על מהפכת הקשב מאת מיכה גודמן
הרצאתו של האח חמי בן נון-לשכת חרמון
הרצאה זו היא מלחמת מאסף די חסרת סיכוי – אבל אינני יכול להימנע מלהשמיע אותה
כולם מאוחדים בדעה שהחברה הישראלית מקוטבת, יש אף כאלה הסבורים שאנחנו ארבעה שבטים במדינה אחת. האם הקיטוב מאפיין רק את ישראל? התשובה היא "לא" – הקיטוב הוא בכל מקום כמעט – הוא בעיה גלובאלית ויש על כך תיעוד מחקרי רב.
לדוגמה, מחקרים שנעשו בארה"ב, גילו כי בעוד בשנת 1994 כשליש מאלה בעלי עמדות ימניות הזדהו עם חלק מהעמדות הליברליות וכשליש מבעלי העמדות הליברליות הזדהו עם חלק מעמדות הימין, הרי בשנת 2014, כשנעשה אותו מחקר מחדש, התברר כי השליש הצטמצם לעשירית! משהו קרה בשלושים השנים האחרונות. מחקר אחר שנערך בארה"ב בשנת 1995, בו התבקשו בעלי עמדות שמאל לדרג את האהדה שלהם לבעלי עמדות ימין (במספר בין 0 ל-100) הציון הממוצע היה 40 – כלומר, בממוצע לא אהבו במיוחד אלה את אלה אך לא תיעבו אותם. כעבור 20 שנה ביצעו החוקרים את אותו מחקר והפעם צנח הציון הממוצע מ-40 ל-7! כלומר בעלי עמדות פוליטיות מנוגדות החלו לתעב אלה את אלה – אנשי המחנות החלו להתכווץ כל אחד בתוך המחנה שלו, תוך עוינות למחנה האחר.
מסקנתו של מיכה גודמן היא שקיטוב הוא תוצר של התכווצות, אנשים ננעלים בעולם חברתי ובעולם אינטלקטואלי שצבוע בצבעים שלהם בלבד וככל שהדבר קורה, המרחק בינם לבין אחרים גדל והעולם הופך למקוטב. אמנם המחקרים הללו נעשו בארה"ב, אך מחקרים שנעשו במקומות אחרים בעולם, בעיקר באירופה מצאו כי הקיטוב הוא תופעה המאפיינת מדינות רבות.
נשאלת השאלה מדוע זה כך? מדוע אנשים מתרחקים זה מזה ומתכנסים בתוך עצמם דווקא בעידן בו כולנו מחוברים לאינטרנט ובעצם כולם לכאורה מחוברים והדבר אינו מקרב אלא משום מה מרחיק. לחוקר קנדי בשם מרשל מקלוהן יש תיאוריה מרתקת ביחס לתופעה זו. הוא בוחן מה מניע את ההיסטוריה? מהם הכוחות האמיתיים, הבלתי נראים, שמעצבים התרחשויות ואירועים. אם חשבנו פעם שהכוחות החזקים בהיסטוריה הם רעיונות – ובכל פעם כשנולד רעיון חדש הוא משנה את העולם – הרי מקלוהן סבור כי התופעות המשמעותיות בהיסטוריה אינן תולדה של הרעיונות אלא תוצר של הכלים שבאמצעותם אנו מפיצים את הרעיונות. אם פעם סברנו כי הופעת המונותאיזם שינתה את העולם או שהופעת ההומניזם, הפמיניזם ודומותיהם הסיטו את מהלך ההיסטוריה, הרי מקלוהן סבור כי המדיום דרכו מופץ המסר אינו רק כלי טכני שמשרת את הפצת הרעיון, את המסר, אלא המדיום משפיע יותר מן המסר. לדידו, האירועים ששינו את ההיסטוריה אינם לידת המונותאיזם או הופעת ההומניזם והפמיניזם אלא מהפכת הדפוס, הופעת הרדיו, כניסת הטלוויזיה לחיינו וכמובן האינטרנט והמסכים הדיגיטליים. המדיום אינו צינור להעברת המסרים אלא הוא זה שבונה את צורת המחשבה שלנו – הוא לא משרת את המסר אלא הוא הוא המסר! מי שרוצה להבין את תופעת הקיטוב יצטרך להבין את השפעתם של כלי ההפצה של הרעיונות, יותר מאשר את הרעיונות עצמם. הקיטוב אינו תוצאה של המסרים המרעילים הבוקעים מצדי המפה הפוליטית אלא הטכנולוגיות הדיגיטליות החדשות שמפיצות את הרעלים הללו. השיח הפוליטי היגר לאינטרנט והרשתות החברתיות הן ככר העיר החדשה. ברשתות מוחלפים רעיונות, מתנהלים הוויכוחים והבירורים, נערכות השיחות הציבוריות המרכזיות ועוד. המדיום מעצב את המסר והמדיום החדש גורם למסרים להיות מתלהמים יותר, קיצוניים יותר ומקטבים יותר.
אז מה? האינטרנט מפצל? לא מחבר? מכווץ אותנו לממדים הצרים של עולמנו הפרטי? ובמסדרנו, האם תופעה זו פוגעת גם ברעיונות הבניה החופשית? אם מנגנון ההפצה ההיסטורי שלנו היה ספרים, חומר כתוב, פה לאוזן ולהיות מודל, שאלה היא האם להישאר שם וזה מה שיבדל אותנו (וכבר הקמנו עלינו שונאים עקב מיוחדותנו) או שנעבור לכיכר העיר החדשה ונחזק את שורותינו המידלדלות (כי הגיל הממוצע שלנו עולה). כלומר, כיום, לא הרעיונות שלנו הם העיקריים אלא כלי ההפצה שלהם.
התובנה שאליה מכוון גודמן, בשמו של חוקר מאוניברסיטת קולומביה בשם טים וו (Tim Wu), היא שהשוק החופשי אינו מה שהכרנו אלא זירה שבה חברות שונות מתחרות על תשומת הלב שלנו. תשומת לב (attention) היא הקשב העירני והמודע של האדם. חברה שמצליחה לפתות לקוח פוטנציאלי לתת לה נתח מתשומת הלב שלו, מצליחה לקבל יותר תשומת לב וכתוצאה מכך זוכה לרווחים גדולים יותר. תעשיית הפרסום הבינה כי תשומת הלב האנושית בעשור האחרון מתנקזת אל צוואר הבקבוק של המסכים הדיגיטליים. ניתן לראות תופעה לפיה תשומת הלב של אנשים רבים מתנקזת אל מרחבים הנשלטים על ידי תאגידים מעטים. תאגידים אלה יצרו מונופול על הנגישות לתשומת הלב שלנו ויצרו תעשיה חדשה – תעשיית תשומת הלב. בראשית דרכן של מיקרוסופט, גוגל פייסבוק, אנשים לא הבינו את מודל הרווח שלהן – מדוע הן מחלקות את מוצריהן בחינם? מסתבר שלא קיבלנו מוצר אלא נתנו מוצר והמוצר הוא אנחנו, העיניים שלנו, האוזניים שלנו, תשומת הלב שלנו. את אלה נתנו בחינם לתאגידים הגדולים. תשומת הלב שלנו נמכרת למפרסמים. מעבר לתשומת הלב אנחנו גם נותנים מידע על הנטיות שלנו ועל ההעדפות שלנו. כשאנו גולשים באינטרנט, התחושה היא שאנו לומדים על העולם, אולם התחושה אינה מדויקת – אנחנו מלמדים, מלמדים את גוגל והאלגוריתמים החכמים שלה על עולמנו הפנימי. ככל הנראה יותר משהחברות הגדולות סוחרות במידע שהן שואבות מאיתנו, הן משתמשות במידע שלנו על מנת ללכוד את התודעה שלנו ולחשוף אותה לפרסומות שכפי שנראה מיד, מדויקות לצרכים הספציפיים שלנו. כך הידע הופך לכוח והידע מנוצל לצורך שליטה בתשומת הלב שלנו. זו אינה תיאוריית קונספירציה – זו המציאות החדשה…
אדגים מתוך מחקרים: כשאדם ניגש לדף הפייסבוק שלו לברר "רק עניין אחד" מתברר שהוא נשאר שם בממוצע 20 דקות. זו תוצאה של תכנון. הפלטפורמה של פייסבוק ושל טיק טוק שוברת את כוח הרצון של רוב המשתמשים. זו חולשה פסיכולוגית שהחברות הגדולות יודעות לנצל. הן מצמידות אותנו למסכים לזמן ארוך יותר ונהנים ממנת חינם של תשומת לבנו (ומידע עלינו המתחזק מגלישה לגלישה). דוגמה נוספת היא הרטט או הצליל שדרכו אנו יודעים שנכנסה הודעה חדשה. כאשר שני אנשים נפגשים ואחד מהם מקבל הודעת ווטסאפ, הדבר שובר את הקשב שלו לאדם האחר. קשה לנו לעמוד בפיתוי. זו פריצה למוחו של המשתמש שהמחקר קורא לה בשם brain hacking. באופן זה המניפולציות התודעתיות של חברות הענק משנות את הרגלינו ואת התנהגותנו: אם פעם היו לנו כמה דקות ביום שבהן היינו לבדנו עם המחשבות שלנו, הרי שהיום כשמחכים למעלית, או לקפה שירתח, או לרופא בתור בקופת חולים, הטלפון החכם שואב מאיתנו את הרגעים הללו שהיו פעם רק שלנו ואנחנו נשארים מחוברים למסך, כדי שלא להחמיץ עוד משהו. זה נשמע כמו חרדה… "חרדה מלהיות לבד"… גם החרדה הזו מתוכננת ומנוצלת על ידי חברות הענק.
הבה נתבונן בתופעה נוספת מתחום המחקר שלי: הטיית האישור או האישוש – confirmation bias – לבני אדם יש יחסים רגשיים עמוקים וחזקים עם דעותיהם שלהם. הם נוטים להיות אוהדים עוורים של דעותיהם וכתוצאה מכך מייחסים משקל מועט לראיות המפריכות את הדעות שלהם ומשקל רב לראיות המחזקות את העמדות שלהם. מה שדומה לעמדה שלהם הופך למעניין ואינטליגנטי ומה שלא, הוא פחות מעניין ואינטליגנטי. הטיית האישור מנוצלת היטב על ידי הרשתות החברתיות כדי ללכוד את תשומת הלב שלנו. האלגוריתמים עוקבים אחר פעילותנו, קולטים למי עשינו "לייק", מהם הפוסטים ששיתפנו, איזה קראנו ועל איזה דילגנו וכך הם מזהים את העמדות והרעיונות שאנחנו אוהבים. ומה עושה האלגוריתם של פייסבוק? הוא קובע עבורנו (מבלי לשאול אותנו) איזה פוסטים יופיעו בניוז-פיד שלנו ואיזה לא. לקביעה זו יש קריטריון אחד – והוא, לא איזה פוסט מדויק יותר, מוסרי יותר או כתוב טוב יותר אלא איזה פוסט יחצוב מאיתנו תשומת לב, על איזה פוסט יש סיכוי גדול שנסתכל. אנו מתבוננים בפוסטים רבים שהם גרסאות שונות וניסוחים שונים של העמדות שכבר יש לנו. פרופ' דניאל כהנמן טוען כי מבחינה פסיכולוגית, התחושה שמשהו הוא נכון והתחושה שמשהו הוא מוכר הן תחושות דומות וקל לנו להתבלבל ביניהן. כשמשהו מוכר לנו, אנו נוטים להרגיש שהוא נכון ואמיתי. חזרה על אותם מסרים הופכת אותם למוכרים וכנגזר מכך גם נכונים – זו שטיפת מוח. כך התנועות הפוליטיות מנצלות את העקרונות של גבלס – השמע את השקר מספר גדול של פעמים והציבור יאמין לו יותר ויותר… ככל שרעיון מסוים שונה מזה שלנו, האלגוריתם לא יאפשר את חדירתו לתודעתנו בכך שלא יאפשר אותו ולא ינגיש אותו אלינו ולמעשה ינעל אותנו בעמדות שכבר יש לנו. יוצא שגלישה בפייסבוק היא קמפיין של תעמולה עצמית.
לכאורה, המשימה של פייסבוק היא לחבר אנשים אך הרשת לא מחברת אלא רק מרחיקה. כשאדם ששומע את עמדותיו הימניות חוזרות ומהדהדות פוגש אדם שעמדותיו השמאליות חוזרות ומהדהדות, הוא חווה את האחר כמי שטועה ואפילו מטעה וחוטא – איך יתכן שהאמת שלו, שהיא כל כך מובנת מאליה, אינה מובנת לבן שיחו? אנחנו כבר לא מסתקרנים לשמוע דעה הפוכה לזו שלנו ולא לומדים לעומק עמדות הפוכות משלנו – אלא אנו פשוט ננעלים יותר ויותר בתוך עולמנו שלנו. יש אינפלציה בעולם הידע ואיננו יכולים לבלוע את כולו. מכשיר טלפון חכם מכיל יותר ידע משל כל גאוני האנושות גם יחד. מי שממיין עבורנו את הידע הם האלגוריתמים אלא שהמיון אינו משרת את האמת אלא באופן שישרת את תעשיית תשומת הלב. הידע עובר פרסונליזציה וכולא אותנו בתוך בועות של אינפורמציה המותאמות לנו באופן אישי. כשאנחנו משוטטים ברשת החברתית או בגוגל אנחנו מאמינים שאנחנו נחשפים לעולם אבל אנחנו לא יודעים שהעולם הזה הוא פשוט העולם שלנו.
אז מדוע הפך העולם להיות מקוטב? אחת הסיבות שבה הרחבנו עד כה היא הקשר בין המדיום למסר. נוצרה כלכלה חדשה מצוידת בטכנולוגיה חדשה שיצרה קיטוב חברתי, ולמעשה פוליטיקה של שבטיות.
עניין נוסף הוא השקר – בתחרות על תשומת הלב שלנו, יש לשקר יתרון אדיר על האמת. היכולת של האמת להיות מעניינת היא מוגבלת בעוד היכולת של השקר להיות מעניין היא כמעט בלתי מוגבלת. פלטפורמות הפצת המידע אינן מבחינות בין השקר לאמת ומה שממיין עבורנו את המידע הוא לא מידת סבירותו אלא המידה שבה יקבל מאיתנו תשומת לב ומכיוון שהשקר מקבל יותר תשומת לב, הוא מקבל גם עדיפות דיגיטלית. יוצא שהאינטרנט אינו מוביל לדמוקרטיזציה אלא הוא הופך את השקר לנגיש לדעתי יותר מהאמת ומעלה את רמת הדמוקרטיזציה של הדיס-אינפורמציה.
אנו בבניה החופשית מדגישים את האמת כאחד מעקרונותינו – השאלה היא איזה אמת נשארה לנו כשהיא אפופה דיגיטלית בסיבים רבים ואולי רבים מדי של שקר? שווה דיון, לא?
נסכם סיכום ביניים: אם המהפכה הצרפתית לימדה אותנו שבשם החירות נרמסה החירות ואם המהפכה הקומוניסטית לימדה אותנו שבשם השוויון נוצרה חברה הירארכית, נלמד מזה כי הקצנה של ערך לא מביאה למימושו אלא לפנייה שלו נגד עצמו. האם אנו פונים עורף לאמת?
חשבנו שהרשתות החברתיות תחברנה בינינו והן כולאות אותנו בתוך מקום סגור מלא בזעם ושנאה – המאמץ לחבר בני אדם, הרחיק אותם. חשבנו שהאינטרנט ישחרר אותנו מעולמנו הפרטי ויחבר אותנו לעולם הגדול? לא כך הוא, אנו מתחפרים עמוק יותר בתוך עולמנו הפרטי ונסגרים. חשבנו שהאינטרנט יהפוך את העולם לנגיש? האמת תהיה נגישה ושקופה? אך האינטרנט מפיץ יחד עם אמיתות גם שקרים בלי יכולת להבחין בין אמת לשקר והוא ממלא את העולם בשקר עקב עדיפותו של הכזב על האמת.
כיכר העיר החדשה – הרשתות החברתיות – היא לא של כולנו, והיא לא בדיוק רשות הרבים, היא בבעלות פרטית של התאגידים הגדולים. וכך, אליבא דגודמן, ככל שהשיחות מתלהמות יותר וזועמות יותר, תאגידי תשומת הלב מרוויחים יותר – לבעלים יש אינטרס כלכלי לשינוי השיח הציבורי והשיח הציבורי אכן משתנה ובעיקר מזדהם. מקלוהן אומר כי אנחנו מוטעים לחשוב שהבעיות הקשורות למדיום הן העיקר כי במקום להתבונן במדיום, אנו נוטים להאמין שהדרמה של החיים הפוליטיים נוגעת לרעיונות הפוליטיים ולא לכלים שמפיצים אותם. אנו נאשים את הלאומנות, את הפופוליזם ואת הליברליזם – כלומר את המסר – ולא מפנימים כי המדיום הוא המסר. מסתבר כי הערנות שלנו נשחקת.
אני רוצה לפתוח את מה שאמרתי לדיון על מעמדה של האמת ובעיקר על סיכוייה, כל עוד אנו רואים עצמנו כאנשי אמת הרודפים אחר האמת והמפיצים שלה…