות אותם לעבר מטרות הציבור, או לפחות למנוע מהם להרוס מטרות כאלה. כאן אף
אחד בוודאי לא צריך להתווכח, אלא לציית. כך, זה יהיה אסון אם קצין בתפקיד, שניתנה לו פקודה על ידי הממונה עליו, היה מערער על נאותות או תועלתיות הפקודה. הוא חייב לציית. אבל כחוקר אין הצדקה להגבילו מלהעיר על שגיאות בשירות צבאי, או לפרוש אותם לפני הציבור לשיקול דעתו. אזרח אינו יכול לסרב לשלם את המסים המוטלים עליו, ואכן, ביקורת חצופה על היטלים כאלה, כאשר הם צריכים להיות משולמים, ניתן להעניש כשערורייה )שכן זה עלול להוביל לסרבנות נפוצה).
אבל אותו אדם אינו פועל בניגוד לחובה האזרחית, כאשר כחוקר, הוא מביע בפומבי את
מחשבותיו לגבי אי הנאותות או אפילו העוול שבמסים כאלה.
אדם יכול לדחות את הנאורות לגבי מה שהוא צריך לדעת, אם כי רק לזמן קצר ורק לעצמו, אבל לוותר על זה לגמרי בשביל עצמו, או אפילו יותר, עבור הדורות הבאים, הוא להפר ולרמוס את זכותו האלוהית של האדם תחת כפות הרגליים.
אבל רק שליט שהוא בעצמו אין לו פחד מצללים, ובו בזמן יש לו צבא גדול וממושמע היטב, כדי להבטיח את שלום הציבור, יכול להגיד מה ששום רפובליקה לא יכולה להעז, כלומר: "התווכח כמה שאתה רוצה ועל מה שאתה רוצה, אבל לציית! " כאן כמו במקומות אחרים, כאשר הדברים נחשבים בפרספקטיבה רחבה, דפוס מוזר, לא צפוי בענייני אנוש, מתגלה, כזה שבו כמעט הכל פרדוקסלי. מידה רבה יותר של חופש אזרחי נדמה כטומן בחובו יתרון לחופש הרוחני של האנשים; ולמרות זאת הראשון מציב גבולות לא עבירים עבור האחרון, ולהיפך, מידה קטנה יותר של חופש אזרחי מספק מספיק מקום לכל להרחיב במלואם את היכולות שלהם. כך, ברגע שהטבע הסירה את הקליפה הקשה מהליבה הזו עבורה היא דאגה בחיבה כה גדולה, כלומר, את הנטייה לחשיבה חופשית, הליבה פועלת בהדרגה על המנטליות של האנשים (וכך הם הופכים להיות מסוגלים יותר ויותר לפעול באופן חופשי(, וזה בסופו של דבר אפילו משפיע על העקרונות של הממשלה, אשר מגלה כי הוא יכול לצאת נשכר מכך שיתייחס לאנשים, שהם עכשיו יותר ממכונות, כפי שעולה בקנה אחד עם כבודם.