מריה קאלאס (סידרת נשים גדולות מהחיים)
נשיא נכבד, אחי
מריה אנה סופיה ססיליה קאלוגרופולו נולדה בניו-יורק בשנת 1923 להורים מהגרים מיוון.
כשהייתה ילדה קטנה, היא נהנתה להקשיב להקלטות גרמופון ולתכניות רדיו, והיא למדה פסנתר ושירה. עקב בעיות כספיות וקשיים בנישואין, גברת קאלוגרופולו חזרה ליוון יחד עם מריה בת ה – 13 ואחותה.
באתונה ניסתה אמה להכניסהּ ל"קונסרבטוריון אתונה" היוקרתי, אך קאלאס נכשלה במבחן הבמה שנערך בפני מנהל הקונסרבטוריון, לאחר מכן עברה ללמוד שירה אצל מורה מפורסמת באתונה. לאחר כששה חודשים נבחנה שוב קאלאס לקונסרבטוריון והתקבלה מיד.
בשנת 1940, יוון נכנסה למלחמת העולם השנייה, ומריה הופיעה מדי פעם מול החיילים. בשנת 1942 היא החליפה זמרת סופרן שחשה ברע באופרה, ושרה במקומה את "טוסקה".
לאחר שאתונה שוחררה על ידי הבריטים, היא המשיכה לעבוד כזמרת מדי פעם, אבל החליטה לחזור אל אביה בניו יורק, בספטמבר 1945.
היא הייתה אמורה לבצע הופעת בכורה בשיקגו, אולם החברה שהזמינה אותה פשטה את הרגל. בעקבות המקרה, כשהגיעה הזמנה לחוזה עבור "לה ג'וקונדה" La Gioconda בפסטיבל וורונה, היא עברה בשמחה לאיטליה. זאת הייתה הופעת הבכורה שלה באיטליה.
באיטליה היא פגשה את בעלה לעתיד ג'ובאני בטיסטה מנגיני, כמו גם את המדריך שלה, המנצח טוליו סראפין Serafin.
הופעותיה המדהימות ב"וולקיריות" של ואגנר, ויומיים אחר כך בבליני זכו לתהודה עולמית. החל מאותו שלב היא הפכה לכוכבת, וקיבלה הצעות הקלטה מצד חברות תקליטים רבות. הקלטות אלו הפכו אותה למפורסמת ופופולרית ברחבי העולם.
בנובמבר 1959, עזבה קלאס את בעלה מנגיני לטובת אונאסיס. התקשורת רדפה אחריה ללא הרף; גירושיה ממנגיני והרומן עם אריסטוטל אונאסיס זכו לכיסוי תקשורתי בכל העולם. היא חלתה במחלה שפגעה בגרונה ושינתה את איכות הקול שלה, אולם סירבה להתייחס לעניין ברצינות. לאחר נישואי אונאסיס לג'קלין קנדי מריה התמוטטה, בהיותה שבורת לב (וידועה אמירתה "קודם איבדתי את הקול שלי, אחר כך איבדתי את הגזרה שלי, ואחר כך איבדתי את אונאסיס"), היא בילתה את שארית חייה בבדידות בפריז.
קאלאס ניסתה פעמים רבות להחיות את הקריירה שלה. אולם, קולה בעקבות המחלה היה רק צל חיוור של קולה הקודם; המעריצים שלה התאכזבו מההידרדרות.
היא מתה בפריז מהתקף לב בשנת 1977.
.
קאלאס הייתה אמנית שנויה במחלוקת שזכתה להערצה רבה מצד חובבי אופרה רבים אך גם לגילויי הסתייגות מצד חובבי אופרה אחרים. מעריציה כינו אותה בשם "לה דיווינה" ("האלוהית") ודיברו בלהט רב על העוצמות הדרמטיות שהיא הביאה עימה לבימת האופרה.
מריה קלאס הייתה פנומן קולי ומוסיקאלי, בעוד שרוב הזמרות שרות סוג אחד או שניים של תפקידי אופרה, מריה קלאס הייתה מסוגלת לשיר כל דבר. היא שרה תפקידים של סופרנו דרמתי. שרה את וגנר התובעני ובמקביל שרה בל קאנטו, היא שרה רוסיני ומוצרט היא שרה את דלילה ואת כרמן שהן תפקידי מצו סופרן. לא היה גבול ליכולת שלה והיא התעללה ומתחה את קולה לכל כיוון אפשרי. ואכן, הקריירה שלה הייתה אחת הזוהרות והכי קצרות בתולדות הזמרות הגדולות, בסה"כ 20 שנה.
היא ניסתה להחזיר לבמה אופרות נשכחות. כשהופיעה ברסיטל או למדה אריות בודדות להקלטה למדה את כל האופרה כדי להיכנס לתוך הדמות, כאילו היא הולכת לשחק אותה על הבמה. היא הייתה פרפקציוניסטית ודרשה מעצמה יותר ממה שדרשו ממנה אחרים
קולה היה מאוד מחוספס ואולי ניתן אף לומר לא "קלאסי". סראפין כינה את קולה: "Una grande vociaccia"; שפרושו הקול הגדול והמכוער.
קלאס הצליחה לשנות את הגישה לאופרה. במקום להפגין רק יופי ווירטואוזית קולית פרצה מריה קלאס עם קול אפל טורד מנוחה, לעתים בלתי נשלט. היא החזירה לאופרה את המשמעות שלה. הדרמה המוסיקאלית. המשחק הבימתי האפיון והדמויות הרב ממדיות שבאופרה. היא הייתה אישיות בימתית יוצאת דופן. הקול שלה היה בעייתי מן ההתחלה, גם בערבים הכי גרועים שלה היא הצליחה למסמר אנשים בכוח אישיותה וכשרון המשחק שלה.
נשמע בביצועה של מריה קאלאס את:
Oh Mio Babbino Caro – "Oh My Beloved Father"
Puccini's Gianni Schicchi
Lauretta sings to her father Scicchi