לקח הפינה הצפונית מזרחית – הרבה יותר מנדבה

נשיא נכבד, אחיי כולכם.

באזור ספטמבר שנה שעברה התבקשתי על ידי אחינו אלי, המשנה לנשיא, לעשות עבודה על לקח הצדקה, בבורותי חשבתי לעצמי כמה קשה זה כבר יכול להיות? נציג קטעים נבחרים מהלקח ונתפלסף על משמעותם והנה…. עבודה.

אז חשבתי…

כשניגשתי למלאכה, חשבתי שמן הראוי שלפני שמתחילים להתפלסף נציג קצת רקע לגבי הנושא.

אז שאלתי את אחיי שאלה, שבעיניי הייתה שאלה כל-כך בנאלית, וברור שיש לה תשובה לאקונית ויבשה.

השאלה הייתה, מתי, איך, ולמה נכנס לקח הצדקה לבנייה החופשית?

לתדהמתי, מסתבר, שלא רק שאין תשובה ברורה לשאלה הזאת, גם רבים מאחיי, וותיקים, מנוסים, ויודעי דבר בבניה החופשית, לא ידעו לענות על השאלה.

וכך, שאלה פשוטה, שכל מטרתה הייתה להיות פתיח וקצת רקע לעבודה שהייתה אמורה להיות קלילה!! הפכה למסע שלם שעבר במקורות הבניה החופשית, מקורות הריטואל, משבר אמונה קטן, הבנה מחודשת של מהי בניה חופשית, ובעיקר מסע שמעבר לידע שאעניק לי, לימד אותי קצת צניעות.

אני קורא למסע הזה הרבה יותר מנדבה.

אז בואו נתחיל:

ההתחלה

אם מחפשים נקודה להתחיל בה, מן הראוי שנסיט מבטינו אל חוקות אנדרסון, אותם לקחים, תקנות, שירים, נספחים, וסיפור אגדה שמתחיל מימי האדם הראשון שהעביר את ידיעותיו בגאומטריה ובנאות לבנו קין, ומשם, לנוח ובניו, כל הדרך לאברהם, ושלמה המלך, וגם אוקלידס, עד המלך אתילסטן ואותה אסיפה מפורסמת ביורק בשנת 926 לספירה ששם גילדות הבנאים איגדו את חוכמתם וקיבלו הכרה אלוהית באומנותם.

וכהוכחה לכל זה מוצגות החוקות הגותיות הידועות יותר בתור ה Old charges- שכביכול מביאות תיעודיים היסטוריים שמוכיחים את הכתוב בחוקות אנדרסון.

לכן אותה התחלה שחיפשתי מן הסתם צריכה להתחיל מאותן חוקות גותיות אשר הוותיקה בניהם היא פואמת ריגיוס משנת 1390 לספירה.

אבל כאן התחילו הבעיות, לאורך כל מה שאמור היה להיות קריאה של חומר קוהרנטי עם קווים ישרים שמתחברים ישירות לכל מה שאנחנו עושים ואומרים בלשכה היום ולתורתנו, לא היה כך כלל.

פואמת ריגיוס מדברת על חוקי עבודה שבמבט ראשון נראים לא קשורים בכלל למה שאנחנו עושים.

החוקות הגותיות נרשמו כ- 400 שנה לאחר אותו כינוס ביורק, הן רובן מבוססות על פואמת ריגיוס בצורה כזאת או אחרת, מה שמוריד מערכן כי ריבוי תעודות מאותו מקור לא מצביע על אמינותו.

התעודות המאסוניות הראשונות נכתבו כ 500 או 600 שנה לאחר אותן חוקות, וערכן ההיסטורי מפוקפק בהחלט, סיפור האגדה המסונית המונצחת בחוקות אלה הוא לא יותר מאשר ניסיון בלתי מוצלח להעניק ממד של עתיקות וקדושה לגילדות הבנאים וכפועל יוצא גם לבניה החופשית בלי שתהיה לכך כל הצדקה היסטורית, למעשה קבלת סיפור זה היום אפשרית רק על ידי התעלמות מהיסטוריה עובדתית כפי שאנו מכירים אותה היום וזה כולל את אותו מפגש ביורק כי קיום אותה פגישה לא יכל לקרות לפני 1066 לספירה.

לפי מחקרים בניהם מחקרו של אחינו דני דורון שממש לאחרונה עבר למזרח הנצח, לשכות של בנאים היו קיימות בכלל לפני הגילדות המקצועיות של הבנאים, בעוד כן היו גילדות באותה תקופה, אלה היו גילדות מסחר ודת, ובנאים היו נדרשים לזוז ממקום למקום ולרוב לא אותם אנשים עבדו יחד כך שמבנה הגילדה בכלל לא תואם את אופי חייהם של הבנאים הקדמונים.
כשכן הוקמו הגילדות המקצועיות בניהם גילדות בנאי האבן, הן היו רק בערים גדולות, לכל אחת מהגילדות היו את הטקסים שלהן והאגדות שלהן שגם היו מבוססות על סיפור תנכי או סיפור מיתולוגי, לדוגמא לבנאי העץ יש סיפור מסורת המבוסס על תיבת נח שגם הוא איכשהו הגיע לתוך הבניה החופשית.

תוסיפו לכך שישנם השערות שחלקים נרחבים מהמשמעויות של הריטואל שלנו הגיעו כנראה מבית מדרשו של סר אייזיק ניוטון ונטייתו למה שכיום אנחנו מכנים איזוטריקה על ידי ג'ון ת'אופיל דזאגילייה.

ותקבלו פאזל שעשוי מחלקים לא מתאימים שנלקחו מנקודות שונות בזמן וחיבור מיתוסים ואמנות עממיות שהודבקו ביחד בצורה מאוד גסה.

כאן אחיי, התגלה משבר האמונה, כשקראתי את כל זה, עלתה שאלה אחת במוחי, אם כל הבסיס שלנו פשוט לא נכון, אז אחיי, מה אנחנו עושים פה בכלל??

אבל מתוך המשבר עדיין עלה קול בתוכי שאמר לא הבנתי, לא יכול להיות שאותה אמת מסתורית שמחברת את כולנו ודורות מכובדים לפנינו, היא המצאה אחת גדולה של קלוב אנגלי שתפס.

אז התחלתי להסתכל על הדברים שוב, הפעם מתוך ההבנה שגם אם כל מה שציינתי נכון, חייבת להיות דרך נסתרת שאני לא רואה, וכך צמחה לה הבנה מחודשת ודרכה אמונה מחודשת.

אז על הדברים הבאים אנחנו יכולים להסכים:

גילדות היו התארגנויות לשם הרחבת הפעילות, הסדרת הפעילות הכספית, מתן ערבות הדדית, וסיפוק צרכי הגוף והנפש של החברים.

קבלה לגילדה כלשהי כללה טקסים דתיים למחצה, בהם נמסרו הסודות למקצוע.

עד המאה ה-12 היו גם גילדות של בנאים, ובעוד בכל גילדה אחרת, בעל המקצוע יכל להישאר במקום אחד, דבר זה אינו נכון לגבי בנאים, שחוץ ממקרים בודדים שהיו יכולים להישאר בעיר גדולה, רוב הבנאים היו צריכים לנדוד ממקום למקום בחיפושים אחר עבודה.

ייחודם המשיך בכך שניתנה להם בתקופה שכל אדם היה אריס או צמית, זכות תנועה חופשית בדרכים והזכות לנשיאת נשק.

בגלל זכויות אלו ובגלל אופי חשיבות ואיכות העבודה שביצעו היה צורך לקבוע סטנדרט אחיד לעבודה והתנהגות, לזהותם, ולבחון את כישוריהם בכל מקום אליו ניסו להתקבל לעבודה.

מכיוון ולא היו בכל מקום בנאים מקומיים שיכלו לבחון, נוצר צורך לקבל לגילדות חברים שאינם בונים במקצועם, אלא אנשי כנסיה או שילטון.

עם הכנסתם לגילדות, עלתה רמת ההדרכה בפן ההשכלה הכנסייתית והכללית.

כך אחיי, אני סבור שהגיעו עיקרי הדברים של לקח הפינה הצפונית מזרחית לתוך הבנייה החופשית.

אבל בשביל לבחון את הלקח באור הנכון, יש צורך להבין את האמת הנסתרת באירועים אלו.

אחיי, אני טוען שמה שתיארתי כרגע, הוא אחד הביטויים הראשונים להתגבשות האוניברסליזם בצורתו המעשית.
אותו זרם פילוסופי מתוך תורת המוסר שיש האומרים שצמח מתוך תורת האידאות של אפלטון, אשר טוען שכל בני האדם שווים, ללא גדרות, ללא הבחנות של שוני תרבותי תחת כללי מוסר וערכים דומים.

אותו האוניברסליזם מופיע ביהדות, בנצרות וגם בבודהיזם, אבל הוא לא בא לידי ביטוי בצורה של שיתוף פעולה חוצה הכרויות אישיות וגבולות שכזאת, אולי מאז מגדל בבל.
וכך באופן שאולי נראה סתמי במבט ראשון, אבל הוא בעיניי נס גלוי, נולד לו ביטוי חי וקיים לכך שהאמת נמצאת בשיתוף הפעולה וההרמוניה בין בני האדם כולם.

ולקח הפינה הצפונית מזרחית, מסכם בתוכו הרבה מן האמת הזאת.

ולכן אחיי אני סבור שאם ניגשים לנתח את לקח הפינה הצפונית מזרחית ,חשוב להסתכל עליו באור האוניברסליזם, ולמרות שפואמת ריגיוס ובכלל החוקות הגותיות הם מסמכים של או על בנאים מעשיים, אפשר למצוא את לקח הפינה הצפונית מזרחית בהם.

חלק ראשון – צפון מזרח ,אבן הפינה, תפילה, ותקווה

״כשנגישים להקמת בניין גדול ומפואר נהוג להניח את אבן הפינה בפאה הצפונית מזרחית של הבניין.
ואתה שנתקבלת הערב לבניה החופשית – הועמדת בפינה הצפונית מזרחית של הלשכה לסמל אבן פינה זו.
יהי רצון שעל אבן-הפינה שהונחה הערב תקים בניין מפואר, מושלם בכל חלקיו לכבוד הבונה העליון ולתפארתו״.

אז בחלק זה ישנם כמה אלמנטים, אבל תחילה נתייחס לאבן הפינה.

מדע הגאומטריה ובנאות הלכו יד ביד באמת משחר ההיסטוריה, ואחת הבעיות הקדומות הייתה איך לבנות ולסמן זווית ישרה שתהיה הפינה של המבנה, בשביל כך לקחו שלושה חבלים עם טבעות בקצה שיחס אורכם של החבלים התאים למשפט פיתגורס, יוצרים משלוש, וידעו שאיפה שהניצבים נפגשים, שם הזווית ישרה.

לשם סימון המקום, נדרש להכין אבן מלבנית לפי יחס הזהב הפיתגורי בשביל לסמן את אותה פינה ישרה שממנה יבנו את שארית המבנה, מכאן נובעת חשיבותה לבנאים מעשיים, בכך שהיא מנווטת את שאר הבניה של הבניין.

כנראה בגלל אותו ייחוס של חשיבות גדולה לדבר שבטבעו פשוט כמו אבן, אנחנו רואים ביהדות התייחסות לאבן הפינה בעיקר מתהילים במשפט "אבן מאסו הבונים היתה לראש פנה", ביטוי שמשמעו הוא הדחוי מתברר כעיקר, או הלא חשוב מתברר כעיקר, כך נשמר האלמנט של ההכוונה.
המשפט הזה עבר לנצרות אבל אבן הפינה תפסה משמעות סמלית גדולה יותר בכך שישו בעצמו נקרא אבן הפינה, האדם הדחוי שמכווין את כולם לאחדות תחת האל.

וכך אנחנו מגיעים לאוניברסליות וערכים אוניברסליים, הנצרות הקדומה האמינה יותר בקונספט של כל בני האדם מאוחדים בכך שהם זכאים לישועה, ודרך הכוונתו של ישו הכוללת אהבה כלפי האל ואהבה כלפי כל אדם, ללא הבדלי מעמד או מוצא, יזכו לה.

שוב אלמנט של אבן הפינה שמכווינה לאחדות לכל בני האדם.

הסימבוליקה של אבן הפינה בבנייה החופשית הספקולטיבית היא רחבה מאוד ודורשת התייחסות גם לכלי העובדה ולצורתה עצמה, אקצר ואומר שהיא מסמלת יושר פנימי, מידות טובות, ואופי יציב שבעזרתם יוכל הבונה לבנות את בית המקדש הפנימי שלו כלומר בעזרתה יוכל לחיות באחווה וכללי מוסר משותפים עם שארית האדם.

בפואמת ריגיוס אפשר לראות כבר בסעיף הראשון את הקישור הזה בין ערכים אוניברסליים לבין הכוונה, לבין גאומטריה.

״בגיאומטריה סעיף א' כתוב: רב אומן יהיה, וזה כה חשוב,
יציב נאמן, ואיש של אמת,
כך לא יצטער, כך הוא לא יתחרט.
לחברייך שלם טוב על פי המחיר,
במזון לאכול, כך נאה כך סביר.
בהגינות תשלם, באמונה, בכנות.
ושכר לא תרבה מכפי שנחוץ,
אלא בעבור השירות החרוץ.
מאהבה או מפחד, לא תפלה חברים,
ומשום חבורה לא תיקח שלמונים.
לא תגבה עמלה מחבר או אדון,
כך תשמור נפשך מעוולה וזדון.
כשופט היושב כך על רום מושבו,
את הטוב, הצודק, תעשה כמותו.
אם ביושר תנהג, אמונה, לב שלם, יכבדך מאוד, ושכרך ישתלם.״

מצד אחד מאוד ארצי, סעיף שמדבר על שכר, אבל בין השורות אנחנו רואים את הערכים של יושר, שוויון בין בני אדם, הגינות, צדק ויציבות.
ערכים אשר נדרשים ליישום אוניברסליות ומתקשרים ישירות לסימבוליקה של אבן הפינה.

האלמנט השני, הפאה הצפונית מזרחית –

לפי האגדה, בית המקדש היה כל-כך רחוק מדרך השמש, עד שהשמש והירח, בהיותם בשיא גובהם המרידיאני, לא יכלו לשלוח קרניהם לצידו הצפוני.
לכן אנו מכנים את הצפון בלשון מסונית -מקום החשכה.
אפשר לשער, שפשיטות הוויקינגים מהצפון שהתחילו בשנת 739 לספירה, ונטייתם לפשוט על כנסיות בגלל עושרם, תרם לתפיסה של העולם הנוצרי, במיוחד באנגליה שהצפון הוא מקום של חושך, בורות, חוסר ידע, וחסר מוסריות.

המזרח לעומת זאת מייצג את האור, מקור החוכמה, הארה רוחנית ואמת.
הקשר לזריחת השמש ולירושלים המזרחית לאירופה הוא ברור, אך עד לא מזמן נחשב אזור מסופוטמיה למקום התפתחות הציוויליזציה, ופילוסופיות מזרחיות מהודו וסין הביאו רעיונות של הרמוניה בין בני אדם כבר בימי קדם.

בסימבוליקה המאסונית הפאה הצפונית מזרחית מסמלת את המעבר של המועמד מהעולם החשוך הגס לעולם האור, שבעזרת כלי העבודה יפסל את אבן הגוויל הפנימית שלו לאבן הגזית, כלומר יצלח את המעבר בעזרת יושר פנימי, מידות טובות, ואופי יציב ויגיע לשמש הנאורות.

את ראשוניות הרעיון הזה אפשר למצוא בסעיף השלוש עשר בפואמת ריגיוס –
״הסעיף השלוש עשר, אל שמור מרע אם חניך יהיה לאומן לעזרה,
ילמדהו הכל בשלמות שיידע,
יספר לו על כל נקודות המדידה,
את חוכמת האומנות כך ילמד ויזכור,
באשר תחת שמש ילך, יעבור״.

המשפט אל שמור מרע….ילמדהו הכל בשלמות שיידע, מצביע על סימבוליקה נוספת של אבן הפינה שלא ציינתי קודם.
מכיוון שאנחנו אוהבים לציין שהבניה החופשית היא שרשרת של אחים, וידוע לכל שחוזקה של כל שרשרת נמדד לפי החולייה הכי חלשה שלה, הרי שמתקדש טרי לבנייה החופשית הוא אבן הפינה של המסדר כולו, ועתיד המסדר תלוי בהצלחתו לעבור מחושך לאור.

משמעות זאת הביאה אותי לדרך שבה החלק הזה בלקח צריך להיות מועבר, בעוד המשפט הראשון הוא חינוך או לימוד המתקדש, שאר הלקח הוא תפילה של הנשיא או בא כוחו, לאל עליון, שהמתקדש יצלח את המעבר כי עתיד הבניה תלוי בו.

חלק שני – הדרישה, הצדקה והמבחן.

הנך עומד עתה כאן, כאדם ישר וכבונה חופשי אמיתי, והנני דורש ממך נמרצות להיות כזה כל הימים.
ואכן מיד אעמידך בניסיון, ואבקשך לקיים את המצווה הקרובה ביותר לליבו של כל בונה חופשי – הלא היא הצדקה.
מיותר הוא עתה לספר בשבחה. אין ספק כי לעיתים קרובות קיימת מצווה זו ברצון, ועל-כן די אם אומר לך, כי כל המקיים מצווה זו תפארת לו מן השמיים ותפארת לו מן האדם, וכמו במידת החסד, כן גם בה תקוים ברכה כפולה: ברכת הנותן וברכת המקבל.

זה נראה שבמשפט הראשון ישנה חזרתיות מסוימת מן הפסקה הראשונה, אך יש במשפט זה התייחסות משונה קצת, אם בפסקה הקודמת, המתקדש למד בצורה סימבולית על תכונות האופי והמידות של אבן הפינה, למה ישנה חזרה של אדם ישר בנוסף להיותו בונה חופשי.
כמובן שאפשר לשער, שבפסקה שמדברת על מבחן ועל הצדקה, יצטרך המתקדש לגייס את אותן תכונות אופי ומידות טובות על מנת לעבור.
אך אופי המשפט הוא קצת מוזר בהקשר הזה, במקום הכוונה, ישנה כאן דרישה או ציווי.
לדעתי הצנועה, שכמו שאחינו הבונים המעשיים שעוד לפני שניגשו להיבחן בניסיונם להתקבל לעבודה חדשה, היו להם תנאים מקדימים, אפילו אם היה האדם בונה במקצועו, בהינתן ואינו היה אדם ישר וטוב לא יכל להיכנס תחת כנפיה של הלשכה ולעבוד במקצועו.
כך מן הסתם גם המשכיל, והחכם באדם ללא מוסר אינו יכול לחיות תחת חזון האוניברסליזם הדוגל בערכי מוסר גלובליים.

בפואמת ריגיוס אפשר לראות רמיזה לכך בסעיף השביעי:
״הסעיף השביעי פה מוצג בגלוי,
ואומר את דברו חד-חלק כראוי,
שום אומן לא יפחד וחמלה לא ירגיש לעולם על גנב,
לא יאכיל, לא ילביש, גם מקלט לא יתן לגנב לעולם,
גם חלילה וחס לרוצח אדם,
וגם לא יתמוך כאן בבעל שם רע,
האומנות בגלל זאת עוד תסמיק מבושה״.

אחיי, כולנו יכולים להסכים, שלהתהדר בנוצות הבנייה החופשית אינו מספיק בשביל להיות בונה חופשי אמיתי.

גם הבונה המוכשר ביותר, ואפילו אם ישקיע את כל זמנו בלימוד הבניה החופשית, ללא היותו אדם ישר בעל ערכי מוסר אוניברסליים, נוכחותו רק תזיק ללשכה, התנהגותו תשליך גם על האחים הצדיקים ביותר.
לכן ניתנת הבהרה למתקדש הטרי, שהעבודה שהתקבל לבניה החופשית, אינה מספיקה ולמעשה אינה אומרת שום דבר, אם לא ינהג כבונה חופשי.
זאת גם הסיבה שהנשיא או בא כוחו בזמן נתינת הלקח למתקדש, ראוי שיאמר משפט זה כציווי ועם דגש חזק.

המבחן והצדקה –

אחיי, כבר ציינתי את הזכות להסתובב חופשי שהייתה לאחינו הקדמונים, וציינתי שזכות זאת יצרה צורך לזהות בונים באמצעים אחרים שהינם היכרות אישית, הדרך שנבחרה היא על ידי מבחן, מבחן שנועד לאמת את רמתו המקצועית של הבונה בשביל להתאים אותו לעבודה הנכונה עבורו.

מכיוון שאנחנו לא בנאים מעשיים, והמקצוע הוא מוסר, אז המבחן המדובר בפסקה בא לבחון את רמתנו המוסרית.

עד כאן הכל פשוט, מה שמוזר הוא איך צדקה במובן החומרי שלה כנדבה, בוחנת את רמתנו המוסרית?

בשביל להגיע לתשובה, התחלתי לבחון מהי באמת צדקה.

אז לקראת סוף ספרו מורה נבוכים מגדיר הרמב״ם את הצדקה באופן הבא : ״ הביטוי צדקה גזור מן צדק״.
וצדק היא אחת מן המידות של הבנייה החופשית.
באוצר התלמיד נרשם על הצדק שהוא אמת המידה או מידת הדין המאפשרת לנו לעשות משפט צדק לכל אדם ללא הפליה.
הגדרה זאת מצביעה ישירות על צדק מוסרי : עיקרון פילוסופי שמאפיין את המושג צדק המתמקד בעשיית הדבר הנכון, בזמן הנכון ובהשגת תוצאות הוגנות ומאוזנות שאפשר להגדירן כמוסריות. צדק מקדם תחושת שוויון והגינות בחברה.

מתוך הגדרה זאת אנחנו מבינים שצדקה אינה רק נדבה אלא מידה שלפיה כל בני האדם בכל חברה צריכים לפעול על מנת להגיע לשוויון, אבן הפינה של האוניברסליזם.
אני אנסה להוכיח זאת גם בעוד הקשרים.
אם מבחינה היסטורית, כנראה שהלקח הזה או חלקים ממנו הגיע מהכנסייה, מן הראוי שנסתכל על צדקה בהקשר הנוצרי.

צדקה נחשבת לראשית משלושת המידות התיאולוגיות בנצרות, והיא מוגדרת על ידי אהבה לאל, אהבה עצמית ואהבה לזולת.
אופייה הוא החיבור בין אהבת האל לאהבת האחר, היותה הבסיס או אבן הפינה לכל המידות הטובות האחרות, והיא נקראת החיבור המושלם בגלל שהיא מחברת בין כל המידות ובני האדם בהרמוניה.
ביטויים של הצדקה הם עבודת רחמים או עבודת חסד – האכלת רעבים, הלבשת ערומים וביקור חולים, חוסר אנוכיות, וסלחנות.
גם כאן, אין הנצרות מדברת על צדקה כנדבנות, אלא כאל המידה שבעזרתה האנושות שואפת לשוויון וקירוב ללבות, גם במידת החסד שמצוינת בלקח למרות שאינה חלק מהמידות המסוניות, הפעולות הנדבניות נאמרות בניגודים, רעב אוכל, עירום בגד, אלה הן פעולות שמטרתן היא להחזיר אל הפלס את מי שלא נמצא עליו גם מלמעלה וגם מלמטה, הרי אם העשיר נותן מחלקו, רכושו יורד, והמורם מתקרב אל הפלס, והעני, מה שחסר לו ניתן לו, הוא מתקרב אל הפלס גם.
כנראה שזאת המשמעות שבלקח מצוינת מידת החסד בהקשר של בירכת הנותן ובירכת המקבל, הברכה היא התחזקות השוויון בין הצדדים.

אך, איך אחינו הבנאים המעשיים לימדו את אותו שווין אוניברסלי.
לשם כך אני מביא בפניכם את הנקודה התשיעית מתוך פואמת ריגיוס:

הנקודה התשיעית: אותו אז נקרא לארח אותנו בעת מסיבה,
אם שבת אחים תשבו בלשכה,
תארחו זה את זה בכבוד וחיבה.
עליכם לדעת ידידי האצילים,
שכולכם על פי תור תהיו מארחים,
בלי לפקפק, במחזור של שבוע,
תארחו זה את זה באורח קבוע,
כל אחד ישרת באהבה את רעיו,
כאילו היו אחיותיו ואחיו.
תמורת בצע כסף לא ישתמט,
מלהביא פה תועלת, אחיו לשרת,
כל אדם הוא שווה בערכו וחפשי,
באותה חבורה כך היה, כך יהי.
ותדאג לתשלום גם הוגן, גם מלא,
לכל העובדים במזון שתקנה,
אך אל תעורר תאוות אכילה,
באנשים וחברים חסרי הדרגה,
קטן או גדול, גברים או נשים,
באמונה תתגמל, רצוננו תגשים.
חבריך תמיד יזכרו לטוב,
התשלום שנתת יזכה לברכה,
כך לא תבייש חברים ידידים,
כך לא תאשם בעיני עמיתים.
והיטב תחשב התשלום הנכון,
ותבחר ותראה ותבדוק המזון,
השמר מבזבוז ותכנן ותחליט,
היכן וכיצד ולאיזו תכלית.
ככה תנהג ותשקול דרכך,
כי זאת מצפים חבריך ממך.

אחיי, מה שנראה כמו התייחסות ישירה לשולחן הלבן ולתפקיד המארח, מגלם בתוכו את אותם עקרונות של שוויון וצדקה.
משפטים כגון ״ כל אדם הוא שווה בערכו וחפשי״, ״תדאג לתשלום הוגן״, ״ ״אך אל תעורר תאוות אכילה״, ״ היטב תחשב את התשלום הנכון״, השמר מבזבוז ותכנן ותחליט, היכן וכיצד לאיזו תכלית״ מצבעים על שימוש נבון במידת החסד להביא את כל האחים על הפלס, אף אחד לא יקבל פחות או יותר מאשר אחיו, ללא קשר לדרגתו או מעמדו.
הנקודה התשיעית גם מצביעה על כך שכל הנראה, גם לשולחן הלבן יש לקח ודרכו אנחנו אמורים לתרגל את השוויון והצדקה….מישהו אמר פה שהשולחן הלבן הוא המשך העבודה, מסתבר שזה שנכון.

בשביל להעביר את החלק הנוכחי למתקדש כראוי, נדרש הנשיא או בא כוחו להעבירו בצורה של שאלה ותשובה, תוך השמת דגש חזק על הצדקה ועל התפארת, ואז רכות במידת החסד.

חלק שלישי – חוסר השוויון, והמשך הצדקה.

למסדר הבונים החופשיים, לשכות רבות בכל רחבי העולם, ובהן, ללא ספק אחים שחננם אלוהים בעושר ובאושר.
אך אין להתעלם מכך כי בין האחים החוסים תחת דיגלו, יש גם אומללים, אשר הגורל התאכזר להם, והם הגיעו לשפל המדרגה של עוני ומחסור.
לטובת אחים אומללים אלה, הננו מעוררים רגשי רחמים בלב כל אח חדש ומבקשים ממנו להרים תרומתו כנדבת ליבו וכפי יכולתו.
שים נא אפוא את תרומתך בידי המדריך השני, ואנו נקבלה בתודה, ונחלקה באמונה.

אחיי חלק זה הוא המשך טבעי לפסקה הקודמת של הלקח.
אם בפסקה הקודמת למד המתקדש על השוויון האוניברסלי דרך הצדקה, אז עכשיו הוא לומד על הצד השני של המטבע, על חוסר השוויון דרך אותה הצדקה בדיוק.

אבל נשאלת השאלה, למה? למה צריך לחזור עוד פעם על הצדקה מכיוון אחר, למה חשוב להבין את חוסר השוויון בשביל להבין מהו שוויון?

אחיי, אני טוען שכל מתקדש לבנייה החופשית הוא בן אדם מורם.

אני מבסס את דבריי על הסעיף החמישי בפואמת ריגיוס:
סעיף חמישי כה מתוק ויפה,
בן זרע חוקי כל חניך יהיה.
ואסור לאומן לפרוש חסותו,
על חניך שהוא גס ואלים מטבעו.
הרמז ברור, הפרוש הוא אחד,
ששלמים ונאים הם כל רגל ויד.
תהיה זאת בושה לאותה אומנות,
אם צולעים או פסחים יתקבלו פה בזכות,
כי אדם כה פגום ועם דם שכזה,
יביא רק חרפה וגם נזק הרבה.
כל אחד זאת ידע, אומן או פועל,
שרק החזק לאומנות יתקבל.
כל בעל – מום, אין בו און, אין בו כוח,
עלייך לזכור זאת תמיד, לא לשכוח.

אפשר בברור לראות בסעיף זה את ראשית הקריטריונים שלנו לבחירת מעומדים וקידוש חילוניים, החל משמו הטוב הולך לפניו ועד האיסור על אנשים בעלי מום גופני לבוא בינינו.
אחיי אני יודע שהתקנות האלה מעוררות רגשות שליליים בקרבנו, והדיון עליהם מעלה את אותה נקודה שוב ושוב, איך אנחנו מסוגלים להגיד שאנחנו מקדמים שוויון אוניברסלי בעוד אנחנו לא מוכנים לקבל בקרבנו אנשים בעלי מום.
אבל צריך להסתכל על המשמעות האמיתית של התקנות האלה.
התקנות האלה נקבעו בגלל עובדה אחת פשוטה, הנתמך לרוב אינו מסוגל להיות התומך, לא כל עוד הוא עדיין נתמך.

קידום עקרונות מוסריים כגון שוויון וצדק יכולים להתבצע רק על ידי החזקים, המסוגלים לתמוך באחר, וכפי שבימי קדם בעלי מומים לא יכלו לבצע את עבודת הבנייה, כך גם בימנו הנתמך אינו יכול לבצע את עבודת הבנייה הספקולטיבית.

ואם אחיי נסכים על הגדרה הזאת, אפשר להסיק מכך שבהכרח, כל מתקדש לפחות בנקודת הזמן בו הוא מתקדש לבנייה החופשית הוא אינו יודע מה הוא מחסור אמיתי, על כן, בשביל שיבין מה הוא השוויון חייבים ללמדו מהו חוסר השוויון.
הבנת חוסר השוויון היא אבן הפינה של רדיפה אחרי הצדק המוסרי, כי בלי הבנה זאת, המורם יוכל במקרה הטוב להתייחס לצדקה בביטול או במקרה הגרוע לנצל את חוסר השוויון לטובתו האישית.

בשביל לתמוך בטענה זאת אני פונה דווקא ליהדות, או ליתר דיוק לצווי הצדקה ביהדות.

במקרא מופיעות מצוות רבות שמטרתן להקל על חיי החלשים שבחברה. כך למשל, בספר שמות בפרשת משפטים נאסר על אדם שנותן לעני הלוואה לקחת ממנו עירבון קבוע, כגון שמלה, הנדרשת לחייו התקינים של הלווה. גם בספר ויקרא בפרשת בהר, בהקשר של דיני מכירת קרקעות ועבדים, מצווים בני ישראל "להחזיק" באחיהם הדלים, למנוע מהם להימכר לעבדות, ובמידה ונמכרו – לפדות אותם.
בספר דברים, בהקשר לשמיטת כספים, הציווי העיקרי לגבי הצדקה הוא באיסור להרוויח ממצבו הדחוק של העני על ידי ריבית.

אפשר לראות בקלות שבניגוד לנצרות שמדברת בצורה קצת רומנטית על נושא הצדקה והצדק המוסרי, ביהדות מצביעים בברור על חוסר השוויון ועל האיסור לנצלו, ובכך בעצם משלימה את לימוד הצדק החברתי בעזרת חוסר השוויון.

נשאר רק לראות מה לאחינו הבונים המעשיים היה להגיד בנושא.

לשם כך אני חוזר לאותה הנקודה התשיעית שהקראתי קודם.
משפטים כגון:

עליכם לדעת ידידי האצילים,
שכולכם על פי תור תהיו מארחים,

תמורת בצע כסף לא ישתמט,
מלהביא פה תועלת, אחיו לשרת.

מביעים את אותה אזהרה וחידוד, שהמורם לא יינצל את החלש.

כמובן שהקשר לערכיי מוסר אוניברסליים, החלק הזה מדבר על חמלה.

על כן נאה יעשה הנשיא או בא כוחו המעביר את הלקח אם ימשוך את המילים בשביעות רצון במשפט הראשון להדגשת כוחם של אותם בונים חופשיים עשירים וחזקים כמו גם בשביל ליצור ניגודיות עם המשפט אחריו.
ירים את קולו בלשון ציווי במשפט השני להדגשת חוסר השוויון והעובדה שאין להתעלם או לנצל זאת.
ויסיים בהבעת דאגה והכרת תודה בקולו במשפט השלישי על מנת להדגיש את החמלה.

חלק רביעי – שביעות רצון, עיקרון ההפשטה, והציווי האחרון.

בחלק הרביעי של הלקח אקצר את דבריי, לא מפנה שהוא לא חשוב אלא מפני שהוא חוזר ומסכם הרבה ממה שנאמר כבר.
לכן, התמקד בהסברים על המבחן, שלושת המטרות.
הוסיף רק דבר אחד לפני, הפסקה הראשונה מטרתה היא להביע את שביעות הרצון מהמתקדש על כך שעבר את המבחן בהצלחה, ועל כן ראוי שהנשיא או בא כוחו המעביר את הלקח יביע בקולו את שביעות רצונו שיגיד פסקה זאת.

המטרה הראשונה:

-אמרתי לבחון את ליבך הטוב.

המשמעות של משפט זה באה לסכם את לקחי אבן הפינה, והפינה הצפונית מזרחית, שהם: יושר פנימי, מידות טובות, ואופי יציב.
מכיוון שאופי ומידות בדרך כלל מקושרים אל הלב, נותן הלקח מסכם את אלה כך.
מכיוון שהמתקדש כבר עבר את המבחן והוכיח שהוא בעל המידות הטובות האלה, מן הראוי שהנשיא או בא כוחו הנותן את הלקח יאמר גם משפט זה בשביעות רצון.

המטרה השנייה:
-רציתי להוכיח לכל האחים, כי לא היה עמך כסף או כל דבר בעל ערך שאלמלא כך, היינו נאלצים לחזור על הטקס מראשיתו.

יש היגידו שכל מטרתו של משפט זה היא נטו הוכחה שהטקס נעשה כראוי.
אבל אני חייב להגיד, שהמשפט הזה, בחלק הזה של הטקס הוא קצת מוזר.
למה עכשיו, דברי ערך ותכשיטים נלקחו מהמועמד עוד לפני קידושיו על יד השוער, השומר כבר בדק וערב לכך שהוכן כראוי, ואיך זה מתקשר לכל מה שנאמר כאן הערב?
ובכן גם כאן הלכתי לחפש תשובות בפואמת ריגיוס ואני מצביע על הסעיף השישי.

הסעיף השישי לעולם לא תשכח.
האומן לא ישגה, ואדון לא ייקח,
להיות לו חניך, ללמדו עבודה,
או להיות לו חבר, אם ינהג בתבונה.
באומנות שכזאת הם כולם מושלמים,
והוא לא מיומן, וכולם זאת רואים.
וגם לא הגיוני, לא קביל, לא כשר.
אם הוד מעלתו יתקבל כחבר.
כי על פי הסעיף והדין במקרה,
החניך לא יוכל לעבוד כה קשה כמו חבריו,
כך נאה, כך ישר.
במקרה מיוחד לתקן זאת אפשר,
אם לכל חניכיו האומן יבשר,
כי הוד מעלתו הוא עצמו לא אחר,
לפני תום המועד ישלם הפיצוי,
עד תומו ישלם את הכל כראוי.

לכאורה סעיף שמדבר על כך שאין להכניס אציל ללשכה של בנאים בגלל שמן הסתם הוא לא יעבוד כמוהם, אלא אם הוכח לכל האחים שהכן אותו אציל שילם.

אבל אם מסתכלים בין השורות אפשר לקשר זאת ישירות לעיקרון השוויון ולצדקה, במיוחד לטיעון שהצדקה מביאה את כולנו לפלס, ואפילו לכך שבונה ביום קידושיו הוא מורם.
אחיי לפי דעתי משמעות משפט זה היא זאת:
תכשיטיו וכספו של אדם הם הוכחה לכך שהוא מורם, מעל הפלס, ולכן בלימוד חשיבותם של השוויון והצדקה אדם מורם אינו יכול להבין זאת, ובכך לפי הפואמה אסור לנו לקבל אדם בצורה שכזאת, כי הוא פשוט יפספס את המטרה.

ההצגה לאחים היא הוכחה לכך שאדם העומד מולם כרגע אינו אציל מורם מהפלס, ואינו צריך לשלם את אותו מס מדובר, שבמקרה שלנו מתייחס ישירות לצדקה שנתבקשה אך לא ניתנה.

על כן, ראוי שמשפט זה יאמר על ידי הנשיא או בא כוחו בפניה והכרזה לכל האחים לצורך אותה הוכחה.

המטרה השלישית:

-רציתי לעורר את ליבך לחמלה ולרחמים. והיה אם ביום מן הימים ייקרה על דרכך אח טוב ונאמן הנמצא בצרה ובמצוקה והעלול להיות זקוק לעזרתך – וזכרת את הרגע המיוחד הזה, אשר בו נתקבלת לבניה החופשית בעירום ובחוסר כל, ושמחת להזדמנות לקיים בנפש חפצה את מצוות הצדקה, שהיא כה נערצה בעיני הבונים החופשיים.

המשפט הבא מסכם את כל מה שדובר כאן הערב, בעיקר על חוסר השוויון, על חמלה ועל רחמים, ובמיוחד על צדק מוסרי.

לא סתם זה המשפט שמסיים את הלקח שנחשב לאבן הפינה של כל טקס קידושין ויש היגידו אבן הפינה של דרכו של כל אדם בבניה החופשית.

על כל העקרונות האלה דיברתי מספיק, אבל יש פה איזשהו חידוד שתמיד תפס את עיניי.
בשונה משאר הלקח, המשפט הזה מופיע עם הוראה חדשה, אח טוב ונאמן.
מה פתאום שמו את החידוד הזה?
גם כאן פניתי לפואמה, ואני מציין את הסעיף החמישה עשר.

סעיף חמישה עשר בא כאן כגמר,
והוא כחבר לאומן היקר;
הסעיף מלמד בדעה נחרצת,
לא יתמוך באדם כל תמיכה מושחתת,
גם לא יפרנס חבריו בחטאם,
כי טובה לא תצמח לו מזה לעולם;
שבועת שווא של אדם לא יסבול מאימה,
לגורל נשמתו, יום הדין הנה בא,
כי בזאת תתבייש האומנות הנאוה,
ואשמה יקבל על עצמו בלי תקוה.

בשלושת המילים האלה בכל הלקח ישנה אזהרה ברורה, לא לנצל את עקרונות השוויון והצדקה, ולא לתת שינצלו אותנו.

ומתוך אזהרה הזאת ישנו עוד ציווי נסתר שלפי דעתי מכתיב את הטון של כל הפסקה הזאת, אח שינצל לרעה את הצדקה וכל משמעותיה או יתעלם ממנה, לא רק יבייש את עצמו אלא יבייש את כל הבניה החופשית, וכפי שהפואמה מציינת את חוסר התקווה, לאחר מעשה שכזה, אין סליחה.

מכיוון שמשפט זה נועל את כל הלקח ומסכם את עקרונותיו החשובים ביותר כולל אזהרה כל-כך חמורה, ראוי שהנשיא או בא כוחו יעביר פסקה זאת כציווי חמור ובל יעבור, שמה המתקדש ישכח או ינצל לרעה את אחד העקרונות החשובים ביותר בבניה החופשית
סיימתי נשיא נכבד.

לֹשולחן לבן

לענות על כוס הברכה,

אחיי בעבודתי היום ניסיתי לעשות כמה דברים:
ראשית

אמרתי לבחון את לקח הפינה הצפונית מזרחית מנקודת מבט קצת שונה.

שנית רציתי להסביר למה העברתי את לקח בצורה שכזאת, מתוך תקווה שהאחים שיעברו אותו אחרי אולי יקבלו מכך השראה וימצאו גם הם את דרכם להעביר את הלקח הזה.

ושלישית

ניסיתי לצייר דרך לקח הצדקה את אותו קו חמקמק וכמעט בלתי נראה בין העובדות שאנחנו כן יודעים על מקורתנו לבין מה שאנחנו עושים היום.

דבר נוסף,
אחיי, בעבודתי דיברתי על מסע, אז נכון לציין גם את האחים שליוו אותי במסע, אני רוצה להודות לכל האחים שעזרו לי, שחיפשו תשובות, הביאו לי חומרים ועבודות רבות והיו שותפים לדיונים ושאלות.

אסיים בכך שאחת העבודות שעליה התבססתי בעבודתי היא עבודתם של אחינו רון ברגר, יהודה לוי, ומשה אקסלרוד מלשכת שמשון שעוסקת ב מקורות הבנייה, old charges , פואמת רגיוס, וחוקות אנדרסון.
עבודתם מכילה כ 113 עמודים שכוללים גם תרגומים שנאמנים לאנגלית של המסמכים שציינתי ( קראתי גם את האנגלית בשביל לבדוק) יחד עם הערות שמאוד עוזרות להבנת הקשר התקופתי תוך שמירה על ציר זמן ברור מאוד.
אני קיבלתי את העבודה הזאת מאחינו שלמה פארין ואני צריך להחזיר לו אותה.
אני מאמין שזאת עבודה שכל בונה חופשי חייב לקרוא כחלק מההכשרה שלו.
אני פותח כאן בקשה לעזרה לסרוק את העבודה שנוכל כולנו להנות ממנה.