נשיא יקר, אחיי כולכם,
כשנעשיתי חניך, לא באמת הבנתי לחלוטין לאן אני נכנס.
ידעתי שאני מצטרף למשהו חשוב – משהו עם משמעות, היסטוריה ותכלית – אבל עומק הדברים התחיל להתגלות בפניי רק לאחר טקס הדרגה הראשונה. סמל אחד במיוחד נשאר איתי מהרגע הראשון: סולם יעקב.
בתנ"ך, יעקב חלם על סולם המגיע מן הארץ עד השמיים. מלאכים עלו וירדו בו, והראו קשר בין העולם הפיזי לבין העולם הרוחני. בבנייה החופשית, אותו סולם מוצב לפנינו – לא רק כדי להתפעל ממנו, אלא גם כדי לטפס עליו.
הסולם הזה, מבחינתי, מייצג את המסע שבו אני נמצא עכשיו. הוא מזכיר לי שהדרך להפוך לאדם טוב יותר איננה דבר מיידי. זהו טיפוס מתמשך – שלב אחר שלב, בחירה אחר בחירה.
על הסולם הזה, למדתי שיש שלושה שלבים עיקריים שעוזרים לנו לעלות מעלה: אמונה, תקווה וצדקה.
האמונה היא הצעד הראשון. היא עוסקת באמונה בכוח עליון. אמונה בערך של האחווה. ולעיתים, פשוט אמונה בעצמי, גם כשהדרך קדימה אינה ברורה או חד משמעית.
התקווה היא מה שמחזיק אותי. כשחיים נעשים קשים – וכולנו מתמודדים עם קשיים – התקווה מזכירה לי לא לוותר. זו אותה לחישה שקטה שאומרת: "המשך לטפס. יש משהו טוב יותר לפניך."
ואז יש את הצדקה. מכל המעלות, היא הגדולה מכולן. צדקה היא אהבה בפעולה. היא לא רק מתן כסף או חפצים. היא הפגנת אכפתיות אמיתית כלפי אחרים. הקדשת זמן. הקשבה. סבלנות. להיות שם כשמישהו צריך אותך. זהו סוג האהבה שקושר את כולנו יחד.
שלוש המעלות הללו – אמונה, תקווה וצדקה – אינן רק שיעורים מוסריים. הן כלים. הן שלבי הסולם שעליי לטפס בכל יום מחדש אם אני רוצה להיות יותר מאדם נוסף בלשכה – עליי להיות אדם עם תכלית, עם אופי ועם אור.
כשאני חושב על הסולם של יעקב, אני רואה בו שיעור בשבילי כאדם פרטי. הסולם שעולה מהארץ לשמים הוא הדרך האישית שלי, הטיפוס היומיומי שלי להיות אדם טוב יותר, צעד אחרי צעד, דרך אמונה, תקווה וצדקה. זה המסע של אדם אחד שמנסה להגיע אל האור.
אבל הבית המקדש מזכיר לי משהו גדול יותר, שאני לא מטפס לבד. הבית המקדש הוא עבודה של הרבה ידיים, הרבה אבנים, שכולן מתחברות יחד בהרמוניה. הוא מייצג את כל האחים, וכשאנחנו
מתאחדים, אנחנו יחד מסמלים אותו. אז בזמן שסולם יעקב מלמד אותי לעלות כאדם יחיד, הבית
המקדש מלמד אותי לעבוד יחד בתוך הקהילה, בלי הבדל דת, צבע ומין , כפי שנאמר בישעיהו פרק נ"ו "כי ביתי בית תפילה ייקרא לכל העמים."
אבן אחת לבד אולי לא שווה הרבה, אבל כשכל האבנים נמצאות יחד, ככה נבנה הבית המקדש, בשותפות של כל אחד ואחד מאיתנו.
כשאני עומד כאן היום, עדיין חדש במסע הזה, אני מבין שטיפוס סולם יעקב הוא משימה לכל החיים.
יש ימים שבהם אני עושה צעדים גדולים. בימים אחרים – קטנים. ולפעמים, אני מחליק. אבל עם התמיכה של אחיי, משפחתי, חבריי, ועם שלוש המעלות הללו תמיד לפניי, אמשיך לטפס.
כי הבנייה החופשית איננה רק על טקסים או סמלים, היא על שינוי פנימי. להיות מישהו שמביא אור אל תוך חושך. מישהו שחי עם אמונה, הולך עם תקווה, ונותן בצדקה.
אז אני מודה לכם, אחיי, על שקיבלתם אותי, הדרכתם אותי, והלכתם איתי בדרך הזו. ואני מצפה להמשך הטיפוס, לא לבד, אלא עם כולכם לצידי.
סיימתי נשיא נכבד.