אחי היקרים,
הערב נשמע הרצאה על האמונה באל עליון כבסיס למוסר.
אמונה ואלוהים תמיד ריתקו אותי.
מצד אחד הראש הולך להוכחות ואמפיריות לא מאמין במה שלא ניתן להוכיח,
ומצד שני אותו קול פנימי שאומר לי שוב ושוב שלא הכול האני יכול להבין ולכן ישנם דברים רבים שאין לי ברירה אלה להקשיב לאותו קול פנימי ולהאמין בהם. הקונפליקט העזה קיים אצלי מאז ומעולם ומזכיר לי את משל העוברים אשר אותו אספר לכם מיד.
ברחם של אישה הרה משוחחים שני עוברים. אחד מהם הוא "מאמין" והשני הוא "ספקן".
העובר הספקן: "תגיד לי, אתה באמת מאמין שיש חיים אחרי הלידה?"
העובר המאמין: "ברור. החיים כאן הם רק הכנה למה שבא אחר כך. אנחנו פה כדי להתחזק ולהתכונן לעולם שבו יהיה אור גדול וחופש."
העובר הספקן (צוחק): "שטויות! אין שום דבר אחרי הלידה. איך החיים האלה בכלל ייראו? איך נאכל בלי חבל הטבור? ומי בכלל חזר משם כדי לספר לנו מה קורה?"
העובר המאמין: "אני לא יודע בדיוק, אבל אני מרגיש שיהיה שם הרבה יותר אור. אולי נלך על הרגליים שלנו ונאכל עם הפה. קשה לנו לדמיין את זה מכאן, אבל זה קיים."
העובר הספקן: "נו, באמת. ומה עם 'אמא'? אתה באמת מאמין שהיא קיימת?"
העובר המאמין: "כן, היא נמצאת סביבנו. אנחנו חיים בתוכה. בזכותה אנחנו זזים ונושמים. בלעדיה לא היינו קיימים בכלל."
העובר הספקן: "אני לא רואה שום אמא! לכן המסקנה ההגיונית היא שהיא לא קיימת. הכל כאן זה פשוט רחם וחבל טבור, וזהו."
העובר המאמין: "לפעמים, כששקט מאוד, אם תתרכז ממש חזק – תוכל לשמוע אותה שרה, ותרגיש שהיא מלטפת את העולם שלנו מלמעלה.
הקונפליקט כנראה לעולם לא יפתר אצלי אבל לפעמים אני מנסה להקשיב ולשמוע את אותה שירה.