ערב טוב אחיי,
דברינו היום עומד אחד הסיפורים המרתקים והפחות מוכרים בהיסטוריה של היישוב בארץ ישראל – המפגש הייחודי שבו ציונות פגשה מיסטיקה ויקטוריאנית.
נכיר את הדינמיקה המורכבת בין סר לורנס אוליפנט, אשתו ליידי אליס, והמשורר נפתלי הרץ אימבר, שחברו יחד ליצירת משולש רוחני בחיפה ובדליית אל-כרמל בשלהי המאה ה-19.
סר לורנס אוליפנט היה אדם רב-פעלים: סופר, חבר פרלמנט בריטי, דיפלומט, עיתונאי וציוני-נוצרי נלהב.
לאחר שהתאכזב מהפוליטיקה, מצא אוליפנט נחמה באמונה דתית ובכתות אזוטריות. הוא הגיע לארץ מתוך חזון מעשי ליישב יהודים בארץ הגלעד, אך תפס את המהלך הזה גם כחלק מתיקון עולם משיחי-נוצרי.
את משנתו המדינית בנושא, פירט בספרו "ארץ הגלעד", בו הציע לאימפריה העות'מאנית תוכניות מעשיות כמו סלילת מסילות ברזל מחיפה לדמשק ולעקבה.
עוד כמה מילים על אוליפנט: לורנס נולד בקייפטאון, דרום אפריקה, למשפחה בריטית אריסטוקרטית, ואביו שימש כשופט עליון בציילון (סרי לנקה). הוא למד משפטים אך בחר בקריירה של הרפתקן, סופר ודיפלומט.
לאחר ששירת כמזכירו של לורד אלגין בקנדה ובסין, כיהן לורנס כחבר הפרלמנט הבריטי.
מסלול חייו קיבל תפנית חדה כאשר בחר לפרוש מהפוליטיקה והחיים הציבוריים. הוא ואשתו אליס הצטרפו בארה"ב לכת המיסטית 'אחוות החיים החדשים' בהנהגת תומאס לייק האריס, צעד שהוביל לשנים של ניצול ומשבר בחייהם.
לאחר שהצליח להשתחרר מהכת, עבר להתגורר בארץ ישראל בשנות ה-80 של המאה ה-19 (בחיפה ובדליית אל-כרמל). שם התמסר לפעילות למען חזון הציונות, עד מותו ממחלה קשה בדצמבר 1888."
מול האריסטוקרט הבריטי ניצבה דמותו של נפתלי הרץ אימבר, יליד 1856 מעיירה בגליציה שבפולין, אשר גדל במשפחה קשת יום. אימבר, שזכה לכינוי "הנודד", היה צעיר בעל כישרון אדיר, בוהמיין ושתיין.
השניים נפגשו בקושטא בשנת 1881, ואוליפנט הציע לאימבר לבוא עמו לארץ ישראל ולשמש כמזכירו. החיבור ביניהם שירת את שניהם: אימבר היה זקוק לפטרון כלכלי, ואילו לאוליפנט סיפק אימבר את הגישה החיונית לעולם הסוד והקבלה היהודית.
6. עוד כמה מילים על האיש-נפתלי הרץ אימבר, איש ההפכים, שהשתוקק לשלמות בלתי מושגת ושנא את דרך הביניים. פעם אמר: ראוי להיות עני הגון במאה אחוזים ממש. מדוע? כי לעושר אין גבול ואין עשיר שלם בעולם. ואם להיות שיכור, אז רק כלוט, ולא פחות מכך/ פעם, בשעה מאוחרת בלילה, בא אל האספה השנתית המפוארת של ההסתדרות הציונית בניו יורק. היה ליל חורף, והוא היה שיכור כלוט, מלוכלך וקפוא. השומר לא הניח לו להיכנס לאולם. אימבר התחיל למחות, לצעוק אך השומר לא התרצה ודחף אותו החוצה. באותה שעה הסתיים הנשף: התזמרת מלווה באלפי קולות של המשתתפים ניגנה את "התקווה". מייד התפכח אימבר משכרותו וכמו חייל עמד מאחורי הדלת הסגורה ושר יחד עם הקהל את ההימנון שלו. בסיום השיר לחש לעצמו: "אכן אותי גירשתם, אולם שירי הוא הוא המרטיט ליבותיכם".
הוא נע בין מדינות רבות ולא מצא מקום קבע. כפי שנכתב במבוא להוצאה האנגלית של שיריו: "אילו רק לא היה אימבר הרע באויבי אימבר, איזה אדם גדול היה יכול להיות"
7. ליידי אליס (לה-סטריינג') אוליפנט הייתה הלב הפועם של הבית ודמות מפתח במשולש הזה. נולדה בלונדון 1847 בת למשפחת אצולה, היא הייתה אישה משכילה, ציירת וצלמת מחוננת. אוליפנט קרא לה המלאך, .אימבר כינה אותה "המרקיזה", ובעיניו היא הייתה למנהיגה הרוחנית של הבית ולהשראה אישית עצומה.
על אף שמועות עקשניות על מערכת יחסים אינטימית בינה לבין אימבר – שמועות שזכו לפיתוח דרמטי בספרות, כמו בספרו של רם אורן "נפש הומיה" – המקורות ההיסטוריים הרשמיים נותרו בלתי חד-משמעיים.
8. אי אפשר להבין את הגעתם של האוליפנטים לארץ ישראל מבלי להבין ממה הם ברחו.
במשך שנים הם היו שפוטים של תומאס לוק האריס, מנהיג כת 'אחוות החיים החדשים'. האריס שלט בחייהם, גזל את כספם ואף כפה עליהם פרידה פיזית בנימוק של 'טהרה רוחנית'.
נקודת השבירה הייתה מותה של ליידי אוליפנט, אמו של לורנס, בעקבות הזנחה של הכת. ב-1881, בעזרת קשרים אישיים ולחץ משפטי, הצליח לורנס להשתחרר מציפורני הכת.
ארץ ישראל לא הייתה רק יעד ציוני עבורם, היא הייתה 'עיר מקלט' רוחנית שבה יכלו להתחיל מחדש."
9. השלושה התגוררו יחד בשכונת הטמפלרים (המושבה הגרמנית) בחיפה, בשדרות בן-גוריון 16, ובילו את עונות הקיץ בווילה מפוארת שבנו ב-1884 בדליית אל-כרמל. ביתם המשותף הפך במהרה ל"מעבדה רוחנית". בחסות הנוף הדרוזי, הם נהגו לקיים טקסים מיסטיים שכללו אימוני נשימות פנימיות, התנסויות בריפוי מגנטי ושמירה על פרישות מינית. הם חתרו לסינתזה דתית הממזגת את רעיון הזיווג הרוחני מהמיסטיקה הוויקטוריאנית, יחד עם מושג השכינה מהקבלה היהודית.
אוליפנט ראה בדרוזים המקומיים שותפים לסודות קדומים. בתוך האווירה הזו, אימבר לא היה רק צופה; הוא היה שותף לשיחות על גלגול נשמות ועל איחוד הניגודים – רעיונות שהדהדו את לימודי הקבלה שלו מהבית וקיבלו פרשנות חדשה ונועזת
10. זהו הבית בשדרות בן גוריון 16 במושבה הגרמנית בחיפה. בקרנו כאן בפעילות המשותפת בחיפה, למי שזוכר
11. בית אוליפנט שבדלית אל-כרמל הוקם בשנת 1884 ע"י אוליפנט כדי לשמש כבית קיץ לו ולאשתו אליס. כאן לפי הסיפור הרווח כתב מזכירו נפתלי הרץ אימבר חלקים משירו "תקוותינו" שמושר כיום בהמנון הלאומי.
בית עשוי אבן בסגנון אירופאי מאופק ובו שתי קומות הבית חולש על חלקה חקלאית ובה היה לפנים בוסתן, כרם ומטע זיתים. המבנה שבנה לורנס אוליפנט בדלית אל כרמל נמסר בשנת 1980 לעמותת "יד לבנים", ומאז הוסב לשמש כבית יד לבנים הדרוזים.
האתר ממוצב כמרכז למידה אודות הקשר האמיץ בין העדה הדרוזית ומדינת ישראל והוא יהווה מקום מפגש, שיח והכרות בין המגזרים וחשיפת המכנה המשותף ושותפות הגורל.
המוזיאון שיוקם במבנה, יספר את סיפורו של אוליפנט, ועל קשריו של אוליפנט עם בני העדה הדרוזית. חדר מרכזי באתר יספר את סיפורו של ההמנון הלאומי ושל מחברו, נפתלי הרץ-אימבר.
12. אליס אליפנט מותירה אחריה עדות חזותית נדירה של ארץ ישראל.
בין 1882 ל-1885 אליס סיירה ברחבי הארץ עם ציוד צילום קשור על אוכף סוסה.
נשמרו 25 הדפסי אלבומים נדירים השתמרו בארכיון מוזיאון חיפה.
היא צילמה ילדים טמפלרים משחקים במפרץ חיפה, בדואים וגמלים למרגלות סטלה מאריס, קבוצת נשים עם כדי מים על ראשם בדליית אל כרמל ועוד. צילומים ותיעוד היסטורי חשובים ביותר.
13. כאמור ליידי אליס היתה צלמת וציירת מחוננת.
נראה מספר צילומים אותם צלמה בסיוריה בארץ. ידוע שאימבר התלווה אליה בסיורים אלה ואף למד וצילם כמה צילומים
14. ראוי לציין, כי אליס אוליפנט לא הייתה רק אשת סופר, אלא אמנית בזכות עצמה. היא תיעדה בציורי צבעי מים ובתצלומים (הדפסי אלבומין) את נופי הארץ ותושביה, במיוחד את הדרוזים מהכרמל. הזוג היה מקורב לקהילה היהודית המקומית,
ואליס הייתה מעורבת בחינוכו של נפתלי הרץ אימבר, מחבר "התקווה", ששימש כמזכירו של לורנס והתגורר עמם.
15. ביומנה של אליס (20.12.1885, מתואר הסיור סביב הכינרת, ובו היא מציינת שציוד הצילום שלה, שאותו קיבלה מאחיה שבא לביקור בארץ, היה קשור לאוכף הסוס והיא מצלמת ומציירת בטבריה, ולאחר מכן מצלמת גם באזור ואדי חמאם ומגדל.
16. נדבך עמוק נוסף בתוכניותיו של אוליפנט נבע מהשתייכותו למסדר הבונים החופשיים.
הבנייה החופשית לא היתה עבורו מועדון חברתי אלא תכנית חברתית לתיקון העולם. עבורו, שיבת היהודים לציון לא נותרה בגדר פרויקט לאומי בלבד, אלא לבשה משמעות מיסטית וסמלית של "בנייה מחדש של ההיכל.
". הבנייה החופשית העניקה לאוליפנט תשתית רעיונית שאפשרה לו למזג את סמלי בניין שלמה יחד עם חזון ההתיישבות בארץ. מעניין לראות איך המונחים הללן: אור, קודש, תיקון-מחלחלים גם לשירתו של אימבר. השניים חלקו שפה סימבולית של "בנאים" המבקשים להקים מבנה חדש לעם עתיק".
17. השפעתו של הבית יוצא הדופן הזה ניכרה היטב גם ביצירתו של אימבר.
בעודו משמש כמזכיר, עוסק בתרגום ומלמד את בני הזוג עברית, פרסם אימבר ב-1886 את קובץ שיריו "ברקאי", אשר יצא לאור במימונו המלא של לורנס אוליפנט.
בקובץ זה פורסם השיר "תקוותנו" , שיר בן עשרה בתים, אותו החל לכתוב עוד ב-1878 ברומניה , לימים יעבור עיבוד ויהפוך להמנון "התקווה".
השיר ביטא כיסופי העלייה הראשונה.
כשאימבר כותב 'עוד לא אבדה תקוותנו', הוא לא כותב רק מניפסט פוליטי, אלא שיר שנולד מתוך אווירה של אמונה מיסטית בניצחון הרוח. השיר שהפך ל"התקווה" – שורשיו נטועים עמוק באותו מפגש תרבויות בחיפה.
18. כאמור, אוליפנט מימן את הוצאת קובץ השירים ברקאי. השיר תקוותינו מונה 10 בתים.
בואו נעבור עליהם ברפרוף, כי חלק גדול מאיתנו לא מכיר את כל הבתים.
19. את הבית הראשון כולנו מכירים. זה ההמנון שלנו
אם כי בשלב מסוים השתנו השורות האחרונות .כנראה כדי להתאים אותן למנגינה ולקצב.
את שאר הבתים- אנו מכירים קצת פחות
20. בבית 3 הוא מזכיר את בניין בית המקדש ובבית הרביעי את הכנרת על סמך הצילום שצילמה אליס בסיוריה בארץ
21. כאן רואים התייחסות של אימבר לתיקון חצות ותורת הסוד, בכי על ירושלים
22. …….
23. בבית ה-10 יש ג'סטה לאוליפנט על ספרו ארץ הגלעד
24. לא ארחיב על מקורות המנגינה. זו כבר הרצאה אחרת.
יש מחקרים והשערות והרצאות וגם ספרים. כנראה שזו האמת.
.
25. סוף הסיפור רווי בדרמה. המשולש הרוחני התפרק באחת לאחר שובם מסיור צילומים של אליס סביב הכינרת.
אליס חלתה שם בקדחת ונפטרה בינואר 1886.
ליידי אליס אוליפנט נזכרת כאמנית רגישה, שותפה לדרכו של בעלה, וכמי שנקשרה לחיים המקומיים בארץ ישראל בתקופה שלפני הציונות המאורגנת.
לאחר מותה, לורנס איבד את אחיזתו במציאות, שקע במיסטיקה קיצונית ואף השאיר לה כיסא ריק בארוחות מתוך אמונה שהיא "מעבר לנהר" ומכתיבה לו את פרקי ספרו האחרון. לורנס נישא לרוזמונד דייל-אוון, כדי שתשמש מדיום לתקשור עם אליס. בדצמבר 1888 נפטר גם לורנס.
מילותיו האחרונות היו: "העבודה הסתיימה". אימבר, שנותר שבור ממותם, השתתף בהלווייתו של לורנס וספד לו, ובהמשך עזב את הארץ ונפטר בעוני בניו יורק בשנת 1909.
26. סיפור מותה נוגע ללב:
הדרוזים בכפר התעקשו לשאת את ארונה בעצמם במורד ההר לעבר בית הקברות.
לורנס אוליפנט כתב כי הדרוזים התייחסו לקברה ביראת כבוד, והיו שאמרו עליה: "אף על פי שלא היתה מודעת לכך היא היתה דרוזית כל הזמן, ועכשיו היא דרוזית לבטח".
גליל אבן הוצב לזכרה בדליית אל-כרמל, וקברה מוכר כיום כאתר.
מימין- המצבה של אליס בבית העלמין הטמפלרי בחיפה. משמאל- המצבה לזכר אליס בחצר הבית בדלית אל-כרמל
27. ולפני סיום: אחיי, הסיפור המוזר של בית אוליפנט מלמד אותנו רבות על שורשיה המורכבים של הציונות.
הוא חושף בפנינו עד כמה התנועה נשענה, לא רק על רעיונות לאומיים מודרניים, אלא גם על מפגש חסר תקדים בין קבלה יהודית למיסטיקה נוצרית וויקטוריאנית.
ממפגש זה נותרו לנו צילומים נדירים של הארץ, יומנים וחידות היסטוריות, וכמובן – המילים לאחד השירים החשובים ביותר שנוצרו בארץ, אשר נכתבו בידי צעיר יהודי נודד בחסות זוג מיסטיקנים אריסטוקרטים שחלמו על בניין ההיכל
28. הנביא-סר לורנס אוליפנט, נקבר בלונדון שנת 1888 אך חזונו המדיני שרטט קווים ראשונים למדינה היהודית.
המלאך- אליס אוליפנט קבורה בחיפה, השאירה חותם נצחי של קדושה, חמלה ותיעוד היסטורי נצחי.
המשורר- נפתלי הרץ אימבר, שמת בחוסר כל, ונקבר בניו יורק, העניק לעם היהודי את מילותיו הנצחיות "עוד לא אבדה תקוותנו.
שלמה אבן-זהר
הרצאה בלשכת הכוכב 13
7 במאי 2026