מיומנו של צעיר.
לשבת במושב האחורי באוטובוס, להסתכל דרך החלון.
לראות את ההשתקפות שלך ולנסות להימנע מלהביט בה,
לראות איך כל דבר חולף מפנינו במהירות לפני שאנו מספיקים ליהנות ממנו.
לדעת שאתה חייב לא לדאוג רק לעצמך, אלא גם לעשות מה שמצפים ממך.
כי בעצם החיים זה לא תמיד הבחירות שאנו רוצים לעשות. אלה הבחירה שאנחנו חייבים.
גם אם זה קשה, אתה תנסה להמשיך להתקדם ולעבור. כי זה מה שהבטחת בהתחלה.
ככל שהזמן עובר, קשה יותר להבין למה.
השקט מסתיר בתוכו צעקה.
בתוך החושך תמיד יהיה אור, כמו שבאור תמיד נראה חושך.
לפעמים אנחנו נראים שמחים, אבל עמוק בפנים, אנחנו לא.
הדברים שאנחנו הכי מקווים שימשיכו לנצח, גורלם יהיה להסתיים.
כשאנחנו לבד, אנחנו מרגישים שחלק מאתנו נעלם.
יותר כואב לסיים מאשר לנסות להתחיל מהתחלה.
האהבה היא מחממת אבל אתה אף פעם לא תדע אם תישרף בסוף.
כשאתה מסתכל מחוץ לחלון אתה רואה את העצים זזים.
אתה רואה את הכול חולף, אבל האמת שהעצים לא זזים לשום מקום.
ובעצם אתה זה שמתקדם ומשאיר את הכול מאחור.
לרגע אחד החלטתי להסתכל להתמקד בהשתקפות שלי,
ראיתי פחד, רציתי להסיט את מבטי אבל התאמצתי להשאיר אותו שם.
כשמשהו מסתיים זה כואב, אבל כשהוא לא מסתיים זה מתיש יותר.
כשדבר חדש מתחיל הוא מלווה בהתלהבות וסקרנות.
לוקח שנים כדי להבין, ושנייה אחת לאבד הכל. שנייה להתאהב, שנים לשכוח.
ונצח כדי להבין שכל מה שרצית היה פשוט לידך.
אז ירדתי בתחנה האחרונה, ומה שעכשיו נשאר, זה… להתחיל ללכת.
שבת שלום אחיי.
שלמה פרין.
72….7.72