ולדימיר זאב ז'בוטינסקי והבניה החופשית
אחי, לפני שאתחיל בהרצאתי, אני רוצה לומר מספר מילים כהקדמה:
ראשית אני רוצה להודות לנשיא הלשכה שאפשר לי את העבודה הערב על זאב ז'בוטינסקי במסגרת אחים מפורסמים.
ולמה בחרתי בו ? אני גדלתי על תורתו . בהיותי בן 13 לערך הייתי חניך בית"ר באיסטנבול. להבדיל מארגונים אחרים, למדנו רק על ארץ ישראל, על כל המשתמע מזה. עם הזמן התקדמתי ונהייתי מדריך. היה לנו פעולות מגוונות שביצענו אותם בחורשות כמו הגדנ"ע!!! שבארץ.
היו לנו קשרים עם שליחים מהארץ וסייענו להם הרבה, גם עם יצירת קשר עם צעירים וגם דברים אחרים, שמם של הפעולות נקראו בפינו "ז'בו".
אפשר להגיד שאז לא כל כך אהבו אותנו בקהילה בגלל הפעילויות שלנו והעדיפו את הקבוצות שעסקו במסיבות, חנונים. עם זאת, חלק לא מבוטל מראשי הקהילה היהודית בעתיד היו יוצאי בית"ר, המפקדים שלי.
מידי חודש , היינו מפרסמים ירחון בשם "הדר" , במשך שנתיים לפני עלייתי לישראל היכנו והדפסנו את הירחון בבית הוריי למרות כל הסכנות. הדפסנו בשיטה סטנסיל שלא מוכרת לדור של היום
לפני עלייתי ארצה א שרפנו ת כל החומר בהסקה המרכזית של הבניין שבו גרנו.
נעבור להרצאת הערב.
– אל: מרכז הבונים החופשיים, רחוב קאדה 16, פאריס.
"מאת: מזכ"ל לשכת 'כוכב הצפון', כאן.
"הנדון: הודעה על קבלת חניך.
"בזאת אנו מודיעים לכבודו שלשכת 'כוכב הצפון', ביושבה במליאה חגיגית ב-5 במאי 1931, קיבלה אל שורותיה לתקופת חניכות את ולדימיר ז'בוטינסקי, עיתונאי, מתרגם, מחזאי ומשורר. המועמד הוצג בידי האח מיכאל אוסורגין, הוגה דעות, ובידי האח ס' פוליאקוף, עיתונאי. הוא השיב על כל השאלות נכונה, הציג תעודת יושר משטרתית וקיבל עליו את כל ההתחייבויות הנדרשות בהתאם לסעיף 25 בחוקה הפנימית. אני מעביר לך בזאת את הטופס הכחול.
על החתום, ואסילי אלקסייביץ' מקלקוב, מזכ"ל 'כוכב הצפון,
25 במאי 1931".
ב-5 במאי 1931 בפאריס עמד ואסילי אלכסייביץ' מקלקוב, המזכיר הגדול של לשכת "כוכב הצפון", וקרא:
– "ולדימיר יבגנייביץ' ז'בוטינסקי-, "זכור לעד את השבועה הנוראה אשר נשבעת. סמוך ובטוח שאנו נקפיד עליה במלוא החומרה. לא נהסס לפלח את ליבך בחרבותינו אם תעז להפר את התחייבויותיך. האם אתה נשבע לקיים לעולמי עד את נדר הסודיות אשר נדרת ?"
ז'בוטינסקי הרים את יד ימינו, ואמר: "בשם תיאובולד הקדוש, אני נשבע".
הטקס עמד להסתיים. המועמדים, שלבשו עדיין רק חלוק פתוח, התבקשו לכפתר את מלבושיהם ולהסיר את כיסויי העיניים השחורים. הם עמדו במרכז עיגול מסומן בנרות דולקים, ומולם זהר הסמל של המסדר, שעמד לקבל אותם לשורותיו: מחוגה פתוחה מונחת על משולש, על רקע וילון אדום, מואר בזרקורים.
סביבם עמדו 85 גברים בחליפות שחורות וכפפות לבנות. אלה שעמדו לאורך הקיר הצפוני לבשו סינרים; אלה שעמדו לאורך הקיר הדרומי, סביב עמוד שיש, ענדו סמלים משונים. ראש הטקס עמד על במה לאורך הקיר המזרחי ודיבר רוסית, אף על פי שהדברים התרחשו בפאריס, ב-5 במאי 1931.
שמו של המזכיר היה ואסילי אלכסייביץ' מקלקוב, עורך דין רוסי שהתמנה לשגריר ארצו בצרפת ערב המהפכה הקומוניסטית. מאז פיטוריו שימש כראש ועד העזרה לגולים הרוסים בפאריס – וגם כמזכיר הגדול של "כוכב הצפון", אחד התאים המסתוריים ביותר של תנועת "הבונים החופשיים".
באותו לילה קידש מקלקוב ארבעה אחים חדשים לתא שלו. שלושה מהם התגוררו ברוסיה ובאו במיוחד לפאריס כדי להישבע אמונים לתנועה, שהוצאה מחוץ לחוק על ידי הקומוניסטים.
הצטרפותם לתא הייתה סמלית למדי, שכן לא יכלו להשתתף בפגישותיו הקבועות בפאריס, ובוודאי לא לשלם את דמי החבר הגבוהים. הרביעי היה סיפור אחר לגמרי. הוא היה תושב פאריס, התגורר בדירת חמישה חדרים בגדה השמאלית, הכיר תורמים עשירים ועיתונאים חשובים, עסק בפוליטיקה בינלאומית והיה בעל עבר צבאי מפואר.
מסתבר כי בארכיון הלאומי של צרפת בתיקי "הבונים החופשיים" יש כרטיס כחול על ז'בוטינסקי, ובו צוין שעבר לדרגת חבר בונה בתאריך 7/1/1932 ולדרגת רב בונה ב- 3/11/1932 אך מחק עצמו מהמסדר 29/12/1935. כהגדרתו "הבניה החופשית היא לפי הגדרתה אגודה חשאית. ז'בוטינסקי, בלויאליות שלו, לא גילה אפילו למקורבים לו ביותר את דבר חברותו בלשכה "כוכב הצפון" בפאריס.
בהיותו אח במסדר הבונים החופשיים אחד הדברים המוכרים שאמר:
"מלאכתי מלאכת אחד הבנאים השוקדים על הקמת מקדש חדש לאל יחיד ששמו – עם ישראל."
פרט מעניין , ב-1971 נבחר ז'אן-מישל רוזנפלד לתפקיד הניהולי הרם ביותר של המסדר הבונים החופשיים בצרפת, "המזכיר הגדול", האחראי לכל התאים בצרפת. מכאן מותר להסיק שרוזנפלד נושא בתואר מאסטר בדרגה 33, הגבוהה ביותר האפשרית. על פי הנוהל, רק למאסטר מותר לחשוף את דבר חברותו של אדם אחר במסדר, וגם זאת רק 50 שנים אחרי מותו של האיש. ז'בוטינסקי מת ב-1940.
רוזנפלד אומר שנתקל לראשונה בשמו של ז'בוטינסקי, כחבר המסדר, אחרי שנבחר לתפקיד, אף כי שמועות התהלכו בקרב הבונים החופשיים בישראל בסוף שנות ה-60. חבר בכיר בלשכה שלו, שחקר את תולדות התאים הצרפתיים לפני מלחמת העולם השנייה, נתקל בשמו של ז'בוטינסקי בארכיון. הוא הפנה לכך את תשומת לבו של רוזנפלד, אשר הופתע למצוא בשורות ארגון הנחשב להומניסטי דווקא את מנהיג התנועה הרוויזיוניסטית.
רוזנפלד איתר בארכיונים של הבית ברחוב קאדה מסמך נוסף בצמוד לטופס של ז'בוטינסקי: כרטיס ירוק מצמרר, בהוצאת משרד הפנים של שלטון וישי. נראה שפקידיו של המשטר הנאצי בצרפת לא ידעו שז'בוטינסקי היגר בזמן לעולם החופשי, ועל כן הוציאו לו צו הבאה, עם הערה לאקונית אך רבת משמעות:
"ז'בוטינסקי, ולדימיר, רחוב מארי דאווי 6, פאריס, הרובע ה-14. מבוקש. יהודי ובונה חופשי".
בתודעה הלאומית מתקשרת דמותו של זאב ז'בוטינסקי עם מקומות רבים – הפעילות הציונית המוקדמת באודסה, ההתנגדות הפוליטית בלונדון, הקרבות בגליפולי, וארגון ההגנה על ירושלים ואולם למעשה, העיר שבה בילה ז'בוטינסקי את רוב חייו הבוגרים הייתה פאריס
הוא הגיע אליה לראשונה באוקטובר 1914, לזירת המלחמה כשליח העיתון "רוסקייה ויידומוסטי".
הוא בוודאי לא ראה את העיר במלוא הדרה: "בירת האורות? לא אורות וגם לא בירה, כי אפילו השלטונות עברו לבורדו", כך דיווח לקוראיו מפאריס.
ובכל זאת, בינו לבין פאריס נקשר מאז קשר מסתורי, בעל השראה רומנטית מובהקת.
מפאריס ניהל את המאבק בחיים ויצמן, ואחר כך בבן גוריון; מפאריס אירגן את מתקפת הנגד של תנועתו אחרי רצח ארלוזורוב; מפאריס תיכנן את מסע הבחירות של מועמדיו להסתדרות הציונית; מפאריס ניהל את עסקי המוצאי לאור והעיתונות שלו, אף שלא היה בין כל אלה ובין צרפת ולא כלום. אפילו את "אטלס ארץ ישראל" שלו כתב וערך בלי לצאת מגבולותיה של עיר האורות.
בהחלטה לא פחות משמעותית, שהייתה מנוגדת לכל היגיון פוליטי, ז'בוטינסקי גם בחר לקיים את ועידת היסוד של התנועה הרוויזיוניסטית בפאריס: מעטים מבין חברי הליכוד של היום היוצאים חוצץ נגד "יושבי בתי הקפה של שינקין" יודעים שתנועתם נולדה, ב-26 באפריל 1925, באולם האחורי של "קפה דה פנתיאון", בלב הרובע הלטיני.
מי הוא ולדימיר זאב ז'בוטינסקי?
, ולדימיר (זאב) יבגנביץ' ז'בוטינסקי; נולד ב י"ב בחשוון תרמ"א 17באוקטובר 1880בעיר אודסה, בדרום אוקראינה באימפריה הרוסית ונפטר ב 4 לאוגוסט 1940 ליד ניו יורק
היה מנהיג ציוני, סופר, משורר, מתרגם פובליציסט ונואם מפורסם ממחדשי הצבאיות העברית , ממקימי הגדוד העברי במסגרת הצבא הבריטי במלחמת העולם הראשונה, יחידת הגנה עצמית של יהודי אודסה, מכונן הציונות הרוויזיוניסטית, ראש בית"ר, מנהיג האצ"ל, נשיא הצה"ר ומההוגים היהודים הליברליים הבולטים בעת החדשה .
אימו, חוה לבית ז"ק, הייתה נצר לרבי יעקב קראנץ, המגיד מדובנא ובת למשפחה אמידה.
אביו, יבגני (יונה בן צבי), היה סוחר. מהמעט שזכר ז'בוטינסקי על אודותיו, ידע כי אביו נולד בעיר ניקופול שעל נהר הדנייפר, וכי עסק במסחר בתבואות. כשהיה ז'בוטינסקי בן חמש חלה אביו, ואימו לקחה את משפחתה לגרמניה כדי לטפל במחלת האב. כעבור שנה נפטר האב, והמשפחה נותרה ללא ממון. אימו של ז'בוטינסקי חזרה עמו ועם אחותו הבכורה תמר לאודסה. בהשכלתה ובעצמאותה בניהול המשפחה שנקלעה לקשיים, אימו טבעה בו חותם.
בגיל שבע שלחה אותו אימו ללימודים בגימנסיה ובגיל שמונה לימד אותו הסופר יהושע חנא רבניצקי עברית. עקב חוקים מגבילים כיהודי לא היה לו קל להתקבל ללימודים.
כבר בגיל צעיר נמשך אל השירה וכתלמיד כתב שירים ברוסית לעיתון של התלמידים.
הוא קרא רבות ספרות עולמית מתורגמת במיוחד שייקספיר, פושקין ולרמונטוב.
הוא השקיע בלימודי שפות, כבר כתלמיד בית-ספר שלט בשפות יידיש, אנגלית, גרמנית וצרפתית, שפות בן לאומיות שכתב בה שירים בנעוריו. השפות לטינית, יוונית 'אספרנטו וגם איטלקית לא היו זרות לו והיו אהובות עליו.
את רוב השכלתו רכש עצמאית. אודסה הייתה באותה תקופה עיר מאוד מגוונת וישבו באוכלוסייתה בני לאומים רבים. סוחרים ממערב אירופה , אוקראינים, רוסים, טורקים, יוונים ויהודים.
כשהיה בן 15 הוזמן אל בית אחד מחבריו היהודיים, ושם פגש את יוענה גלפרין שהייתה אז בת 11 מי שתהיה אשתו לעתיד.
שניהם נישאו בשנת 1907 ונולדו להם פרופסור ערי ז'בוטינסקי.
בגיל 17 תרגם לרוסית מן השירה העולמית, כולל כמה משיריו של המשורר האהוב עליו, אדגר אלן פו, שאותם תרגם ברבות הימים גם לעברית. את תרגומיו שלח ז'בוטינסקי אל מערכות העיתונים, אך כמעט מעולם לא התפרסמו. משורר רוסי שהתרשם מתרגומו את הפואמה " העורב" (מאת אדגר אלן פו), שלח את התרגום למערכת העיתון "אודֶסקי ליסטוק" בהמלצתו נשלח ז'בוטינסקי אל ברן שבשווייץ, ככתב חוץ של העיתון. עם נסיעתו הפסיק את לימודיו בגימנסיה לפני שהשלים את בחינות הבגרות.
על החלטתו כתב:
"מאז קצה נפשי באווירת הגימנסיון , אמרתי לעוזבה בהזדמנות הראשונה, גם בטרם אגמור את חוק לימודיי. קשות נלחמתי על החלטה זו עם בני משפחתי קרוביי ומכריי ,
מהו השיגעון הזה ? להקריב ולהחריב סיכויים כאלה; וקודם-כל, למען השם – למה? ואולי אין בירור לסודות הרצון שיעלה בדיוק לאותה המלה: "ככה".
רק לאחר שנים, בגיל 27, השלים את לימודיו בסנט פטרבורג וקיבל תעודת בגרות רוסית.
בדרכו לשווייץ עבר ז'בוטינסקי בהונגריה ובגליציה, ובהן נתקל לראשונה באזורי הגטו היהודי על מצוקותיו. בברן היו קבוצות גדולות של סטודנטים, ובהן לא מעט יהודים.
הסטודנטים היהודים הושפעו מתנועת המהפכנות הרוסית, ונחלקו כמו הלא- יהודים בין מרקסיזם' ומהפכנות סוציאליסטית;
רק מעטים התקרבו לרעיון הציוני. ז'בוטינסקי שהיה אתאיסט, העיד על עצמו כי הן בילדותו והן בשנותיו בגימנסיה לא רווה לקרבו ערכי יהדות ומסורת. כמו חבריו הסטודנטים , לא הוטרד משמעותית מאפליית היהודים. ואולם באחת מאספות הסטודנטים נשא נאום שבו הגדיר עצמו כציוני, ואמר כי יש לפתור את שאלת היהודים בארץ ישראל, בטרם יגיע סופם בטבח בגולה.
בברן, בגיל 17, חיבר ברוסית את השיר "עיר שלום", שבו אמר:
מִזִּקְנֵי עַמִּי שָׁמַעְתִּי:
בְּיָצְרוֹ כָּל עַם וָשֵׁבֶט,
אֵל נָדַר, כִּי פֹּה בָּאָרֶץ
עַם עִבְרִי יִזְכֶּה לָשָׁבֶת…
בתקופה זו נרתם ז'בוטינסקי באופן נמרץ למפעל הציוני. הוא החל להוציא תחת ידו פרסומים ומאמרים רבים. בזמן שאותו כינה "תקופת נדודי". עבר בין הסניפים הציוניים ברוסיה והקים סניפים חדשים במקומות שבהם לא היו קיימים, כשהוא אינו חדל מלהפגין את כישרונות כתיבתו הקולחת ואת יכולת הדיבור המשכנעת שלו. לז'בוטינסקי הייתה היכרות מעמיקה מימי שהותו ברומא ובברן עם האידאולוגיה המרקסיסטים והוא הפנה אותם למאבקו בתנועת "הבונד" והתנועות הסוציאליסטיות. גופים אלה צברו כוח והשפעה גדולה אצל יהודי רוסיה ופולין, ובייחוד אצל הנוער שמאס במשטר הדיכוי של רוסיה הצארית; אולם ז'בוטינסקי ראה בהם אויבים לרעיון הציוני. הוא כתב את המחזה "אדמת ניכר", שבו ניבא כי כוח הנוער היהודי במהפכה הסוציאליסטית יהיה לבלתי רצוי ולא יביא לפתרון הבעיה היהודית
לאחר הפרעות נפגש ז'בוטינסקי עם המנהיגים הציונים, חיים נחמן ביאליק, ולדימיר טיומקין מנחם מנדל ואוסישקין. בסוף אוגוסט 1903 הוא נבחר ציר מטעם ציוני אודסה לקונגרס הציוני השישי. זה היה הקונגרס האחרון בו השתתף הרצל. שם הייתה פעם היחידה שבה שמע ז'בוטינסקי את הרצל.
בהיכרות קצרה זו התרשם ז'בוטינסקי עמוקות מהרצל, והוא דבק בתורתו מאותו היום. יתר על כן, ראה ז'בוטינסקי את דרכו ואת התנועה הפוליטית שבהמשך עמד בראשה כממשיכות דרכו של הרצל. הוא כתב עליו, על מילותיו במושב הסיום ועל ההצבעה על תוכנית אוגנדה.
"הרצל עשה עלי רושם ענקי – המלה איננה גוזמא, אין תיאור אחר שיתאים: ענקי; ואני לא בנקל אשתחווה לאישיות – בכלל, מכל ניסיונות חיי אינני זוכר אדם ש"עשה עלי רושם" כל שהוא, לא לפני הרצל ולא אחרי-כן: רק פה הרגשתי כי באמת לפני בחיר הגורל הנני עומד, נביא ומנהיג בחסד עליון, שאף לטעות ולתעות כדאי אחריו: ועד היום נדמה לי כי עוד מצלצל קולו באזני כשהוא נשבע לפני כולנו: "אם אשכחך ירושלים…". האמנתי לשבועתו: כולם האמינו. אבל הצבעתי נגדו, ואינני יודע למה: "ככה": אותו ה"ככה" שהנו תקיף מאלף נימוקים."
ב-1908 התחוללה מהפכת הטורקים הצעירים, אשר הפיחה תקוות אצל ראשי הציונות כי שליטיה החדשים של האימפריה יגלו יחס נוח יותר למטרות הציונות ואולי אף יסייעו לה בהגשמת מטרותיה. ז'בוטינסקי נסע לקושטא (איסטנבול) ופרסם שם סדרת מאמרים כחלק ממאמצי הסברה כתובה בעד הציונות. בהמשך אותה שנה פנתה ההסתדרות הציונית אל ז'בוטינסקי בבקשה שיעמוד בראש מערכת ההסברה שהוקמה באימפריה העות'מאנית. כך קמו להם מספר עיתוני הסברה ציוניים בשפות שונות, בהם "המבשר" בעברית ו-"Le Jeune Turc" ("הטורקי הצעיר") בצרפתית, וז'בוטינסקי השגיח עליהם והשתתף בעריכתם. מעבר לכך הרבה ז'בוטינסקי בפעילות הסברתית ונפגש עם אנשי שלטון ומנהיגי מגזרי מיעוטים. נציגי מדינות אירופה השונות העבירו דיווחים לממשלותיהם בדבר קידום העניין הציוני אשר החל צובר תאוצה. ואולם לאחר תקופה מסוימת הגיע ז'בוטינסקי למסקנה כי המאמצים נופלים על אוזניים ערלות. ב-1909 פרסם יעקובוס כהן, מראשי הוועד הציוני, ספר ובו דרישה ישירה לאוטונומיה יהודית בארץ ישראל.
ז'בוטינסקי חשב כי הצהרה יומרנית וקיצונית כזו תטרפד את מאמצי הציונים אצל הטורקים. בנוסף הוא ראה בכך "הפקר" של העלאת דרכי פעולה לא מסודרות וללא תוכנית אם. בעקבות כך התפטר מתפקידו. בדיעבד אמר על כך:
קיבלתי את הספר ונבהלתי… בלב תמים דרש יעקובוס אוטונומיה וממשלה עברית… וגם צבא עברי… והכל תיכף ומיד: צה"רי לפני מתן תורת הצה"ר! זוהי האירוניה של הגורל: שדווקא אני ולא אחר, נבהלתי מהרעיונות האלה"
בזמן מלחמת העולם השנייה יצא ז'בוטינסקי לארצות הברית במשלחת הסברה של הצ"ח למען הקמת צבא עברי. אז ביקר במחנה קיץ של בית"ר באזור ניו יורק,
ובכ"ט בתמוז ת"ש, 4 באוגוסט 1940, נתקף באוטם שריר הלב ונפטר. רק הוא עצמו ידע, בשנותיו האחרונות, על מחלה בליבו. מותו הפתאומי הדהים את חסידיו ומתנגדיו; יגון קודר ירד על תומכיו ואנשי תנועותיו.
העיתון "הגה" דיווח על מותו: "נדם לבו הסוער של זאב ז'בוטינסקי, סוער ונסער בצבריות היהודית כארבע עשרות שנים, סוער נסער ומסעיר". לפי העיתון "דבר" מ-8 באוגוסט,משטרת ניו יורק דיווחה על מסע הלווייתו כי "הייתה זו ההלוויה הגדולה ביותר שראתה ניו יורק". ז'בוטינסקי נקבר בבית העלמין ניו מונטפיורי בלונג איילנד.
בקשתו האחרונה, שנכתבה בנובמבר 1935, הייתה להעלות את עצמותיו לארץ ישראל רק בפקודה של הממשלה העברית.
ממשלת בן-גוריון לא נתנה יד לדבר בשנותיה הראשונות של המדינה. בן-גוריון נימק את הסירוב בטענה ש"אין אנו זקוקים לעצמות". רק ב-15 במרץ 1964 התיר ראש הממשלה דאז לוי אשכול להעלות את עצמות זאב ורעייתו יוענה למנוחת עולם בארץ ישראל. ארונו הוצב בכיכר הרברט סמואל בתל אביב, ותור ענק של עולים לרגל לארון השתרך מכיכר הרברט סמואל ועד כיכר המושבות.
בני הזוג קבורים בחלקת משפחת ז'בוטינסקי בהר הרצל בירושלים, סמוך לחלקת גדולי האומה ובסמוך לקברי בנו ואשתו ובסמוך אל קבר חוזה המדינה.
ביום השנה לפטירתו מתנהל טקס ממלכתי במקום.
לא נשכח שוולדימיר זאב ז'בוטינסקי היה ממקימי הצה"ר הציונים הרוויזיוניסטים ,ראש בית"ר ומקימי אצ"ל ארגון צבאי לאומי
אחיי לפני מספר ימים , עיתון ידיעות אחרונות פרסם מאמר ובו המכתב הראשון שכתב ז'בוטינסקי בעברית למורו יהושע חנא רבניצקי מצאתי לנכון להביא קטע מהפרסום כולל צילום המכתב המקורי.
זאב ז'בוטינסקי ידוע כמי שראה בהחייאת השפה העברית יסוד מרכזי בתהליך ההגשמה הציונית, אך לא כך היה תמיד. כפי שציינתי הוא החל ללמוד עברית בגיל שמונה, כשאימו חווה חייבה אותו ואת אחותו ללמוד את השפה אצל השכן יהושע רבניצקי. ב"סיפור ימי" כתב ז'בוטינסקי כיצד בגיל 13 החליט לחדול מלימוד העברית, כי חשב אז ש"העברית היא שפה מתה כמו הלטינית".
אלא שכעבור כמה שנים, ככל שהתבגר והפך מעורב יותר בציונות, שינה את דעתו. בשנים 1904-1903, כשהיה בן 24-23 בערך, חזר ז'בוטינסקי אל העברית וגם אל מורו רבניצקי. מכתב שכתב בעברית מאותה תקופה, קיץ 1904, נשמר בכתב היד המקורי שלו. המכתב מאופיין בשיבושי לשון ושגיאות, מכיוון שז'בוטינסקי היה אז עדיין בשלבי למידת השפה ולאחר הפסקה ארוכה שבה לא למד אותה כלל.
את המכתב פתח ז'בוטינסקי בבקשת סליחה ממורהו על אי תקינות העברית (השגיאות במקור): "ארגיש כי היום אכתוב רע בייחוד, רע מכל הפעמים האחרים, כי בבית-המערכת של רוס, ששם אני כותב את האגרת הזאת, אין לי מלון MILON ואין נשמה חיה יהודית, ידעת או לא-ידעת את לשון קודש. ועל כן מקווה אנכי שלפעם הזה (או הזאת) יהיה גם מורי סולח יותר משבכל הימים".
את המכתב חתם בשם ולדימיר ז'בוטינסקי – ביטוי נוסף לכך שהיה בשלב שבו עדיין לא עבר לכתוב דרך קבע בעברית. בעתיד הוא כבר יחתום את מכתביו בשם זאב ז'בוטינסקי.
המכתב, אחד מכ-7,000 מכתבים ששמורים בארכיון של מכון ז'בוטינסקי בתל אביב.
בנוסף פניתי לארכיון בית ז'בוטינסקי כדי לברר אם יש להם עותק של צו המעצר שהוצא נגדו משלטון וישי, נאמר לי ש קיים רק בלשכה שבפריס ,אך במקום זה שלחו לי חומרים הקשורים להיותו אח בלשכת כוכב הצפון בשפות רוסית, אנגלית וצרפתית. החומר צורף למצגת.
אני רוצה להודות לאחינו אלי ברששת שהכין את המצגת שהוסיפה תוכן מעניין וסייעה לי לערוך את העבודה בסבלנות רבה, כמוכן על צירופם של החומרים שקיבלתי מארכיון ז'בוטינסקי.
אני מודה לכל האחים על הסבלנות וההקשבה.
ואסיים באמרה הבית"רית : "תל חי"
סיימתי נשיא נכבד