חמי בן נון- הבניה החופשית והחופש לבחור

ה"חופש" של הבניה החופשית והחופש לבחור בה

אחרי המבוא תתחלק הרצאתי לחמישה חלקים:

• על עקרונות העל שלנו
• על דטרמיניזם ואינדטרמיניזם
• על "הכול צפוי והרשות נתונה"
• על פילוסופיה פיסיקה וקוואנטים
• ועל הטיות קוגניטיביות

וכל אלה במסגרת השאלה על הבחירה החופשית של האדם.

אחינו דני דורון כותב כי באנגלית ובשפות האירופיות אנחנו "בנאים" ולא 'בונים'. לפני קום המדינה נקראנו "בנאים חופשים". מכל מקום כרגע שמנו הוא 'בונים חופשים'. מה מקור ה'חופשים'?

הבניה החופשית FREEMASONRY עשויה בהחלט להיות קשורה להיותם של חבריה אנשים חופשים כשם שהיא עשויה להיות קשורה לגאומטריה החופשית, כי הגיאומטריה היתה החמישית מבין שבע האומנויות שנקראו בלטינית artes liberals – אמנויות חופשיות. יתכן, כמו שאומר אחינו דני דורון בספרו "הבניה החופשית במבט אישי" שמקורה של המילה בשיבוש: שהרי האבן ששימשה את הבנאים לעצב את החלקים המעוטרים של הבניינים נקראה free stone ומכאן נגזר השם free stone masons שהתגלגלה ל- freemasons. כך או כך, המקור של ה'חופשי' הקשור לבנייה אינו ברור וחד משמעי, אבל נראה לי ש'חפרנו' די בהגדרה, כי בעיניי פחות חשוב מהי ההגדרה וחשוב הרבה יותר מי אנו ומה מעשינו ועד כמה הם באמת חופשים. נתחיל עם עקרונות העל שלנו:

1. עקרונות העל שלנו

בחלקן האחרון של התעודות – תעודות החוקות – שלנו שנקראות בפינו "חובות קדומים" יש קודקס של חובות הנוגעות לאתיקה שלנו, לעקרונות המוסר וההתנהגות של בונים חופשים ומיד ניגע בהם. לנו, בישראל, יש חוקה של הלשכה הגדולה. כל חוקה מכובדת מכילה פתיח דקלרטיבי חגיגי כמו למשל החוקה האמריקאית המתחילה במילים "כל האנשים נולדו שווים בפני האל". בחוקה שלנו עדיין חסר החלק הדקלרטיבי. אני מקווה שבאחד התיקונים הבאים של החוקה, היא תכלול בפתיח שלה חלק מהעניינים שניסחתי באופן חופשי להלן:

"אנו, בונים חופשים קדמונים ומקובלים בישראל, שנולדו שווים וחופשים ומאמינים באדריכל העליון של היקום, מתקינים וקובעים את החוקה הזאת, שתשרה מעלינו ותכוון את התנהגותנו במטרה ליצור מסדר הרמוני המיוסד על אמת, אחווה ועזרה הדדית, לקדם את רווחתנו ולכונן כללי התנהגות שיבטיחו התפתחות אישית ומוסרית מתמדת לכל אח, תוך חירות המחשבה והביטוי.

עקרונות העל בהם אנו מאמינים הם לפחות אלה: תום לב, יושר לבב, אחוות אחים, עזרה, שקיפות, שוויון ואמת. עקרונות אלה נשענים על ההנחה שאנו אנשים החופשים לבחור את עתידנו, לבחור לקחת, לבחור לתת, לבחור להתפתח, לבחור באחווה…"

ונחזור לחובות הקדומים, למסמכים העתיקים המעטרים את המסדר. על פי מסמכים קדומים אלה, עלינו להיות, יציבים, נאמנים, הגונים וישרים; אסור לנו להטיל דופי בחברינו, עלינו להכין את השוליות שלנו לעצמאות ולא להעיד עדות שקר. עלינו לסייע לחברינו, לשמור על טהרת אשת אדונינו ולשמור מריבותינו לבירור פנימי. יש חובות רבים נוספים. באופן זה משתמרים מוסריותנו ואופיינו המיוחד. לכאורה, אנו מקבלים על עצמנו מרצון את החובות האלה. האמנם?

מה מהות החופש שלנו? כאשר מקבלים מועמד חדש לבניה החופשית שואלים אותו אם בן חורין הוא ואם בא מתוך בחירה ומרצונו החופשי. בעוד כמה דקות נראה כמה קל להצהיר וכמה לא ברור אם הצהרתנו באה באמת מתוך חופש בחירה או לא. כמה קל להאמין במה שאנחנו אומרים וכמה קשה לדעת אם אמירתנו באה מרצון… אחינו, דני דורון, רואה את החופש לא רק בכך שהמועמד הגיע שלא מתוך כפייה או לחץ אלא שהוא גם חופשי מדעות קדומות ונכון לשקול כל דבר מתוך יושר אינטלקטואלי. לא רק זאת, אלא שהוא נכון להכריע באופן מוסרי ולהגן על דעותיו גם אם יהא מאויים בשל כך. המוסריות קשורה בנטייה הטבעית לשקול דברים ולהבחין בין מהו הנכון והישר ומה אינו כזה.

האם העדר כפייה מספיק? לדעתי, לא. האם יש ביכולתנו לבחור בחירה החופשית? אינני יודע, אבל אני מאמין שכן. העובדה שאינני יודע אבל מאמין מטרידה וזו השאלה המלווה את הרצאתי כולה.

לדעתי, בחירה חופשית נשענת על ההנחה שכאשר עומדות בפנינו שתי אפשרויות או יותר, נעשית הכרעתנו מרצון וללא כפייה. כלומר, עצם הבחירה הזו מובילה לטענה שיכולתי לעשות גם את זה וגם את זה ובחרתי מרצון באחד מהם. שאלה היא האם אכן כך הוא? וזאת נברר בהמשך. נכיר תחילה את דברי המלומדים והמדענים על ההכרעה מרצון הנעשית ללא כפייה והביקורת עליה.

1. דטרמיניזם ואינדטרמיניזם

הפילוסופיה המודרנית עוסקת רבות בשאלה זו. היא מעמידה בפנינו שני מונחים חשובים: דטרמיניזם ואינדטרמיניזם. הדטרמיניזם הוא ההשקפה לפיה כל אירוע, כולל הכרעות הפרט או רציותיו, נגרם על ידי אירוע או אירועים אחרים ומתרחש כתוצאה או כתולדה של אירוע או אירועים אלה. כל תפיסות הדטרמיניזם על התפצלויותיו לזרמים פילוסופיים משניים (רך, קשה, פסיכולוגי ועוד…) רואות את העולם, את הטבע, ככפוף לחוק סיבתי. כלומר: כל אירוע שהתרחש, התרחש בהכרח והוא נובע מהתנאים ומהסיבות להתרחשותו. מה שלא התרחש – לא יכול היה להתרחש. עולם המדע הוא ברובו דטרמיניסטי (חוץ מתורת הקוואנטים שבה ניגע עוד מעט).

ביחס לתחום האנושי יש צורך בהנחה נוספת והיא שפעולותיו של האדם הם אירועים באותו אופן שבו מתרחשים אירועים בטבע. מכאן, כל פעולותיו של האדם הן תוצאות הכרחיות של תנאים שקדמו להן. כלומר: לפעולות האדם יש סיבות והתרחשותן היתה בהכרח. תפיסה זו בוודאי מצויה בסתירה לתפיסת ה'חופש' שלנו.

התפישה ההפוכה, האינדטרמיניסטית, רואה את האדם אחראי למעשיו ומחדליו בתנאי שקיים אצלו רצון חופשי. גישה זו מניחה ביסודה את קיומו של הרצון החופשי.

האינדטרמיניזם גורס כי יש אירועים, ביניהם הכרעות הפרט ורצונותיו המתרחשים ללא סיבה או הסבר. האינדטרמיניזם רואה את הדטרמיניזם כשקר. כלומר: יש לפחות מאורע אחד (ולמעשה רבים) ללא סיבה מוקדמת לו. העולם הוא מקרי, אקראי ובלתי צפוי והאירועים בו אינם נקבעים לא מראש ולא בדרך אחרת. בנוסף, אין לאירועים שבו הסבר סיבתי הכרחי ואין הם נובעים בהכרח מאירועים קודמים.

אחת ההסברים לפער שבין הדטרמיניזם והאינדטרמיניזם עולה אצל יובל נח הררי בספרו "ההיסטוריה של המחר". הוא מעלה שם את ההשערה כי אפשר שהטכנולוגיה של המחר (ואולי אפילו קיימת כבר כיום) תשנה את תודעתנו. אם אכן גם רצונותינו הם אך ורק תהליכים ביוכימיים, אזי לכאורה ניתן להשפיע עליהם. עתיד כזה שמצייר הררי צופה את סופו של ההומו סאפיינס והתחלת תהליך שהגיונו אינו ידוע לנו כרגע. המאה ה-21 היא, לדעתו, המאה של שדרוג האדם והחלפתו בישות מסוג אחר, שונה. גנים יתוקנו, תוחלת החיים תשתנה וכן גם מחשבותינו ותחושותינו והכול בקצב מהיר. אם אכן ניתן לשנות את תודעתנו, הרי הדיווח שלנו שבאנו אל הבניה מרצון חופשי הופך לתלוי שינוי ואין הוא עומד על כנו באופן מוחלט.

לדידו של הררי, החיים בחברה הליברליסטית כורכים אמונה בקיומו של רצון חופשי ויכולת בחירה חופשית בין חלופות. אולם התגליות החדשות של המדע מפקפקות בכך. לדידו, רצוננו, מבחינה מדעית, הוא תהליכים נוירולוגיים, הורמונליים וגנטיים שמצייתים לחוקים פיסיקליים. המילה 'חופש' מבחינה מדעית היא חסרת משמעות, כי האדם הוא אוסף של אלגוריתמים ביוכימיים שיש להן רק שתי אופציות פעולה: או שהם דטרמיניסטיים – נוירון אחד יורה בחברו וזה בנוירון שלישי שניתן לחזות את המהלך במדויק וגם את תוצאתו – המחשבה, הפעולה, התפיסה… ואז אין כאן שום רצון חופשי או שקיימת האופציה השנייה שלפיה, אי שם בתהליך יריות הנוירונים יש לנוירון כזה או אחר פעילות אקראית – יירה או שלא יירה. משכך לא נוכל לחזות בדייקנות את התפיסה, המחשבה או הפעולה. אבל גם באופציה זו אין רצון חופשי אלא אקראיות ואקראיות אינה חופש… ברור שזו אמירה מרגיזה. כולנו נתקומם ונאמר כי אנו יודעים/מרגישים/מדווחים שאנו פועלים לפי החלטותינו ורצונותינו… אבל מבחינת המדע, זו רק תחושה שיוצרים התהליכים האלקטרוכימיים והביוכימיים. ואגב, ניסוי שנערך הראה כי ניתן באמצעות סורק מוח לדעת עד 10 שניות לפני החלטה שלנו לבצע פעולה, במה נבחר. כלומר, ההחלטה לפעול משקפת את הרגשתנו ואת רצוננו אך לא ניתן לומר כי היא נוצרה בעקבות בחירתנו החופשית (עמ' 318). השאלה היא האם אנו ממשיכים לחשוב באמצעות מונחים שגויים הלקוחים מהתיאולוגיה או שנבין כי לכאורה, לפחות מבחינת המדע, אין לנו נשמה ולכן אין לנו "אני"? בנקודה זו, אפרוש את אמונתי הפרטית והיא שיש לנו "ניצוץ" כזה הנקרא 'אני' או 'נשמה' ואין אלה מותנים בתהליכים נוירולוגיים, ביוכימיים או אלקטרוכימיים, כלומר אינם כפופים לחוק סיבתי. בנקודה זו אני מבקש להציג את ניסיונו של הרמב"ם לגשר בין הדטרמיניזם לאינדטרמיניזם.

1. הרמב"ם – הכול צפוי והרשות נתונה

הצגתי קודם את השקפתי, כי על מנת להחליט מתוך בחירה בין אפשרויות ומתוך העדר כפייה, עלינו להניח או להאמין כי העולם אינו דטרמיניסטי, וכי האדריכל הגדול של היקום הותיר בידינו את חופש הבחירה. הדבר אינו מובן מאליו – זו רק הנחה העומדת בבסיס ההתנהגות האנושית. היא עומדת גם בבסיס החוק בכל מדינה ובבסיס ההתנהגות המוסרית (אילו לא יכול היה האדם לעשות אחרת, על מה מאשימים אותו? כלומר, בעולם דטרמיניסטי אין צורך בחוק או במוסר כי לא יכולת לעשות אחרת). הרמב"ם בתחכומו אומר "הכול צפוי והרשות נתונה" – האמנם? אם הכול צפוי, צפויה גם התוצאה ולכן אין משמעות למילים "הרשות נתונה" ואם הרשות נתונה, כלומר קיים חופש הבחירה שאלה היא האם כל התוצאות האפשריות צפויות והאם ניתן באמצעות השכל האנושי להגיע להצגת מניפת האפשרויות כולה. תחכומו של הרמב"ם מאפשר לנו לחיות "בלי" ולהרגיש "עם"…

אז הבה נראה: אם אמונתי היא אמת, אנו אחים שיש בידם חופש בחירה. החופש הזה המאפשר להכריע בין חלופות מאפשר לנו לנקוט עמדה מוסרית ולהחליט באופן ראוי בכל פעם כשעולה דילמה מוסרית. הכרעתנו, כך אני מאמין, מושתתת על חופש בחירה וזאת לאור בחירתנו החופשית בדרך הבניה החופשית.

הכללים והעקרונות שלנו הגיעו מתוך כבוד לגדולי העבר – הם אלה שניסחו ניסוחים ראשוניים ואנו לקחנו מהם ושינינו פה ושם. גדולי העבר חשו, אולי באינטואיציה חודרת ואולי משום שהאמינו בכך, כי קיים אצלנו חופש הבחירה. אולם חופש הבחירה שלנו אינו חלק מהכללים שהם ניסחו, אלא הבסיס האישי לקבלתם. אני מאמין כי יש ביכולתנו לבחור וכי ערכה הגדול של הבניה החופשית הוא בכך שהיא מנביטה אדם בעל כשירות לבחור. לדעתי, בחירתנו בבניה החופשית ובדרכה – מתוך בניית כושרנו וכשירותנו בה – היא היא מהותה של חירותנו ולכן מודגשת כל כך חירותנו בבניה החופשית והיא אפילו חלק מהכותרת המגדירה אותנו.

נחזור לשדה הפילוסופיה ולתורת הקוואנטים.

1. פילוסופיה, פיסיקה וקוואנטים

ג'ון סרל, אחד מגדולי הפילוסופים של המאה העשרים כתב פרק מרשים בשם "חופש הרצון" בספרו "נפש מוח ומדע". הפרק נפתח באמירה שרכיב בסיסי בדימוי העצמי שלנו הוא היותנו יצורים חופשים. אולם הוא מודה כבר בפתיח כי בשאלת החופש והדטרמיניזם אין הוא מסוגל ליישב בין השניים ובכך הוא מצטרף לרוב הפילוסופים. לדידו שאלה זו לא נפתרה וכל הפתרונות שהוצעו לה אינם באמת פתרונות. יתר על כן, הוא סבור כי הבעיה הזו היא נצחית ותלווה את האדם עוד דורות רבים. אם ננדוד לרגע אל העיסוק במדע שלפיו הטבע מורכב מחלקיקים אלמנטריים ומיחסים ביניהם, לכאורה אין כאן מקום לחופש הרצון, בין אם הפיסיקה דטרמיניסטית כפי שסבר ניוטון ורוב הפיסיקאים עד ראשית המאה העשרים ובין אם היא מאפשרת אי וודאות (אינדטרמיניזם) כפי שסוברת מכניקת הקוואנטים המודרנית, כשבנקודה זו היא הופכת ללא דטרמיניסטית. זאת, מאחר שתיאוריית הקוואנטים נותנת תשובות הסתברותיות בלבד עם מקדמי אי וודאות והממצאים הנאספים מניסויים רבים רק מאשרים את הניבוי וההשערה על התנהגות החלקיקים שניתנת באמצעות פונקציית התפלגות ולא כממצא ודאי יחיד. אי וודאות סטטיסטית ביחס לחלקיקים אינה מוליכה למסקנה על אי וודאות של האובייקטים הגדולים יותר, כמו הגוף האנושי ולבטח לא על רוח האדם, ככל שיש כזו. יתר על כן, גם אם יש אי וודאות בהתנהלות של החלקיקים והתנהלותם, כפי שאמרתי, ניתנת לניבוי רק באורח סטטיסטי, אין כאן מקום לחופש הרצון. מכך שחלקיקים מתנהגים באורח סטטיסטי, לא נובע שהשכל האנושי מסוגל לגרום לחלקיקים המתנהגים באופן סטטיסטי לחרוג ממסלוליהם. אי הוודאות אינה ראיה לכך שקיימת אנרגיה נפשית של חופש אנושי או שיכולה להיות אנרגיה כזו שתהיה מסוגלת להזיז מולקולות, אטומים וחלקיקים קטנים יותר בכיוונים שונים מאלה שבהם הם היו נעים בין כך ובין כך. כלומר, מהפיסיקה, בין הקלאסית ובין של תורת הקוואנטים לא ניתן לשלול (אבל גם לא לאמת) את חופש הרצון.

אבל עדיין מנקרת בנו התחושה שיש חופש רצון. אנו טוענים שבחירותינו, שיקול הדעת שלנו והחלטותינו משנים את התנהגותנו, או לפחות נדמה לנו שכך הוא. בחרנו בחירה מסוימת מטעמים מסוימים והיינו מודעים לכך שיכולנו לפעול אחרת מאותם טעמים. משמע, שלא ניתן לנבא את התנהגותנו באותו אופן שבו ניתן לנבא תוצאה של אירוע פיסיקלי (שהתפוח ייפול לכיוון האדמה ולא ימריא לירח). יתר על כן, אנו מסוגלים גם להפריך ניבוי על התנהגותנו. אם מישהו מנבא שאעשה מעשה מסוים, אני תמיד אוכל לעשות משהו אחר. הפתרון שובה הלב, של הרמב"ם, המתיישב הן עם הדטרמיניזם והן עם חופש הרצון הוא שכל דבר בעולם נקבע אבל יש פעולות שבני אדם חופשיים לבצע, הרשות נתונה להם לפעול. יתכן שאפשר להתחכם עוד וללמוד מהאמירה "שפעולה היא חופשית" שאין להסיק כי אותה פעולה אינה נקבעת מראש אלא רק שאין היא נובעת מתוך אילוצים. או אז נוכל לדווח כי "פעלנו מרצוננו החופשי…". הבעיה היא שתיאור זה אינו פותר את הסוגיה, כי על פי תפיסה זו עדיין לא נוכל להשיב לשאלה "האם יכולתי לפעול אחרת באותם התנאים בדיוק?".

בקצרה, נראה שאולי אנו משלים את עצמנו כשאנו טוענים שיש לנו רצון חופשי, אבל מצד שני אין לנו בעיה להאמין בכך. אין לנו תמיכה בעובדת חופש הרצון אבל קשה לנו לוותר על האמונה בו. וכעת, אם נניח שהחופש הוא אשליה, מדוע איננו זונחים את התפיסה הזו?

אינני יודע. זו כנראה פרדיגמה אנושית מושרשת. נהוג לקבל במקרי פרדיגמות ובעונות החילוף של הפרדיגמות, את הגיונו של תומס קון, שבמדע נוצרת מהפכה, כאשר הסדקים בפרדיגמה השלטת הם כבר בלתי ניתנים לאיחוי. אני לא רואה כי יש סדקים דרמטיים בפרדיגמת הרצון החופשי ולכן אולי טרם החלה המהפכה המחשבתית שתביא למסקנות אחרות על התנהגות האדם. יתכן שממצאי המדע על ההכרה והתפיסה האנושיים ישנו את הדיסקט. נכון להיום יש התומכים בטענה שיש לאדם רצון חופשי ויש תומכים בטענה ההפוכה. כמו שאמר סרל, הבעיה תלווה אותנו עוד שנים רבות.

ואם אעלה עוד השערה – שככל הנראה, האבולוציה וההתפתחות האנושית מאפשרים את התחושה שפעולות שאנו מבצעים הן מרצון ואת התחושה שיכולנו לנהוג אחרת ומנגד גם את התפיסה והאמונה ההפוכים. אבל שוב, אין די בתחושות אלה כדי להוכיח את חופש הרצון הגם שאין בהן די כדי להוכיח שהעולם דטרמיניסטי. כנראה שנחיה עם המגבלה הזו לנצח נצחים…

1. הטיות קוגניטיביות

ואחרי החלק הכבד, אוסיף עוד פן מהמחקר הקוגניטיבי של היום: גם אם מאמינים שיש חופש בחירה, ממצאי המחקרים בתחום מחבלים מעט באמונה זו. יש לנו תחושה של בחירה חופשית אך בהחלט אפשר שאנו מוטים או טועים בתחושה זו.

ההטיות הקוגניטיביות, הן שדה המחקר שלי מזה שנים רבות. התחום נקרא גם בשם: "כלכלה התנהגותית". על ההטיות הללו נאמר כי הן פועל יוצא של יצירה פנימית שלנו – של יצירת כללי אצבע המיושמים על גודש מידע ומפשטים אותו. הטענה המחקרית הרווחת היא שאיננו יכולים לשלוט על יצירתם של כללי אצבע אלה. משמע רצוננו החופשי אינו יכול לשלוט על התהליכים במוח. אנו מייצרים, כנראה בלי שליטה, כללי אצבע כאלה כחלק ממה שאנו קוראים "האינטואיציה שלנו" או חלק מהמוח השני והם מטים כל אחד מאיתנו בממוצע באופן דומה. ההטיה עלולה כמובן להביא אותנו למסקנה שגויה. קשה לחבר את תחום ההטיות לטענה בדבר רצון חופשי, אבל גם לא ניתן לשלול את קיומו מתוך חקר ההטיות הנשען כולו על השערות והנחות ולא על וודאות. יש, כמובן, גם ניצול לרעה של הידע בתחום זה בפעולות של שכנוע, פוליטיקה, תקשורת, שיווק והונאות המאיימים על יכולתו של רצוננו להבין היכן הוא נמצא ולהחליט באופן חופשי, מה שמביא להשערה שרצוננו אינו בדיוק חופשי. אך, כאמור, לא אעסוק בכך בהרצאתי זו.

חלק מהדיאלוגים של אפלטון מסתיים בחוסר הכרעה, א-פורייה, ואני סבור שגם הרצאה זו מסתיימת בחוסר הכרעה. אם כן, אחתום בכך שיתרונה של הבניה החופשית הוא בחיזוק אמונתנו בכוח רצוננו ובהיותנו חופשיים להחליט כרצוננו, מתוך כבוד לעקרונות המוסר שלקחנו על עצמנו לפעול לאורם. אני מאמין בכך. מה אתכם?