אחד הספרים המרתקים ביותר בתנ"ך הינו, ללא ספק, ספר קהלת, שפסקת הסיום בו הנה: "סוף דבר, הכול נשמע, את האלוקים ירא, ואת מצוותיו שמור כי זה כל האדם…"
פרופ' קאסוטו מפרש כי האדם אינו יודע את תוצאות מעשיו ואין בידו לשנות מה שנגזר. כל מה שהאדם יכול לעשות הינו לירוא את האל ולשמור את מצוותיו. לפעולות האדם יש ערך מוסרי כשלעצמן, והאל יביא במשפט את המעשים בין הטובים ובין הרעים.
שלמה המלך, החכם מכל אדם, בוחר לסיים את ספר קהלת, במשפט המנוגד לכאורה לתיאוריות המוצגות בספר עצמו, באשר לחוסר המשמעות של קיומנו, על ידי כך שחזר ל: "סוף דבר, הכול נשמע…", לחילופין, יתכן וקהלת רצה לרצות את "זקני-השבט" ולהבטיח את מקומו בהיסטוריה ואת מסקנות חכמתו מפני הכחדה או אי הכרה.
אולי דווקא הפסוקים הבאים, הלקוחים מאותו ספר, עשויים היו להיות סיום הולם יותר למסרים המתמצתים את הרעיון המרכזי של הבנת הזמן, המרחב והמהות בהם אנו חיים ופועלים: "לכל זמן, ועת לכל חפץ תחת השמים, עת… ועת… ועת… , את הכול עשה יפה בעתו גם את העולם נתן בלבם מבלי אשר לא-ימצא האדם את-המעשה אשר עשה ה' מראש ועד סוף…"
במילים אחרות, האל (האדריכל העליון של היקום) שולט בעולם, קובע מראש את הזמן לכל המאורעות, ומה שקבע יפה קבע, כי מתאים הוא למטרה שרוצה האל להשיג, אבל הוא מעלים מעינינו את כוונותיו, ונתן בלבנו את הנטייה לפעול כרצוננו כאילו אנו גורמים למאורעות, אבל למעשה אין פעולותינו משנות כלום. האל הוא שעשה הכול, וקבע לכל דבר את זמנו …, האל נתן לנו ולהתעסק בענייני העולם מבלי להבין את טעמם ותכליתם.
"לראות פירושו להאמין". בלימודי ראיית-חשבון, פותח המרצה ואומר: "אתם אמורים להיות רואי-חשבון ולא מאמיני-חשבון, מה שאינכם רואים אינכם מאמינים". אבל אולי כדאי שנשאל את עצמנו: האם באמת ובתמים מה שאנו רואים הנה המציאות?
אריסטו קבע כי: " אין בתודעה שום דבר שלא נמצא תחילה בחושים".
החשיבה האנושית מתבצעת באמצעות החושים ובאמצעות ניתוח רציונאלי של נתונים אותם מסוגל המוח האנושי לקלוט, לפענח ולהפנים. אבל שומא עלינו לבחון באם החושים אכן מעבירים למוח מידע אמיתי, בזמן אמיתי? האם החושים ממצים את הקורה ביקום כמקרו, ואת סביבתנו כמיקרו?
ראייתנו היום-יומית תשתפר אם נרכיב משקפיים. צפייה במיקרוסקופ או בטלסקופ תחשוף בפנינו עולמות קסומים, שאין אנו רואים בעין בלתי-מזוינת, מכאן אתה למד כי מה שאנו רואים איננו בהכרח המציאות האמיתית.
אור הכוכבים המגיע לעינינו, לכאורה בזמן אמיתי, הינו במספר לא מבוטל של מקרים, קרן-אור שנשלחה מנקודה מסוימת ביקום לפני אלפי שנות-אור והגיעה הלום רק עתה, כמו גם פער- הזמנים שבין הברק לבין הרעם, ומכאן כי גם הזמן האמיתי בו אנו חיים לכאורה איננו זמן אמיתי. כך שניתן לקבוע בוודאות כי אנו לוקים בראיית-המרחב ובהבנת-הזמנים בהם מתרחשים הדברים סביבנו.
סביר להניח כי גם חושינו האחרים לוקים בפיגור (השווה את חוש-השמיעה של האדם לזה של הכלב), ולמרות שאנו רוצים לראות את האדם כיצור-אנושי השואף לשלמות, פגומים אנו. אבל המסקנה "המפחידה יותר”הנה כי אנו חיים בעולם שהינו אשליה.
אין ביכולתנו לראות את התהליך ההיסטורי בהיותנו חלק ממנו. שפינוזה טען כי לו הייתה התודעה לאבן נופלת, היא הייתה משוכנעת שהיא נופלת מרצונה. אנו חיים בהרגשה שבכוחנו לקבוע את מהלך ההיסטוריה. אנחנו מאמינים שהתהליכים שסביבנו הנם תוצאה של החלטתנו, אולי בדומה למלך ב"נסיך הקטן" המצווה על השמש לזרוח כשהיא ממילא עומדת לעשות זאת.
אולי אנחנו מתוכנתים לחיות בעולם-דמיוני מבלי יכולת להתמודד עם המציאות האמיתית, שאינה נהירה לנו.
תפיסת עולמם של הקדמונים והמענה על השאלות הקיומיות שהטרידו אותם נגזרה מהמידע- המדעי והלוגי שעמד לרשותם בתקופתם. הסתמכות על עובדות לא נכונות ועל הנחות שנבעו ממידע חסר, יצרו לא פעם מסקנות לא נכונות. סביר להניח כי גם אנו נוטים לפרש את הנשגב מבינתנו על סמך מידע העומד לרשותנו בהווה, אבל, בה במידה, רשאים אנו להניח כי הדורות הבאים יבחנו את הבנתנו לאור מידע שיעמוד לרשותם בעת ההיא, ומסקנותיהם יהיו שונות, ובכך יישלל המושג "אמיתות נצחיות".
בניסיון להגדיר את תפקידנו עלי-אדמות, נמצא תמיד פער בין אמונתנו באשר לתפקידנו ומעמדנו ביקום לבין תפקידנו המוחלט, או לגודלנו האמיתי, כפי שהוא נראה מזווית הראיה הכלל קיומית. ה"יופי" בדואליות זו נעוץ ביכולתנו לחשוב ולהאמין שאנו אכן מהווים את הציר עליו סובב העולם ומכאן חשיבות קיומנו האינדיווידואלי, תוך הדחקת הגדרת תפקידנו האמיתי, הנשגב מבינתנו…
לאור חוסר יכולתנו להבין את היקום וסדריו מחד-גיסא ואת הגדרת תפקידנו בו מאידך-גיסא, הרי שמה שנותר בשליטתנו הוא היכולת להיות אנשים טובים יותר לעצמנו ולזולת, על בסיס "ואהבת לרעך כמוך", ו"במקום שאין אנשים השתדל להיות איש", תוך קידום החברה והאנושות, "ועל ידי עבודה מתמדת ופורייה, להכין את בואה של אנושות טובה ומושלמת יותר". איש איש בחלקת אלוהים הקטנה שלו, מבלי שנראה סתירה בין הדאגה לעצמנו לבין הדאגה לזולת, משום שהדברים אינם חייבים לבוא בהכרח זה על חשבונו של זה.
אולי זהו המקום להסביר לאחים החדשים כי חובותיו של בונה חופשי הינם: ללמוד את כל השאלות המנסרות בחיי החברה האנושית, לחפש את פתרונן בדרכי שלום ולהפיץ את הידיעות שרכש. הוא חייב להיות טוב, אציל, מסור, אמיץ, עניו ובורח מן הכבוד, משוחרר מכל דעות קדומות ומוכן לכל קרבן למען ניצחון הצדק והאמת.
אחת מצורות האושר, על פי אריסטו, היא החיים כאזרח חופשי ואחראי. מה מעניין הוא השילוב שבין חופש ובין אחריות. החופש הוא הבסיס ליכולתנו למצות את הגלום בנו בכל תחום שהוא מתוך בחירה ולא מתוך כפיה. אבל לחופש נצמדה חיש-קל האחריות, כלומר: ודא שהחופש שלך לא יפגע באחרים ודאג לכוונו למטרות נכונות. או כפי שנאמר: "החופש הוא מצב המאפשר לך לעשות כל מה שלא יזיק לזולת", או כפי שאמר ב. שאו: "חירות משמעה אחריות: לכן רוב בני-האדם פוחדים ממנה".
האמונה שכל מה שקורה לנו נקבע מראש, עלולה להוביל אותנו לפטליזם שיחוזק על-ידי חוסר היכולת להבין את משמעות הדברים, ומכאן קרובה הדרך לחרדה קיומית המלווה בתחושה של אימה וריקנות ולכן אנו מצווים לדאוג לאושרנו באותו זמן ומרחב מוגבלים בהם אנו פועלים.
נוכל להיות מאושרים רק כאשר נממש את הפוטנציאל שלנו, כשנוציא אל הפועל את כל מה שנמצא בנו בכוח, על משקל האמרה "הכול צפוי והרשות נתונה וכטוב העולם נדון והכול לפי רוב המעשה" (פרקי אבות). או כפי שאמר סארטר: "לחיים חייבת להיות משמעות. את המשמעות אנו יוצרים בחיינו. אתה קיים משמע את יוצר את הווייתך."
"קנט" שלל מן האדם את האפשרות להכיר את סודות הטבע המסתתרים מעבר לתודעתנו, הוא הודה בקיומה של אמת בלתי מושגת כזאת. "הגל" קבע לעומת זאת ש"האמת היא סובייקטיבית" במילים אחרות: אין ידע נסתר או אמת נסתרת המצויים מעבר לתבונת האדם. כל הכרה היא הכרה אנושית.
בניגוד לקנט שהאמין, שיש גבולות ברורים למה שאנו יכולים לדעת, כשהמשקפיים של התודעה הם שקובעים את הגבולות הללו, אני מאמין כי ניתן באמצעות אימון שיטתי להרחיב ולהרחיק את גבולות יכולתנו לטווח רחוק יותר, אך יש לקחת בחשבון כי גם אחרי הרחקת הגבולות והשיפור, נשאר עיוורים או אולי נכון יותר יהיה להגדיר את מצבנו החדש כמצב של "עיוורים פחות".
בספר בראשית מצווה האל את האדם לא לאכול מעץ הדעת, "כי ביום אכלך ממנו מות תמות". כלומר: איסור מוחלט לאכול מהעץ האמור להסביר לאדם סדרי בראשית, או שמא הכוונה היא שכל ניסיון שלנו להבין את סדרי המהלכים יגרום לנו למוות רוחני ו/או פיזי, עקב ההבנה וההכרה כי אין ביכולתנו להתמודד עם הנושא.
כצפוי, האדם אינו עומד בפיתוי. אך מה מגלה הזוג הראשון לאחר שטעם מפרי הדעת? "…ותפקחנה עיני שניהם וידעו כי עירומים הם…"
מאז אנו ממשיכים בתהליך שלא יסתיים לעולם, לגלות עד כמה עירומים אנחנו… נכון שלפעמים עוברות תקופות בהן אנו משוכנעים כי חגורות העור שתפרנו מכסות טפח או אפילו טפחיים, אבל אז דואג הילד הקטן מהאגדה להזכיר לנו כי "המלך הוא עירום".
הצורה השלישית של אושר, לפי אריסטו, הנה, כאמור, החיים כחוקר והוגה. בבואנו לבחון את בני-האדם, האמורים להיות זן נדיר, נשאל: עד כמה רוצה ומסוגל בן האדם להיות חוקר והוגה? מהסתכלות סביב אינך יכול להימלט מהמסקנה העגומה כי מרבית בני-האדם מדשדשים בביצתם
בהנאה רבה מבלי שירימו ראשם מעליה במטרה לנסות ולהבין מה באמת קורה סביבם, ואולי מוטב כך. לפעמים אינך יכול לברוח מההרגשה כי ככל שראייתך "שטוחה יותר", כך ייטיב. שכן ההתעמקות במהות וחוסר תשובות מספקות עלולה לפגוע בחוקר, ראה: ארבעה נכנסו לפרדס (פשט, רמז, דרוש וסוד)… בן-עזאי הציץ ומת… בן זומא הציץ ונפגע ורק אחד מהם יצא בשלום בשל יכולתו להכיר במגבלותיו כבן אדם והימנעותו מניסיון לפרוץ מגבלות אלה.
ואף על פי כן, כדברי שפינוזה: "ננסה לראות את הכול מנקודת ההשקפה של הנצח", ולעולם נמשיך לחפש פתרונות לשאלות הקיומיות, במטרה לתרום בדרך זו לפיתוחה של האנושות. או במילים המוכרות לנו, "בחקירה מדעית בכל בעיות הכלל והפרט ובהתאמצות מתמדת בבקשת האמת".
רק הבנתנו כי מה שאנו מגדירים כ"יקום" הינו חלק ממערכת שלעולם לא תובן על-ידי המוח האנושי, לאור מוגבלותו ומגבלות חושינו, תאפשר לנו לחיות את חיינו בזמן ובמרחב "שלנו" ואולי אפילו להיות רגועים ונינוחים יותר, כדברי התפילה: "תן לי אלי את הכוח לשנות את הניתן לשינוי; את האומץ לשאת את שאינו ניתן לשינוי; ותבונה להבדיל בין השניים."
צמודים לאותה תפיסה ננסה להבין את המרחב המצומצם בו אנו מסוגלים להשפיע ולקדם, תוך הבנה כי עבורנו הוא עולם ומלואו, כדברי רבי שמחה בונם מפרשיסתא "צריך לאדם שיהיו לו שני כיסים. בכיס האחד 'בשבילי נברא העולם', בשני 'ואנוכי עפר ואפר'.
אם ניקח גוש אדמה אחד יהיה לנו עולם שלם על כל תכונותיו. אם נחלקו לשניים נקבל שני חצאים או אולי שני שלמים חדשים, שהרי כל אחד מהם מהווה יחידה שלמה ועצמאית המכילה את כל תכונות החומר שהיו בעולם השלם הראשון. כל אחד מהחלקים הוא, כאמור, שלם וכל אחד מאיתנו, החי והנושם, מהווה עולם ומלואו, שהרי מצינו כי: "המציל נפש אחת…הציל עולם ומלואו…" לפעמים נצליח להתקרב ולהבין את השלם הזעיר אך את השלם במלואו לא נוכל להכיר לעולם.
לקראת סיום נבחן את תפקידנו בעולם הזה שלא בהקשר לדברי קהלת ופילוסופים מפורסמים אחרים, אלא נסתפק בציטוט מתוך ספר ששמו: "מילים של אהבה מהורים לילדיהם", וכך נאמר:
|
"… עצור לרגע בכל יום וחשוב על כל מה שבידך ועל מצבך הטוב. עצור לרגע וחשוב מהו רצונך, ומהי מידת יכולתך. הקדש זמן לעשיית דברים המביאים לך שמחה ושביעות רצון. נצל את המשאבים הנתונים לך והשתמש בהם בתבונה. הבן את המחוות שאנשים עושים כלפיך בהבעה של רצון טוב. תתנחם בעובדה שלמרות שלא השגת את כל מה שרצית, אתה מקדיש לשם כך את מיטב מאמציך. היה גאה באישיותך, בדרכך הייחודית, בהיותך אדם כל-כך נפלא…" |
קנט אמר: "איננו יכולים להבין את עצמנו. אולי נצליח להבין פרח או חרק, אבל לעולם לא נוכל להבין את עצמנו. ועוד פחות מכך את היקום כולו". על מצבתו נחקק: "שני דברים ממלאים את רוחי בפליאה ובהערצה אין גבול: השמים המכוכבים מעלי, והחוק המוסרי בתוכי, עבורי הם ההוכחה, שיש אלוהים מעלי ויש אלוהים בתוכי".
נדמה לי כי הפסקה הקודמת בשילוב עם אמרתו של פראנסיס בייקן לפיה: "לימוד פילוסופיה שטחי מעביר את דעת האדם אל הכפירה, אולם העמקה בה מחזירה אותו אל האמונה…", הביאה את שלמה המלך, בזקנתו, לסכם את משנתו באמירה: " סוף דבר, הכול נשמע ואת האלוקים ירא ואת מצוותיו שמור כי זה כל האדם…"
ת"א, מארס 2010