17.11.22
אחיי כולכם
אני בבניה החופשית כבר למעלה מ-15 שנה ויש עדיין משפט אחד שרץ כמוטו בעיקר מול אחים צעירים או מועמדים, ואני מתכוון למשפט "לקחת אנשים טובים ולהפוך אותם לטובים יותר".
מה זה אומר? איך נמדד הטוב? במעשים? בהתנהגות? ביחס לאחר? ביחס לעצמך?
מה הקריטריונים שיקבעו בבוא העת, כשאח יהיה כבר וותיק ועמוק בבניה האם הוא נעשה לאדם טוב יותר? האם זהו קריטריון של הסביבה כלפיו? או שלו כלפי עצמו?
האם העובדה שאנחנו צריכים להפוך לטובים יותר מלמדת ש בהיכנסנו למסדר אנחנו לא מספיק טובים? שאחרת למה צריך שיפור?
אני בטוח שכולם היו רוצים להפוך לאנשים טובים יותר, אבל יש כאלה שפשוט לא יודעים איך.
וכאן לדעתי נכנסת הבניה החופשית שמחברת את המשפט הזה שדקלמתי בתחילת דבריי.
הבניה החופשית מזקקת ומעצימה את אותם דברים קטנים, שמה אותם על השולחן כדי שניוודע להם ביום יום וע"י כך אנחנו הופכים לאנשים רגישים יותר, מודעים לסביבה, למשפחה, לחברה.
הבניה החופשית לא עושה ניסים. אני לא מאמין שאדם יכול להשתנות מיסודו. אני כן מאמין שהבניה החופשית יכולה להעצים את אותן תכונות ויכולות חיוביות שמלכתחילה קיימות בחלק מאחי המסדר, לא בכולם. לא בכדי עבודת הלשכה מחולקת לכמה חלקים, שאם נתבונן ונעמיק בהם, נבין עד כמה הם חשובים לבניית המכלול.
זה מתחיל עוד באסיפת האחים לפני תחילת העבודה. כשאחים מגיעים, לעיתים עייפים מיום ארוך, נאספים עם אחיהם ומרגישים איך בבת אחת נופל המתח, העייפות וניבטת בעיני האחים השמחה של האיחוד מחדש.
לאחר מכן בריטואל שהוא חשוב ביותר, המעבר מחול לקודש, השקט, המשמעת, ההקשבה, תכונות רבות שאח יכול לקחת אתו לחיים הרגילים שלו.
העבודה עצמה הכוללת הרצאות ופינות של נושאי משרה – הרגעים שמרגיעים את הנפש, פרק זמן שמוקדש לפילוסופיה של החיים, לדברי הגות, למוסיקה.
וסגירת הלשכה, כשהאחים מבינים שהגיע הרגע להיפרד, אבל זאת תוך כדי חיבור אחרון בשרשרת אחים המקיפה את העולם וההבנה שהאח אינו לבד ויכול לסמוך בכל רגע על אחיו. המעבר הזה מקודש לחול אמור להשאיר חותם עמוק שילווה את האח בדרכו החוצה, בתקווה שכל אשר נעשה בפנים ייחרט בליבו ובעיקר בזיכרונו.
עבורי המשפט "באתי על שכרי" לא מצביע רק על הנאה רגעית או עבודה יפה. אלא זה בא לאמר "היום בניתי עוד נדבך בהיכל הפנימי שלי, היום עבדתי עוד קצת על האבן שלי".
בסופו של דבר המטרה היא לא רק פנימה אלא גם החוצה, האפשרות להשפיע על הסביבה באופן חיובי.
הבניה החופשית מלמדת אותנו שאחים אמתיים שווים זהב – הם יהיו שם לצדנו ברגעים הקשים והשמחים, יתמכו בנו גם אם נעשה עוד טעויות, יתנו לנו כתף תומכת ברגע של כאב ויחגגו אתנו את ההצלחות שלנו.
כשאנשים חושבים על דברים טובים שהם קיבלו, הם מרגישים חובה לפעול כדי להשיב טובה למי שנתן להם את הטוב הזה. והשבת טובה כוללת בדרך כלל לשים בצד את ההנאות המידיות כדי לעשות משהו שישרת אותנו בטווח הארוך. זה לא קורה ביום אחד, בשנה אחת. ולכן, ואחזור על זה שוב – כמה חשובה וקריטית ההשתתפות של כל אח בעבודות הלשכה. כך אחיי היקרים אני רואה את ייעודנו במסדר. ואם זה נקרא "להיות טוב יותר" אז אני מקבל את ההגדרה הזו.