17.3.22
ערב טוב אחיי,
אחת הבעיות הנצחיות שהעסיקו את האדם משחר ההיסטוריה, היא בעיית מקור הרוע בעולם, מה מקורו? מה תכליתו? האם הוא הכרחי?
אחת השאלות שמטרידות אותי לנוכח הזוועות באוקראינה, מה קרה פה ששונה מהזוועות שאנו יודעים שמתרחשות ברגע זה לידינו מעבר לגבול בסוריה, באפריקה, בסין ועוד מקומות אחרים בעולם. מדוע אנו נחרדים כל כך ונרתמים לסייע ולעזור, שזה מבורך כמובן. אבל לא עשינו זאת לנוכח ההרג והטבח בסודאן או סוריה, האם בגלל שהם דומים לנו מבחינה תרבותית ואתנית, אולי זה מחזיר אותנו למה שעברנו בשואה? שאלה למחשבה אחיי, אולי מישהו יתייחס אליה בשולחן לבן…
במיתולוגיה היוונית אנו נתקלים בסיפור על דיוניסוס, שהיה בנם של זאוס ראש האלים, וסמלה, שהייתה בת תמותה. הרה ,אשתו של זאוס קנאה להם, ושלחה את הטיטנים שקרעו ואכלו את גופו של דיוניסוס. כשנודע לזאוס הדבר, הוא היכה את הטיטנים בברק. מן האפר של הטיטנים עלה האדם, שטוב ורע שימשו בו בערבוביה: בחלקו היה טוב, בעצם אלוהי, משרידיו של דיוניסוס, בחלקו היה רע ,כי מקורו באפר הטיטנים. שני היסודות הטמא והשמימי, תואמים מצד אחד לגופו המסואב של בן התמותה, ומצד שני לנשמתו בת האלמוות.
על פי הדת הפרסית, דת זרתוסטרא, יש שתי ישויות אלוהיות שכל אחת מהן אחראית על צד אחד בהוויה. "אהורא מזדה" הוא האל הטוב והוא בורא האור. לעומתו, "אהרימן" מסמל את הישות השלילית שמביאה סבל ורוע לעולם.
בדתות פוליתיאיסטיות הגורסות בריבוי אלילים הנאבקים ביניהם, על המאמינים לסייע לכוחות הטוב להביס את כוחות הרוע.
היהדות מביאה תשובה נחרצת לבעיית הרוע בעולם, וגורסת כי הרוע הינו המרית פיו של הבורא ואי ציות לדבריו, בעוד הטוב מבטא את הצד השלם והמציית. כדברי הנביא ישעיהו: "יוצר אור ובורא חושך, עושה שלום ובורא רע אני ה עושה כל אלה"(מה,ז'). מדברי הנביא עולה, כי האל הינו יחיד ואין בלתו, וכל המצוי בבריאה, טוב ורע, מקורם ברצונו. דהיינו , הן הטוב והן הרע מצויים ברצונו של הבורא, והרוע הינו היעדר מובהק של הטוב בעולם.
בדתות בהם קיים פילוג בעולם האלוהות, אין בעיה ממשית להסביר את מקור הרוע, כי ניתן לומר, שבמאבק האיתנים המתחולל בעולם האלוהות. לעיתים הטוב גובר ואז אנו חווים עתות שלום, ולעיתים הרוע מתגבר והייסורים משתלטים.
אם כן, כיצד מתיישבת בעיית הרוע בדתות המונותיאיסטיות, המדגישות את עצם קיומו של אל אחד טוב ומושלם, שכל רצונו להיטיב עם בני האנוש?
עם שאלה זו התמודד הרמב"ם, כאשר נקודת המוצא שלו היא שאין כל כך הרבה רוע בעולם. בספרו "מורה נבוכים", הוא מביע סלידה מהשירים המקוננים על הרוע השולט בכל ענייני העולם. האדם קם בבוקר, הוא חי ונושם, מוצא סביבו בשפע את החמצן לו הוא זקוק, ויש לו מים ולחם, זה כבר טוב, שהרי יכול היה להיות אחרת. הרי האדם משכים קום אלפי ורבבות פעמים, האם בגלל אותו יום שבו הוא כבר לא מתעורר או חולה הוא מוחק את אלפי הבקרים שקדמו לו? האם האסונות שמדי פעם מתרגשים עלינו מוחקים את כל התקופות הטובות ?
לפי הרמב"ם ש שלוש סיבות לרוע ולעוול:
הראשונה היא הרעה שבני האדם מביאים על עצמם. האדם מעשן כל חייו ולא מבין מדוע חלה בסרטן, הוא נוהג ברכבו תוך כדי כתיבת הודעות בווטס אפ, ואז לא מבין מדוע התנגש בעץ.
הרמב"ם האמין בכוחו של השכל לפתור בעיות היגיון, הוא האמין שאם אדם ינהל את חייו בצורה רציונאלית ועפ"י השכל הישר, יזכה לבריאות ואריכות ימים.
הסיבה השנייה לפגעים שקורים לבני האדם, היא עוולות שעושים להם אנשים אחרים. בדיוק מה שאנו עדים לו בימים אלה במזרח אירופה.
הסיבה השלישית , היא פגיעתם האקראית של חוקי הטבע. מכיוון שאלוהים ברא עולם חומרי, יש בו בהכרח יצורים פגיעים ומתכלים, שלא יכולים לחמוק מפגעי הזמן האקראיים.
חכמי הקבלה מלמדים כי פנה הבורא אל האדם הראשון ואמר לו: "בשעה שברא הקב"ה את אדם הראשון, נטלו והחזירו על כל אילני גן עדן ואמר לו, ראה מעשי כמה נאים ומשובחין הם, וכל מה שבראתי בשבילך בראתי, תן דעתך שלא תקלקל ותחריב את עולמי, שאם קלקלת אין מי שיתקן אחריך" ( קהלת רבא).
הקבלה מסבירה את ההצלחות והכישלונות, את הטוב והרע בכך שמעבר למציאות הפיזית בה אנו שרויים, הנחווית בחמשת חושינו, עלינו להכיר ולהרגיש את הרובד הרוחני העמוק המצוי בתוכנו אך נסתר מעינינו. אם האדם ישכיל ללמוד ולחיות על פי חוקי הבריאה , אז הוא יוכל להיות במצב אקטיבי משפיע ולא במצב פסיבי מושפע.
אנו בבניה, מבינים שהחיים הם רצף של משבצות שחורות ולבנות, שבמסע החיים עלינו לעבור דרכם, מרגע לידתנו עד הגיענו בערוב ימינו למזרח הנצח. הרע והטוב הם חלק מהחיים, עלינו להבין שאין טוב בלי רע, יש דברים שלא נמצאים בשליטתנו, אלא חלק מכוחות הטבע. הדבר היחיד שנמצא בידינו וברצוננו, הוא ההחלטה, איך אנו מתנהגים כשנקלענו לאותה משבצת שחורה. האם אנו פאסיביים ומבכים על מר גורלנו, או שאנו אקטיביים, נוטלים יוזמה, לוקחים את ההחלטות הקשות הנדרשות, ועושים את הפעולות כדי לעבור כמה שיותר מהר למשבצת הלבנה.
טולסטוי בספרו "האם אדמה מרובה נחוצה לאדם", מתאר את קורותיו של איכר בשם פאחום, שחי מן האדמה וביקש לרכוש לעצמו עוד ועוד שטחים ככל שהיה יכול. באחד מהמסעות הגיע לארץ הנוודים הבאשקירים, שם קיבל מהם הצעה מפתה: מחיר האדמה אלף רובל פר יום. כוונתם הייתה שתמורת מחיר קבוע של אלף רובל, יכול פאחם לקבל כל שטח אדמה שאותו יוכל להקיף ביום הליכה ברגליו, ובלבד שיחזור לנקודת ההתחלה עד רדת החשכה.
פאחום נענה מיד להצעה והחל לרוץ במלוא המרץ. הוא דחק ביכולותיו והמשיך לכסות עוד שטח ועוד שטח, תוך מלחמה בגופו המתאמץ ובהבנה שכל מרחק שיגיע אליו, הוא גם יצטרך לחזור.
כשהשמש החלה לשקוע, ניצל פאחם את כוחותיו האחרונים, הגביר את הקצב עוד יותר כדי לחזור בזמן לנקודת ההתחלה. בסוף היום בשניות האחרונות, לפני השקיעה, כשכבר היה תשוש ומרוקן כוחות, הצליח בקושי לדדות לנקודת המוצא שם המתינו הבאשקירים. הוא הספיק להגיע בזמן ולממש את העסקה, אך באותו הרגע, התמוטט ונפח את נשמתו.
הרים הפועל את האת, כותב טולסטוי, " כמידת גופו , מכף רגל ועד ראש, שלושה ארשינים" וטמן אותו באדמה. כך לבסוף במקום שהאדם יגבה את האדמה, האדמה היא זו שגבתה את חיי האדם.
תודה על ההקשבה אחיי.