המאורות הגדולים
המזוית והמחוגה הם כלי עבודה המשמשים את המהנדס בתכנון תכניות בניה ואת הבנאי בביצוען, במסדרנו יש לכלים אלה משמעות מיוחדת ומטרת הדברים הבאים היא להאיר באור נוסף את אותה המשמעות.
בואו ונירא באיזה מצב נמצאת המחוגה ביחס אל המזוית כאשר שתיהן מונחות על אחים יקרים,
הספר הקדוש מעל גבי המזבח.
ובכן, שתי זרועות המחוגה, נמצאות מעל צלעות המזוית או מתחתן, אבל תמיד תמיד בתחומן ולעולם לא מחוצה להן.
המחוגה יכולה להימצא בזווית חדה מול קודקוד המזוית, אולם זרועותיה לא תחרוגנה לעולם מתחום המזוית ומדוע .
האמונה בבונה העליון של היקום מקובלת עלינו כציון-דרך ראשוני בססי. ובהקשר לזה שאלו פעם רב ידוע, איזוהי האמונה שיבחר לו האדם לחיות את חייו, והוא השיב:
אותה אמונה היכולה להשפיע על האדם להיות טוב יותר היא האמונה הנבחרת.
אנו הבונים החופשים, אמצנו לנו את הספרים הקדושים, המזוית והמחוגה להיות לסמלנו.
הספר הקדוש מנחה אותנו בדרך האמונה, המזוית מכוונת את פעולותינו והמחוגה מתווה לפנינו את הגבולות אשר עלינו להציב בהתנהגותנו בינינו לבין בני אדם בכלל ואחינו הבונים החופשים בפרט.
המזוית והמחוגה הם כאמור כלי עבודה בעלי משמעות עצמית סמלית, אולם בהיותם שלובים יחדיו ומונחים על הספר הקדוש הם הופכים ליחידה אחת, המכוונת את מעשינו.
כל אחד לעצמה היא כלי נייד, אך ביחד, השלושה קובעים על המזבח והם חייבים להימצא שם מאוחדים כל זמן העבודה. בהעדרם לא ניתן לפתוח את הלשכה. וכאשר ניישם עובדת-חוק זו על עצמנו, נאמר, שכל זמן שגופנו פעיל, עובד וקיים במסגרת החברה האנושית, חייבים "הם" להימצא קבועים על "מזבחנו" הוא לוח לבנו. האמונה היא הגורם המתריע אנשים מלגרום עוול לזולתם, ואולם ללא חוקים לא יהיה קנה מידה אשר יחתום גבול. וידוע לכל מה שנחשב הוגן בחברה אחת יכול להיות פסול בחברה אחרת ודוגמאות לא חסרות.
לכן עומד לפנינו הספר הקדוש כקו מנחה באשר בו הצווים יסוד היסודות לקיומה של חברה אנושית, ממנו שאבה כמעט כל חברה ומדינה את שורשי חוקיה, כפי המתאים לאזרחיה, בהתאם לדעות מנהיגותה ובהתאם לגורמים המקומיים המיוחדים לה.
נאמנים לגישה זו, אנו הבונים החופשים קבלנו על עצמנו בהתחייבות לשמור ולקיים את חוקיה של המדינה בה אנו חיים, בה אנו נמצאים ואשר נותנת לנו מחסה.
הבונים החופשים רואים בקיום ובשמירת חוק המדינה תנאי יסודי ראשוני להשתייכותו של אח למסדר.
האמונה מן הספר הקדוש, ממנו כאמור, קו ההנחיה העילאי לאורח חיים תקין. המזוית, משקפת עבורנו את חוק המדינה, החוק אשר כל אזרח ואזרח חייב להתאים עצמו אליו, חייב לנהוג על פיו ואסור לו לסטות ממנו.
אם החוק הוא כמזוית ואז המחוגה זה אנחנו וזרועותיה זרועות בן-אנוש שבנו. עלינו לראות את גוף האדם כחוק המזוית ואת נפשו כמחוגה, הם יכולים להתקיים רק מתוך תלות הדדית.
אין חוק יבש יכול להיפך לנכס של חברה אם לא יבוא לידי הגשמה בסיוע של הנפש. בישעיה נאמר: ויגבה השם צבאות במשפט והאל הקדוש נקדש בצדקה, מה הכוונה כאן של ה"משפט" ומה מקדשו "הצדקה".
ובתהילים אנו מוצאים: צדק ומשפט מכון כיסאך, חסד ואמת יקדמו את פניך. אם המזוית מייצגת צדק ומשפט, הרי המחוגה מייצגת חסד, אמת, רחמים וגמישות.
ועתה נחזור אל השאלה שהצבנו בראש דברינו: מדוע לא תחרוגנה זרועות המחוגה מתחום צלעות המזוית כששתיהן מונחות על הספר הקדוש ? סמל הוא והוראות חיים לכל אח: חייבים אנו לעזור ולעשות ככל יכולתנו למען הקרובים לנו ולמען הזולת.
חייבים אנו לסייעה לקרובים ולזולת ככל שזרועותינו ניתנות להיפתח.
אך תמיד אנו חייבים לזכור, בל נחרוג מצלעות המזוית הקבועה, מתחום החוק.
אחיי, אנא נפנה את מבטינו אל המזבח שכול הכלים שהזכרנו עד עכשיו מונחים עליו. בימים קדומים שימש המזבח סמל של הקרבה, בכל תקופות התפתחותה של האנושות. מבראשית ועד היום הזה מזכיר לנו המזבח את שלבי התפתחותו של האדם, את רצונו להביא מנחה לבונה העליון של היקום בכדי לפייסו וכהבעה של מסירות והקרבה, בין שזה היה עובד אלילים ובין שקרבן-האדם הוחלף בקרבן מפרי אדמתו או חיה כל האדם הקדמון העריץ כול כוח שהיה יותר חזק ממנו, או שעורר בו פחד ובעיקר את התופעות השונות בטבע.
כך החל להביא קורבנות, לעבוד את האלים והגיע למושג של אל עליון. וכאן נזכר בדבריו של פילון האלכסנדרוני : המקריבים את עצמם – מקריבים את המעולה שבקורבנות, כי אלוהים שמח על מזבחות בלא – אש, שמסביבם יוצאות במחולות המידות הטובות.
זווית נוספת למשמעות המזבח אנו פוגשים במיסטיקה היהודית.
לכל אות באלף בית העברי משמעות אנרגטית, כפי שהמספר הוא אנרגיה כך גם האות. (“מייל|אנרגיה באותיות – FXP”)
לכל אות בשמות יש משמעות ואנו נבחן כעת את משמעות המילה "מזבח". מ= אות אימהית, קשורה לרגש, הבנה, הזדהות.
ז- אות השייכת לספירת הנצח-מדברת על הנבואה, אות ברמה רוחנית גבוהה. ב- אות השייכת לספירת החוכמה.
ח= אות השייכת לספירת המלכות, רואה את האמת. הבריאה, הנצח, הנבואה, החוכמה, האמת והמלכות מיוצגות תחת השם מזבח. המזוית, המחוגה והספר הקדוש סמלים הם לבונים החופשיים בדרך אל המוסר.
אחיי
העולם הושפע משלושת ענקי הרוח ההלניסטי שהשפעתם חדרה גם לחכמי ישראל ולבניה החופשית והם כשלושה העמודים המפארים את ההיכל. חלוצי המחשבה למאמץ החדש לגאולת רוח האדם, לקראת מדע ולהתעוררות. והם: סוקרטס, אפלטון ואריסטו. מה רב הדמיון בחיים התרבותיים של רומא בתקופתו של סנקה לימינו אנו, הנה תיאור שנכתב על ידי אותם הפילוסופים:
"המצב המוסרי מקולקל עד היסוד, הרדיפה אחרי הבצע, בעד כבוד בחצר המלכות מוכנים אף גדולי הרומים לכל נבלה ושפלות, חיי המשפחה הרוסים. רוב הנשים בוגדות בבעליהן בקלות והגברים בנשותיהם. העבדים נמשלו כבהמות, היחס אל העובדים מצד הפטרונים הוא שפל". "אפשר להניח" אומר פרופסור קלוזנר– שיש כאן הפרזה מסוימת באותה המידה,
כפי שירמיהו הנביא אומר: שאין למצוא בחוצות ירושלים וברחובותיה אפילו איש אחד דורש משפט ומבקש אמת… (ירמיהו ה' פסוק א'). למרות זאת, תמיד נמצאו "חסידי אומות העולם" שהטיפו לתרבות טובה ולמוסריות. אמרו חכמים רומיים. "כול הטוב שבעולם הוא מעשה האלים, ובכל אשמת הרוע, של בני-האדם".
ויותר מאוחר הוגדרו הרעיונות האלה ע"י בעלי התלמוד "הכול בידי שמים, חוץ מיראת שמים".
אלה הם הרעיונות שחדרו לתוך הבניה החופשית ועיצבו את דמותה ותרבותה. הנה בא למלמדנו פוסידוניוס:
העיקר הם החיים המוסריים, המיוסדים על המידות הטובות.
כי העוול הנעשה לבני אדם הוא פשע כלפי אלוהות
ובני אדם שווים הם כולם.
אין אדם עבד מטבעו, כל בן-אדם נולד בן חורין.
וכך נאמר בטכס קידושי חילוני על ידי השומר בפנייתו אל השוער במעמד הכניסה אל ההיכל,
השומר: כיצד יאמר לקבל זכויות אלה ?
השוער: בעזרת אלוהים, כי בן-חורין הוא ושמו הטוב הולך לפניו.
וכאן נאמר במלאכים (ב' פסוק א') "הלא אב אחד לכולנו, הלא אל אחד בראה אותנו,
מדוע נבגוד איש באחיו ?".
אחיי, אין דבר יקר יותר מהמוסר והתרבות האנושית, את פלאי הטבע מגלה לנו החוכמה בהתפתחותה. מקורה של החוכמה היא התבונה, על כן יקרה לנו החכמה פרי התבונה ויקרה לנו התרבות פרי החוכמה.
את הטוב צריך לעשות לשמו, בלי פניה פרטית ובקשת הנאה מן הטוב. לפעמים גם ההנאה כרוכה במעשה הטוב, אך אין הטוב נעשה לשם ההנאה ממנו וכבר אמרו חז"ל"ל: "בשדה שנחרש לתבואה, אפשר שיצמחו גם פרחים שונים מרהיבי עיניים, אבל לא בשביל הצמחים הללו חרשו החורשים". וכך אומר הנשיא לתלמיד ביום הקידושין: כבונה חופשי, עצתי נתונה לך תמיד תהגה בספר הקדוש, יהי לך ספר זה מדריך נאמן אשר יוליך לבטח בדרך האמת והצדק, כונן מעשיך לפי התורה אשר תלמד לדעת את חובותיך לאלוהים, לרעך ולעצמך. עקב חדירתם העמוקה של הסמלים הללו אל תוך הבניה החופשית נשאלת השאלה, למה לבונים כל הסמלים האלה ולמה זה מועיל ?. הביטוי הסימבולי של סמלי הבונים, שאנו מוצאים אותם לעתים כה קרובות חרוטים בבניינים ובמצבות מי ימי הביניים, זאת לא הייתה תוצאה של שגרה, כפי שיש סבורים שהסמל עובר בחשאי שינוי מכריע בקרב הבניה החופשית.
אחיי,
הבניה החופשית קשורה לסמליות כפי שהנפש קשורה לגוף, היא חיה עמה, היא נולדה עמה, או ליתר דיוק היא הזרע שממנו צמח העץ של הבניה החופשית. אופי מיוחד זה של קשר סמלי הוא המבדיל אותנו משאר ההתאגדויות. היו כאלה שרצו לבטל את הסמלים בבניה החופשית!
ביטול הסמלים כגון המזווית, המחוגה, המזבח והספר הקדוש וכול יתר הסמלים, משול לשלילת המתיקות מפירות הטבע, לשלילת הבושם מן הפרחים, לשלילת הקסם מן היופי ולשלילת הנעימות מכלי הנגינה.
לשלול ממנה את רזיה ולתלוש ממנה את יסודותיה הסמליים-פירושם לשאוף להפיכת הבניה החופשית לסתם התאגדות, שלא יהיה בכוחה לבצע את המעשים הגדולים שהפליאו דורות עברו ושהיום מתחילים להתגלות בקרב החברה, במגמה להבטיח את זכיות האדם ולקשור קשרי אחווה נעלים בין העמים. החל מהקמת הלשכות הראשוניות ועד היום, רבים האומרים שהבניה החופשית לא תחזיק מעמד והיא תתפורר ואני אישית שומע זאת מאז קדושי לבניה החופשית. למרות כל הדעות הפסימיות לגבי מצבינו מה שחשוב הוא איננו היכן אנו נמצאים,
אלא באיזה כיוון אנו נעים. מתוך קריאת ספרים ומסמכיך שונים על הבניה החופשית, אני למד כי הסוגייה נמצאת על שולחנם של הבונים מאז ראשית דרכה של הבניה החופשית. ההווה אינו מטרה לעולם: העבר וההווה הם אמצעים, העתיד הוא מטרתנו. (“עד הבית גליון 52 by Availor Torran – Issuu”)
אחיי , מי לא זוכר את חדר ההרהורים, את הנר הדולק, ובקושי אפשר לראות את הדברים הנמצאים בתוך החדר ואת הרצון הגדול לצאת לאור. מבלי לדעת שבעתיד יהפוך סמל זה למשמעותי ביותר בחיינו המסוניים.
ההתמסרות בידי איש שאינך מכיר עם מסווה בעיינך, חשוך לגמרי, מה קורא ? היכן אני נמצא ?
איפה הנר הקטן והאור שזרע ושלא הספיק לנו כלל ועיקר בתוך החדר. ואת שאלת הנשיא !
אחי……, עד עתה הלכתה בחושך, ובמצבך זה- מהי משאלת ליבך? ואת הלחישה של המדריך השני: אור……….. ומכת האור הראשונה, סנוור מוחלט.
מה היה כאן המסר שהתחיל עם הנר הדקיק והמשיך עם האור הבוהק ?
אחיי.
הנר והאור שניהם מביאים מאור, אך שונים הם זה מזה. בעוד האור הוא האור המקורי דהיינו השמש, שאינה בתלות שום גורם ואינה נזקקת למרכיבים אמצעיים, הרי הנר אינו מקור האור. הנר דולק משום מרכיביו השונים:
הכלי, השמן, הפתילה וההצתה המהווים יחדיו את המאור. האור מבהיק ומקרין בעוצמה עד כדי כך, שהנר אינו עומד בשום יחס ופרופורציה למאור- לשמש.
אמרו חז"ל נר באור-מה ההנאה ממנו ?"
המצוות המעשיות של הבונה החופשי משולות לנר, שכן הן תלויות במרכביהן: המזווית, המחוגה, הספר הקדוש, המזבח, הפלס, והאנך. אבל האור האמיתי האור של תורת הבניה החופשית אינו מצריך שום אמצעי או כל קשר עם גורם חיצוני.
אחד מהמקובלים בהודו כשישב עם תלמידיו לשיחה, שאל את השאלה הבאה, כיצד תבדילו בין חושך לאור ? השיב אחד התלמידים, "אם אני מביט על העדר שממול ואיני יכול להבדיל בין כבש לעז, עז זה סימן שהערב יורד ומתחיל להחשיך". התלמיד השני המשיך: כבודו, כשאני מתחיל להבדיל בין עץ זית לעץ תאנה, זה סימן שמתחיל הבוקר ואיתו האור.
המקובל היה שקט למשך זמן מה, ולפתע שאל אחד התלמידים,
"כבודו, כיצד אתה מבדיל בין חושך לאור ?"
ובכן ענה המקובל: "אם במהלך הליכה אני פוגש איש ומסוגל לקרוא לו אחי, מבלי לדעת אם הוא עשיר או עני, ולאיזה דת הוא שייך, זה סימן שההארה מתחילה או במילים אחרות השחר עולה".
אחיי.
נפש האדם משולה לנר הזקוק לאמצעים אחרים ואינו עומד בפני עצמו. ומשתמו האמצעים ידעך הנר מיד, כלומר יתבטל האור, דבר שישפיע על הנפש.
ואפשר להבין בדרך זו את הכתוב בתהילים:
"אור זרוע לצדיק וליישרי לב שמחה" לכאורה קשה: וכי היכן ראינו שזורעים אור ?
הלא חיטים ושעורים זורעים ולא אור. מה הוא למעשה האור המסוני הזה שאנו שואפים אליו ? מה הם תכונותיו .
וניתן לתרץ את הקושייה עפ"י דברי הרמב"ם: כופין אותו עד שיאמר רוצה אני" שלכל אדם יש רצון לעשות מעשים טובים, אלא שלפעמים נערם על הרצון אבק רב מתוך תאוות, וכיוון שרצון זה מכוסה בשכבה עבה של אבק, אין הוא מתעורר, אבל כשמנערים ממנו את האבק הזה, אז מתגלה הרצון האמיתי שלו ואומר "רוצה אני" בכל ליבו.
כך גם אפשר להבין את הכתוב שהזכרנו "אור זרוע לצדיק"
כל בונה חופשי הוא בבחינתי צדיק ויש לו אור זרוע בתוכו. אמנם האור הזה לא מתגלה בקלות מפני השכבה של התאוות שיש לו, הוא רק זרוע בתוכו וכשיבוא הזמן הוא מתגלה, ואז "וליישרי לב שמחה (“אור זרוע – וכי שייך לזרוע אור? – דרשו”)
אחיי,
חפשנו את הדרך, רצינו לעלות על השביל בו צעדו כל אלה התובעים קיומי של עולם טוב יותר, ביקשנו את ההדרכה הנכונה במאמצינו לתרום את חלקנו הזעיר בהטבת האנושות,
רצינו להיקלט בחברה המעמידה בראש דאגותיה את האחווה וההבנה בין האדם והזולת, במילה אחת- בקשנו את האור.
הסמלים עשויים להשתנות, אולם הסמליות תעמוד לנצח. אין זה ייתכן שהבניה החופשית תחדל להתקיים. על-כן אין זה עולה על הדעת שהיא תוותר על הרוח המפעמת בה,
על השפה האלגורית האופיינית לה, על הסמל הנצחי והממשי אשר משתלבים בו רגשות נפשיים, מושגים שכליים ופיתוח רעיונות.
לכן, העולם החילוני תמיד ירצה להציץ אל תוככי רזייה של הבניה החופשית, חלקם ימצאו את מבוקשם ויושארו, אחרים יעזבו את שורותיה.
אלו היודעים להבדיל בין הדבר החיוני לבין שאינו חיוני, הם ורק הם מבינים באמת מה נחוץ ואמיתי.
השדה בו הם רועים הוא שדה מבורך, שֶׁהָגְדל בו שורשם בטוב.
איך אמרו חכמים: אם אינך יודע לאן מועדות פניך, סופך שתגיע למקום אחר
. שלמה פרין 01/01/2015