נשיא נכבד ואחי היקרים,
לפני כמה חודשים ישבתי באחת העבודות בלשכה, דיפדפתי קצת בשנים הרבות שאני בונה, ובגילי שעף לו, הרגשתי את האחווה שעוטפת אותי בכל פעם שאני מגיע, מכיר את הטכס, את המילים, את האזור המוגן שבו אני שוהה עם אחים, שאין ביננו קשר דם, אבל מרגיש את האחווה, את הרצון לשיתוף, ואת האהבה המרחפת בין העמודים.
ועם כל ההרגשה הנפלאה שמרחפת בהיכל, שאלתי את עצמי מה התכלית של כל זה, מעבר להיות אדם טוב ולהשתפר.
השנים עוברות. לאט לאט בהתחלה, ואחר כך מהר מדי.
בילדות ספרנו ימים לחופש הגדול, כנערים ספרנו שנים עד שנתבגר, וכמבוגרים פתאום אנחנו סופרים עשורים.
ואז, בלי שהרגשנו, חלפו כמעט שלושים אלף ימים מאז נולדתי.
המספר הזה נשמע דמיוני, אבל הוא מצטבר מטיפות-זמן קטנות, כמו נחל שמתחיל מטפטוף בראש ההר, מתרחב, מזדחל בין האבנים, ולבסוף שוצף אל הים.
השאלה
בשלב מסוים של החיים, כשהרבה כבר מאחוריך והרבה פחות לפניך, עולה השאלה מחדש לשם מה אנחנו חיים ? זו לא שאלה חדשה. שאלו אותה ליד מדורות במערות, כשהצללים שיחקו על קירות האבן, שאלו אותה בבתי מדרש עתיקים, מעל דפי גמרא כבדים, שאלו אותה בבתי הקפה של פריז, שם הפילוסופים דנו במשמעות כל לגימת קפה שחור.
והנה – גם אני שואל אותה, כאן, במאה ה – 21, מול מחשב זעיר שמחזיק בתוכו את כל ספרי העולם.
יוון העתיקה – תחילת הדרך הפילוסופית
אפלטון, גדול הפילוסופים, צייר בעיני רוחו מערה. בני האדם, הוא אמר, יושבים בתוכה כבולים, ורואים רק צללים על הקיר. תכלית החיים היא להשתחרר מהכבלים, לצאת לאור, ולגלות את השמש – את "הטוב העליון". לא כסף, לא כבוד – אלא אמת שמעבר לצללים. הוא גם הזכיר את הציווי "דע את עצמך", כמה פשוט, כמה קשה.
תלמידו, אריסטו, היה יותר מעשי. הוא טייל עם תלמידיו בפרגולה שבאתונה ולמד שהחיים אינם נמדדים בעונג רגעי, אלא ב"מידות טובות". תכלית החיים היא האושר, אך לא האושר כתחושה חולפת, אלא כאיזון מתמשך בין התבונה, המעשה והרגש. הוא קרא לזה אודימוניה – פריחה אנושית, מימוש עצמי בהרמוניה.
אפיקטטוס, שהיה עבד משוחרר, הוסיף נדבך נוסף: אין לנו שליטה על מה שקורה בעולם – מחלות, אסונות, מזג אויר – אבל יש לנו שליטה על מחשבותינו ותגובותינו. תכלית החיים, הוא אמר, היא לחיות בהתאם לטבע ולתבונה. מה שבשליטתך – תעצב. מה שלא – קבל בשלווה.
ימי הביניים – האל במרכז
כשהעולם היה מלא מלחמות, מגפות ופחד הפילוסופים פנו לאלוהים.
אוגוסטינוס כתב בכאב ובגעגוע "מנוחה לא תמצא נפשי עד אשר תנוח בך , אלי".
בעיניו תכלית החיים היא אהבת אלוהים, ורק דרכו מוצא האדם שקט אמיתי.
תומס אקווינס ניסה לחבר בין חכמת יוון העתיקה לבין האמונה הנוצרית. הוא אמר: האדם נברא כדי להגיע אל "הטוב העליון" – וזה מתאפשר רק באמצעות שילוב של תבונה ואמונה. לא די בשכל , לא די באמונה עיוורת- צריך את שניהם.
הרנסנס והעת החדשה – חזרה אל האדם
ואז בא הרנסנס, אנשים החלו להרים ראשם לשמים ולומר : גם האדם חשוב.
מישל דה מונטיין, אציל צרפתי שהתבודד בטירתו, כתב חיבורים אישיים שבהם אמר : תכלית החיים איננה בשמים, אלא ביום יום. לשבת ליד שולחן פשוט, לשוחח עם חברים, לקבל את אנושיותנו, לצחוק על חולשותינו – זו משמעות לא פחותה מכל רעיון נשגב.
רנה דקארט, שראה באדם יצור חושב, הכריז : " אני חושב -משמע אני קיים". הוא ראה בתבונה את המפתח. תכלית החיים, לשיטתו, היא להתקרב לאמת דרך השכל. אבל איזו אמת? האם אמת אחת, או ריבוי אמיתות? זו כבר שאלה שנותרה פתוחה.
שפינוזה, בן למשפחה מגורשת מפורטוגל , שחי בהולנד, הציע מבט מהפכני : הטבע והאלוהות הם דבר אחד. להבין את העולם פירושו להבין את אלוהים. תכלית החיים היא להגיע להכרה פנימית עמוקה באחדות הזו.
ניטשה, טלטל את כולם כשאמר : "אלוהים מת". לא במובן הפיזי, אלא שהאמונה הישנה איבדה מתוקפה. המשמעות, אמר, איננה נתונה לנו מבחוץ. עלינו לברוא אותה בעצמנו, להתגבר על עצמנו, ולהפוך "לאדם עליון" – מי שכותב את סיפורו בידיו.
המאה ה-20 – משמעות גם בסבל
ויקטור פרנקל, שנכלא במחנות הריכוז, גילה אמת קשה ועמוקה : גם בתוך הסבל הנורא ביותר אפשר למצוא משמעות. הוא תיאר אסירים שהחזיקו מעמד בזכות מחשבה על אהוביהם, או בגלל מילה טובה. "אל תשאל מה החיים נותנים לך " כתב, "שאל מה החיים מצפים ממך".
ז'אן – פול סרטר, האקזיסטנציאליסט, אמר : אין לאדם מהות קבועה מראש. אנחנו נולדים אל תוך החירות, ועלינו לברוא את עצמנו בכל בחירה ופעולה. זו חירות משכרת – וגם נטל כבד.
חכמי ישראל והמשוררים
חז"ל לימדו שתכלית החיים היא בלימוד תורה, בעשיית חסד ובקיום מצוות. אבל הם גם אמרו : "לא עליך המלאכה לגמור, ולא אתה בן אדם חורין להיבטל ממנה", כלומר, התכלית היא לא בהשלמת העבודה, אלא בהיותך חלק ממנה. המובן הוא שהדרך עצמה – המאמץ, החיפוש – היא כבר משמעות.
חליל ג'ובראן, בספרו הנביא, כתב : "חייכם אינם שלכם בלבד. הם שזורים בחיי אחרים, בחיי הארץ ובחיי היקום". משמעות החיים, לפיכך , היא לא רק אני אלא גם אנחנו.
דר' חיים שפירא, בחיוך חכם ומלא הומור, סיכם : אין תשובה אחת. החיפוש עצמו הוא התכלית. הוא כתב : " החיים אינם חיפוש אחר אושר מתמשך, אלא אוסף של רגעים קטנים של חסד, יופי ומשמעות. מי שמזהה אותם – חי חיים מלאים".
המראה – אני ואלוהים
בכל בוקר אני מביט במראה. אני נזכר בפסוק: "בצלמו ובדמותו ברא אותם". אני רואה את פני, את עיני, ואומר לעצמי : אם אני בצלם אלוהים, האם אני נוהג כך ? האם אתמול הייתי אדם טוב? האם הוספתי מעט אור ? לפעמים אני עונה "כן", לפעמים "לא", ותמיד אני מנסה לתקן. אינני זקוק למתווכים – רק אני והוא.
וכאן אני שואל את עצמי ואתכם האם יכול להיות שכל אחד מאיתנו הוא יותר ממה שנדמה לו ? וזה מוביל אותי לסיפור אבן הראשה, באדריכלות של ימי קדם כשהיו בונים קשתות מאבן, האבן החשובה הייתה זו שבמרכז העליון. היא האבן שמחזיקה את כל הקשת ובלעדיה הכל קורס. כך גם אנחנו. הבונים אמצו את הדימוי הזה, האדם כאבן הבניין לא מיותר ולא מיקרי אלא חיוני לתמונה כולה.
משחק קטן מהילדות
יום אחד, לפני שנים, מצאתי בשוק הפישפשים משחק ישן מילדותי, על הקופסה היה כתוב שמי בכתב יד עקום של ילד. עמדתי מולו והרגשתי איך הילד שהייתי פוגש את האדם שהפכתי להיות. המשחק הזה היה פשוט, אולי אפילו טיפשי, אבל עבורי הוא היה מפתח. הוא הזכיר לי שעמוק בפנים אנחנו נשארים ילדים – משתאים, צוחקים, שואלים שאלות. חשבתי לעצמי – אולי זו התכלית : לחבר בין הילד שבך לבין המבוגר שבך, לא לשכוח את הדמיון, את המשחק, את היכולת להתפלא.
חברות
שכנים, קרובי משפחה, מכרים אחי בלשכה, אבל יש מילה אחת שהיא גדולה יותר מכל אלה : חבר. חברות אמיתית היא לא רק קשר של נוחות או שותפות רגעית. היא עמידה במבחן הזמן, היא צחוק משותף וגם דמעות שנשפכות ביחד. היא לדעת שיש מישהו בעולם שמכיר אותך לא רק כפי שאתה היום, אלא כפי שהיית בילדותך, בנעוריך, בשנות הבשלות – ושעדיין בוחר להישאר לצידך. חבר הוא מראה שמחזירה לנו את פנינו, אבל מראה עדינה שאינה שופטת אלא מבינה. הוא אוחז ביד כשאנחנו מתנדנדים, והוא יודע לשחרר כשהגיע הזמן ללכת לבד. החבר האמיתי הוא מתנה של החיים, מתנה נדירה, שאין לה תחליף.
על חבר אחד מיוחד
יש לי את הזכות והברכה להיות מלווה כבר 55 שנים בחבר אחד כזה. דמיינו – חמישה וחצי עשורים של מסע משותף : אינספור שיחות, רגעים גדולים וקטנים, חוויות, טעויות, וסודות שנשארים חקוקים בלב. חברות כזו אינה מובנת מאליה. היא נבנית שכבה אחר שכבה, כמו קירות של בית ישן אבל יציב, שכל אבן בו מלאה בזיכרון. אותו חבר, הוא כבר מזמן לא רק "חבר". הוא חלק מהביוגרפיה האישית שלי. שותף לנצח שנטמע בסיפור חיי. וכשאני מסתכל על תכלית החיים – אני מבין שאי אפשר לדבר עליה מבלי לדבר על החברות הזו. כי החברות הזאת היא הוכחה שאהבה נאמנה בין שני אנשים, שאינם משפחה, יכולה להיות עמוד תווך של קיום מלא משמעות.
משפחה וגלגול הטוב
ועכשיו המשמעות שלי, אני מביט בילדי ושלושתם אנשים טובים ואני גאה בהם. אני מביט בבן היקר שלי, שיושב כאן ביננו, ומרגיש אושר אין סופי שאינו ניתן לתאור. גובראן כליל גובראן אמר: "הילדים אינם ילדכם, הם בניה של תשוקת החיים לעצמם. תוכלו לתת להם את אהבתכם אך לא את מחשבותיכם. אתם הקשת, הם החץ". אני הצלחתי וכיוונתי טוב.
כל אחד מהם מגדלור קטן של אור ומשמעות. הם יודעים לעזור, לכבד, לחייך, להאיר גם כשחשוך. הם אפילו יודעים להעיר לי – בעדינות, מבלי לפגוע. (וזה, אני מודה, קורה לא מעט לאחרונה:).והם ההוכחה שלי שתכלית החיים אינה רק רעיונות אל בני – אדם חיים. חבר אמר לי פעם : " החיים הם גלגול נשמות ". בתחילה חשבתי שזה לא שייך לי. אבל אז הבנתי – אנחנו מגלגלים הלאה לא את הנשמה עצמה, אלא את הטוב. סבי היה איש טוב, הוא העביר זאת לאבי, אבי לי, ואני לילדיי והם לנכדיי. הטוב מתגלגל מדור לדור כמו מוהל העובר בעץ – משורשים לעלים.
סיום
אז מהי התכלית ? בעיניי, היא איננה תשובה אחת סגורה.
היא פסיפס.
כל אחד מאיתנו הוא אבן צבעונית קטנה. לבד – היא אולי חסרת משמעות, אבל יחד – הן יוצרות ציור מרהיב.
היא גם עץ
השורשים הם אבותינו וסבינו, הענפים – אנחנו, העלים – ילדינו ונכדינו. הטוב שאנחנו מעבירים הלאה – הוא התמהיל המזין את כולם.
והיא גם נר קטן
כשאדם מדליק נר של חסד, מילה טובה, חיוך – החושך לא נעלם, אבל הוא מואר.
אז אולי אין תשובה אחת. אבל יש אלף תשובות קטנות, והן כולן יחד מצטרפות למנגינה אחת גדולה, שמספרת את הסיפור האנושי. והסיפור הזה – הוא אנחנו.
אני שמח שיכול לעמוד כאן ולשתף את אחיי בהגיגים שלי. תודה