ערב טוב אחי
השבוע אחד מן האחים שלח לי לינק לפייסבוק בו אח אמריקאי ותיק מדבר על הדברים החשובים בעיניו בבניה החופשית
הקשבתי קשב רב והתחברתי לדברים שנאמרו על ידו
החלטתי לחרוג ממנהגי ולהביא לכם את דבריו
הערב אני לא רוצה לדבר איתכם על ניהול. אני לא רוצה לדבר על תארים, ובוודאי שלא על אגו.
אני רוצה לדבר על מנהיגות, מנהיגות אמיתית, מהסוג שמשנה לשכה, מהסוג שמשנה בני אדם, מהסוג שגורם לאח להיכנס ללשכה ולומר לעצמו בשקט, "כאן המקום שלי".
כי האמת היא שהבנייה החופשית אינה סובלת ממחסור בריטואלים (טקסים). היא סובלת ממחסור בחיבור. וחיבור הוא באחריות מוביל הלשכה.
בבניה החופשית. אנחנו מנהלים פגישות, מעבירים דרגות, מגייסים כספים, משמרים מסורות. וכל הדברים האלה חשובים, אבל הם לא הסיבה לקיומה של הלשכה.
אף אחד לא מצטרף לבנייה החופשית בגלל האוכל בשולחן הלבן . אף אחד לא נשאר כי הפרוטוקולים נכתבו בצורה מושלמת או כי הריטואל היה מושלם .
אנחנו נשארים כי משהו עמוק יותר קורא לנו. מטרה, משמעות, אחווה, טרנספורמציה, אמונה. התחושה שאולי, רק אולי, מצאנו סוף סוף מקום שבו אנחנו יכולים להפוך לטובים יותר ממה שהיינו אתמול.
וזה מוביל לשאלה לא נוחה שכל לשכה צריכה לשאול את עצמה. למה אנחנו קיימים? לא מה אנחנו עושים. למה אנחנו קיימים? ובואו נהיה כנים עם עצמנו. לשכות רבות הופכות מבלי משים למכונות אדמיניסטרטיביות. חשבונות משולמים, פגישות מתקיימות, פרוטוקולים מיושמים. אבל איפשהו בדרך, הנשמה נעלמת.
וכשזה קורה, האחים החדשים יותר מרגישים זאת מיד. כי כולנו יכולים לסבול חוסר שלמות, אבל אנחנו לא יכולים לסבול ריקנות.
אח יכול להיכנס ללשכה עם ריטואל גרוע ועדיין להרגיש השראה. הוא גם יכול להיכנס ללשכה מושלמת מבחינה טקסית ועדיין להרגיש בודד לחלוטין.
מכיוון שמנהיגות אינה נמדדת במידת הצורה שבה מתנהלת העבודה. מנהיגות נמדדת במה שקורה לאחים.
עד כמה האחים מרגישים שייכים
ביסודו של דבר, המטרה שלנו פשוטה. ליצור סביבה שבה אחים יכולים להשתפר יחד. לא להתחרות, לא לחפש משרות או לחפש קידום , לא להתחלק לקליקות. לא להוכיח מי מכיר הכי טוב את הריטואל, אלא להשתפר יחד. וברגע שלשכה באמת מבינה את זה, הכל משתנה.
החינוך משתנה, מפגשי האחווה משתנים, אפילו שינויים קלים בריטואל או שיכחה של חלקים בו לא מזעזעת את הלשכה כי עכשיו כולם משרתים מטרה נעלה יותר. בנייה של אחים.
עכשיו, הנה המקום שבו אני חושב שהבנייה החופשית לפעמים מבינה לא נכון מנהיגות. מנהיגות אינה הנשיא המכובד (Worshipful Master). מנהיגות אינה דרגה. מנהיגות אינה סמכות. ומנהיגות היא בהחלט לא שליטה. מנהיגות היא אחריות. תואר רק אומר לנו איפה אח יושב. מנהיגות מספרת לנו איך הוא גורם לאחרים להרגיש. אלו שני דברים שונים. ישנם אחים ללא שום תפקיד רשמי שמובילים לשכות שלמות באמצעות טוב לב, עקביות, ענווה ודוגמה שקטה.
זה מביא אותנו לאחד המושגים החשובים ביותר של מנהיגות מודרנית. והוא מעגל הביטחון. הרעיון פשוט. בני אדם משגשגים כשהם מרגישים בטוחים. לא בטוחים פיזית, אלא בטוחים רגשית. בטוחים לשאול שאלות, בטוחים ללמוד, בטוחים לטעות, בטוחים להודות שהם מתקשים, בטוחים להיות לא מושלמים. ואחי אם יש מקום כלשהו עלי אדמות שאמור לספק את הסביבה הזו, זו צריכה להיות לשכה. כי העולם שמחוץ לקירות האלה הוא כבר קשוח מספיק. אחים תשושים, מנותקים, מדוכאים, לחוצים כלכלית, אבודים רוחנית. רבים נכנסים ללשכה כשהם נושאים משאות שאף אחד לא יודע עליהם. ומנהיגות פירושה לשאול – האם האיש הזה מרגיש שהמשא שלו בהיכנסו ללשכה קל יותר או כבד יותר?
כיום, מעגלי בטיחות הם שבירים, וניתן להרוס אותם במהירות. סרקזם הורס אותם. אפילו מבוכה הורסת אותם. אשמה הורסת אותם. אגו הורס אותם. קליקות הורסות אותם. התנשאות הורסת אותם. אח חדש הוגה לא נכון מילה בריטואל ופתאום נשמע צחוק. מה לימדנו אותו? האם לימדנו אותו בנייה חופשית או שלימדנו אותו פחד? כי גברים שמפחדים ממבוכה מפסיקים להשתתף, וגברים שמפסיקים להשתתף נעלמים בסופו של דבר.
מנהיג אמיתי מבין משהו חשוב. אנשים מתפקדים טוב יותר כשהם מרגישים מוגנים. לא מבוקרים, מוגנים. והנשיאים הטובים ביותר שראיתי אי פעם לא היו הגברים הקולניים ביותר. הם היו הגברים שגרמו לכל מי שסביבם להרגיש מוערך, נראה, ואנושי. לשכות פורחות . לא מתוך פחד, אלא מתוך אמון.
עכשיו בואו ונהפוך את זה למעשי. כי מנהיגות היא לא תיאוריה, היא התנהגות. אז איך מנהיגות נראית בפועל בחיי הלשכה? זה לזכור את שמו של האח החדש. זה להתקשר לאח שנעדר. זה לשבת ליד האיש שאוכל לבד. זה לחנוך אח צעיר ) ללא התנשאות, לתקן ללא השפלה, ללמד ללא אגו, להקשיב מבלי לחכות לתורך לדבר. זה לשים לב כשאח הופך לשקט. זה להבין שלא כל קרב הוא גלוי לעין. זה ליצור סביבה שבה אחים יכולים לומר "אני לא יודע", ללא פחד מלעג. זוהי מנהיגות.
ואולי השאלה החשובה ביותר שכל מנהיג צריך לשאול היא זו: האם הייתי רוצה שיובילו אותי על ידי? האם בונים חופשיים צעירים יותר ירגישו בטוחים לגשת אליי? האם הם ירגישו מעודדים סביבי? האם הם ירגישו השראה או שהם ירגישו ששופטים אותם? כי מנהיגות היא לא להערץ מרחוק. היא לגרום לאחרים להיות חזקים יותר בנוכחותך.
ביום מן הימים, כל אחד מאיתנו יעזוב את כסאו. מישהו אחר ילבש את הסינר. מישהו אחר יחזיק בפטיש העץ. ובסופו של דבר, רוב האנשים ישכחו את התארים שלנו, אבל הם יזכרו איך התייחסנו אליהם. הם יזכרו מי עודד אותם, מי האמין בהם, מי נתן להם ביטחון, מי קיבל אותם בברכה, מי גרם להם להרגיש שהם חשובים. זוהי מנהיגות. לא כוח, לא סמכות, לא שלמות, אלא אכפתיות.
אחי, הבנייה החופשית אינה זקוקה ליותר מנהיגים. היא זקוקה ליותר מטפלים, יותר מנטורים, יותר קשובים, יותר גברים שמוכנים לגשת לבעיות בכל יום ויום כדי להגן על כבודם וצמיחתם של האנשים שהופקדו בידיהם.
אסיים את דברי בהכרזה שכל המשרות בלשכה פתוחות לקדנציה 27-28
כל מי שמעוניין בתפקיד הנשיא או המפקחים עליו למסור לי הודעה בכתב תוך שבוע ימים