שלום אחי
מה קודם למה כשכותבים שיר, המנגינה, או המילים? נראה כי במרבית המקרים המילים הן אלה שמעוררות במלחין השראה, כפי שאפשר להיווכח מכך ששירי משוררים רבים זוכים בישראל להלחנה. אך לא כך תמיד, לפעמים דווקא המילים הן אלה שמצטרפות למנגינה קיימת.
כך קרה לאחד השירים האהובים ביותר ששלמה ארצי שר. הלחן, פרי עטו של שמואל
אימברמן, כבר היה מוכן והמלחין טלפן לידידו, אבי קורן, וזמזם אותו באוזניו.
כעבור חצי שעה נפגשו השניים. בידיו של אבי קורן כבר היה דף נייר שמילות השיר
כתובות עליו.
“כתבתי תוך כדי נסיעה,” סיפר קורן, והקריא לאימברמן את המילים בהתרגשות שסחפה את שניהם.
הימים היו ימי מלחמת ההתשה, סוף שנות ה 60- . כמעט כל יום נהרגו חיילי צה”ל על
גדות תעלת סואץ. אחרי הניצחון המסחרר של מלחמת ששת הימים נאלצו הישראלים
להתמודד עם הכאב שלא ציפו לו. כמעט מדי יום הופיעו בכותרות של העיתונים שמות
ותצלומים של שחיילים שנהרגו. פגה האופוריה של הניצחון הגדול ואת מקומה תפסו
דאגה, צער, ותחושה של חוסר תקווה נוכח מלחמה מתמשכת וחסרת תכלית שהייתה לה רק מטרה אחת: להתיש.
אבי קורן כתב את המילים לשיר “אנחנו לא צריכים” לזכר חבר קרוב שנהרג:
כבר יבשו עינינו מדמעות,
ופינו כבר נותר אילם בלי קול.
מה עוד נבקש, אמור מה עוד?
כמעט ביקשנו לנו את הכל.
את הגשם תן רק בעיתו,
ובאביב פזר לנו פרחים,
ותן שיחזור שוב לביתו,
יותר מזה אנחנו לא צריכים.
מילות השיר מביעות במפורש את מה שהן: תפילה, אנחה ותחינה. הן פונות בלשון רבים
אל כוח עליון ומבקשות ממנו לכאורה את המובן מאליו: גשם בעתו ופרחים באביב. זוהי
לא פנייה של היחיד, אלא של קולקטיב כלשהו, קבוצה של אנשים שחולקים את הצער
על יותר מאובדן אחד: “כבר כיסינו תל ועוד אחד”. הדוברים מתארים את הקבורה של
אהובים שטמנו אותם לצד הלב של מי שנאלצו לקבור אותם. בקשתם אינה מובנת מאליו:
לא רק את האביב והפרחים הם רוצים לשוב ולראות, אלא גם “אותו”: את מי שהלך
מהם לעד. “יותר מזה אנחנו לא צריכים”, הם אומרים בידיעה שהתפילה לא יכולה
להיענות. הוא לא יחזור לביתו. העיניים כבר יבשו מרוב בכי, ורק הגשם יוכל עוד לשוב
ולהרטיב אותן.
7/12/2023