נשיא נכבד, אחי כולכם,
על צדקה בצִמְתֵי הדרכים
תופעה מוכרת לנהגים בצמתי דרכים מרכזיות הם מקבצי הנדבות. כשאור הרמזור מתחלף לאדום והמכוניות עומדות במקומן, מקבצי נדבות עוברים ביניהן עם כוסות פלסטיק מהוהות או קופסאות שימורים ישנות וחלודות ומנסים לאסוף כמה פרוטות מהנהגים שחלקם נענים וחלקם מפנים את מבטם לכיוונים אחרים.
בתקופה האחרונה נוספו לקבצנים גם לוליינים וג'אגלרים העושים מופעי אקרובטיקה ולְהַטְטָנוּת . בתום המופע הם עוברים בין המכוניות, עם כובע מְפוּנְפָן, על מנת לנסות לקבל תמורה לפעלוליהם. יש שהשתכללו ותולים על הרמזור שלט עם מספר סלולארי והצעה להעביר את התמורה באפליקציית ביט.
מצד אחד קבצנים, מבוגרים בדרך כלל, או רק נראים כך, חלקם חושפים פצעים או מוּמִים, בבגדים בָּלִים ומרופטים ומתנהלים בכבדות. במקביל להם הלוליינים הצעירים נעים בקלילות בבגדים ססגוניים. מצד אחד קבצנים המבקשים חסד ומצד שני לוליינים המבקשים שכר לעמלם.
הזמן הממוצע של רמזור אדום הוא כ-60 שניות, הֶרֶף עין בו אנו נדרשים להחליט ולבצע: האם "לשים" כמה "סלעים" בכוסו של הקבצן או בכובעו של הלוליין או בשניהם. אז איך עושים את זה שכול אחד נמצא בצד אחר של המכונית. או אולי להקליד את המספר הסלולארי של הלוליין.
בעיית קואורדינציה לא פשוטה, אך גם שמתגברים עליה לא ניתן להימנע מהשאלות המהותיות שהמופע הזה מציף.
ההסתובבות בין המכוניות מסוכנת. יתרה מזו, חוק העונשין קובע, בהתניות מסוימות, כי קיבוץ נדבות במקום ציבורי הוא מטרד, מהווה התנהגות פסולה ועבירה פלילית שדינה מאסר של חודש ימים. אם כך, הנותן נדבה לקבצן בצומת הוא שותף לדבר עבירה. מחד, בונים חופשיים מצווים לתת צדקה, אך מאידך הם גם מצווים להישמע לחוקי המדינה – דילמה?!
ושאלה נוספת, האם במתן תרומה לקבצן איננו מקבעים את מצבו הנחות ותורמים לכך שהוא לא מנותב למצוא לעצמו אמצעי קיום עצמאי. דילמה המתכתבת עם הפתגם העממי: "תן לאדם דג והוא ישבע ליום אחד, למד אותו לדוג והוא ישבע כל ימי חייו". אם כך, האם עלינו להעדיף את הלוליין על הקבצן?
הפילוסוף הצרפתי עמנואל לוינס, העמיד בחשיבות עליונה את היחס ל"אחר". נדיבות לטענתו היא חובה אתית כלפי הזולת וקיימת אחריות להיענות לקריאתו לעזרה. אך גם ציווי קטגורי זה, כפי שראינו בתופעת הקבצנות בצמתי הדרכים, נתקל בתהיות ושאלות פתוחות.
סיימתי נשיא נכבד.