19.3.2026
נשיא נכבד, אחי כולכם,
תפיסת העולם של פילוסופית הַהֵרְמֵטִיצִיזְם, כך למדנו היום, יוצרת הקבלה בין המיקרוקוסמוס למקרוקוסמוס – הסדר הקוסמי העולמי משתקף באדם, בַּפְּרָט – האדם הוא "היקום בזעיר אנפין".
המשורר שאול טשרניחובסקי כתב לפני 100 שנים, באחד הטקסטים המכוננים בשירה העברית המודרנית, כך:
הָאָדָם אֵינוֹ אֶלָּא קַרְקַע אֶרֶץ קְטַנָּה,
הָאָדָם אֵינוֹ אֶלָּא תַּבְנִית נוֹף־מוֹלַדְתּוֹ[1]
השיר נכתב בברלין, בה התגורר טשרניחובסקי באותה עת, ומבטא את ההשפעה של התרבות והסביבה הפיזית-גאוגרפית בו אדם צמח – הסביבה הכפרית באוקראינה מחוז ילדותו, על זהותו ואישיותו של האדם המלווים אותו לאורך כול חייו.
אם כך, שתי תפיסות שונות: האחת רואה את זהות האדם כנגזרת מהקוסמי, הגלובלי, הכללי והאחיד ולעומתה זו הרואה את זהות האדם כתוצר של הלוקלי, המיוחד, השונה והמגוון.
אז איך מגשרים בין העולמות השונים – הסדר הקוסמי והסדר המקומי? מה משפיע יותר על נשמתנו הגלובלי או הלוקלי? או אולי גם וגם? ואם כך או כך, וזהותנו היא תוצר של סביבות חיצוניות כיצד אנו כה שונים זה מזה?
שאלה פתוחה זו מתאים אולי לסיים באמרה המיוחסת לאוסקר ויילד: "היה עצמך; כל השאר כבר תפוסים."
סיימתי נשיא נכבד.
- מתוך "שירי שאול טשרניחובסקי", תל אביב: דביר, תשכ"ח, מתוך: פרויקט בן־יהודה. ↑