יום- עיון בפתח- תקווה

מחשבות על מוצא מסדרנו

בדברי אנסה לחבר בין שני תחומי מחקר בהם אני עוסק, ואני מקווה כי אצליח לתרום משהוא חדש לכל אחד מכם, בין אם במידע ובין אם בקישור שבין שני תחומי המחקר.

התחום הראשון הוא היסטורי מובהק ובו מנסים ללמוד על דרך ארגון עבודתם של הבנאים המעשיים החל במאה ה- 13 ועל התפתחות לשכותיהם. ההנחה המקובלת היא, שהלשכות של בנאים לא- אופרטיביים התפתחו באופן כלשהו מהלשכות האופרטיביות החל מתחילת המאה ה- 17 ועד להקמת הלשכה הגדולה הראשונה בלונדון בשנת 1717.

התחום השני מתמקד בתעודות של "חובות קדומים". בדרך כלל זהו מחקר מאוד טכני, הכולל ניתוח טקסטואלי מדוקדק. התכנים הכלולים בתעודות אלה מקושרים לרוב למקורות ההיסטוריים שלהם אבל אין קישור ברור למשמעות שלהן בלשכות של הבנאים הלא- אופרטיבים. בנקודה זו אנסה להראות משמעות חדשה.

כאמור, בדברי אקשור בין שני התחומים.

מקורות

יש מספר רב של מסמכים כתובים, מהם ניתן ללמוד איך הייתה העבודה מאורגנת, שמם ותפקידם של רבי- בנאים ועוזריהם באתרים שונים, וניתן אפילו לעקוב אחר התפתחות מעמדו של בנאי מסויים; התפתחות הקריירה המקצועית שלו. אחת העדויות הראשונות הן צו מלכותי ל"רב- הבנאים של המלך" משנת 1278 לגבי בניית כנסייה מסויימת. מצו זה אנו יודעים את הדרך בה אורגנה הבנייה החל במאה ה- 13. מקורות אחרים הם ארכיונים שנשמרו בקתדרלות כמו יורק וקנטרבורי, ויש גם מקורות נוספים לא מעטים.

למה ערכו כל- כך הרבה מסמכים כתובים? רב- בנאים מוּכּר היה מקבל עליו בנייה מסויימת. זו הייתה חברת- בנייה של אדם אחד; הוא היה הארכיטקט והמהנדס, הוא שכר את עוזריו ואת הסתתים והבנאים, רכש את חומרי- הגלם ודאג לאספקתם במועדים הדרושים. הוא אפילו רכש ציוד לבנאים. אנו יודעים מה רכש וכמה זה עלה, משום שהיה צריך גם להיות מנהל- החשבונות של עצמו, כדי שיוכל לתת לנותן- העבודה דוח על מה הוצא הכסף. כך אנו יודעים אפילו מה שמו של בנאי מסויים וכמה עלה הסינר שלו. ישנם רישומים של מספר המועסקים באתר בנייה מסויים לאורך תקופה, כך שברור לנו כי בנאים נשכרו כאשר היה צורך בהם ועבודתם הופסקה כשלא היה בהם צורך. למשל: בימי החורף צומצמה העבודה. זה לא שונה מיום יציקה בבניין כיום.

ממה שאמרתי זה עתה מובן, כי פרט לרבי- הבנאים הראשיים ועוזריהם, שהיו אנשים משכילים ובעלי כישורים רבים, היה מספר רב של בנאים שנדדו מאתר לאתר. באנגליה הם נקראו Journeymen ומקור השם: jour שהוא יום; שכירי- יום. הרוב המכריע היו בנאים נודדים אלה, שהיו חסרי- השכלה; פועלים פשוטים אבל מיומנים. בצרפת הם נקראו קומפניונים ובגרמניה שטיינמצן. ניתן להראות דמיון רב ביותר בדרך ארגון העבודה באנגליה, גרמניה וצרפת. לדעתי, אופי המקצוע הכתיב את צורת העבודה ואת צורת העסקתם של עובדים. ישנן הוכחות כתובות לכך, שהדבר הראשון שנעשה באתר- בנייה היה הקמת לשכה לבנאים; לדוגמא: קיימברידג' ב- 1475.

הלשכה הייתה המקום בו עבדו, אכלו וישנו. גם את מעט חיי- החברה הם ניהלו שם.

גילדות ולשכות

נפוצה הדעה כי מוצאנו הוא מגילדות של בנאים מעשיים. לכן הכרחי להתייחס לזה. ראוי לדעת, שחוקרים רבים כבר הוכיחו שלא היו גילדות של בנאים באנגליה בתקופת ימי- הביניים. לכן, גם מבלי להיכנס להוכחות, אני שולל לחלוטין את הדעה שהבנייה החופשית הספקולטיבית נולדה או התפתחה מגילדות של בנאים. לגירסתי, התפתחנו מלשכות ולא מגילדות.

אבל פטור בלא- כלום אי- אפשר. לגילדות היו 3 מאפיינים מרכזיים:

1. הן היו של עיר מסויימת ופעלו בתוכה.
2. גילדה נזקקה לצ'ארטר עירוני או מלכותי כבסיס חוקי.
3. חברי גילדות היו קבועים לכל חייהם, מרגע קבלתם כחברים.

מה המיוחד בבנייה, ששונה מאומנויות אחרות כרצענים, נגרים, צורפים וכו'?

נגרים או צורפים, למשל, יכלו ליצור מוצר מוגמר כשהם עובדים לבדם או עם מספר מצומצם של עוזרים בביתם או סמוך לו. לעומת זה, הבנייה שונה מעצם טבעה: היא חובקת מכלול של אומנויות או התמחויות: חוצבים, סתתים, בנאים, מודדים, מהנדסים וכו' וכן נדרש מספר גדול של עובדים בו- זמנית. בנוסף לזה, לא מדובר בייצור בסדנתו של האומן ומרבית מפעלי הבנייה היו אז מחוץ לערים.

הרשו לי לצטט שניים מהבכירים שבחוקרי מוצאנו, קנופ וג'ונס, וכך כתבו:

"בעוד שקיימים מסמכים עירוניים רבים ומצויינים מימי- הביניים שהתפרסמו, כמות המידע הישיר על גילדות- אומנים של בנאים במאות הי"ד והט"ו הן באופן מפתיע מעטות. אפילו אם לוקחים את העדויות העקיפות, האינפורמציה היא מעטה. התקנונים של יותר מארבעים מקצועות של אומנים שמורות בספר המֶמוָרָנדוּם של העיר יורק אבל אין בהן תקנות לבנאים. הוא הדין בנוריץ', לסטר, בריסטול, קובנטרי ונוטינגהם."

ראוי לזכור, כי באנגליה לא התפתחה אף פעם שיטת הגילדות בדומה למורכבותה ביבשת אירופה ואנשים "חופשים" היו בה תמיד. מכל המקורות שבידינו ניתן לסכם את דרך עבודתם של הבנאים האנגלים בלשכותיהם בימי- הביניים ולומר, כי הגילדה הייתה התארגנות עירונית וחבריה, לאחר שנכנסו, היו קבועים בה לכל חייהם. בניגוד לצורת- התארגנות זו, הלשכה הייתה ביתם הזמני של הבנאים הנודדים, הרחק מבתיהם. חברי הלשכה לא היו קבועים אלא השתנו כל הזמן, ומשך חברותם בלשכה היה גם הוא גורם משתנה. לכן ברור, כי אופייה המיוחד של הבנאות הכתיב דרך התארגנות שונה, וזו לא התאימה לדרך הפעילות האופיינית של גילדות. בפועל, הבנאים היו צריכים ליצור לעצמם מערכת שונה, שתחייב את אלה המצויים באתר הבנייה בכל רגע ורגע. במקום גילדה עירונית שחבריה קבועים, הייתה לבנאים לשכה באתר הבנייה, שמרבית חבריה משתנים וזמניים.

לכן שללתי את מוצאנו מגילדות.

כדאי ,אולי, להוסיף, כי המונח "גילדה של אומנים" נטבע על- ידי היסטוריונים רק במאה ה- 19 בכדי להבדילן מגילדות של סוחרים. אולם מאז החלו לחפש קשר היסטורי בין הבנאות המעשית של ימי- הביניים ובינינו, הקדישו חוקרים רבים מקום נרחב לנושא הגילדות של הבנאים. כפי שאמרו קנופ וג'ונס, פרט ללונדון אין עדויות על התאגדות בעלת תקנות כמו אלה של הקומפני הלונדונית של הבנאים.

העדר תקנות כאלה במקומות אחרים לא יכול להיות מקרי והוא מוביל בהכרח למסקנה, כי אכן רק בערים לגביהן נמצאו עדויות מפורשות התקיימו התאגדויות כאלה. אגב, גם בפריז בה הרכיבו שבע גילדות את העירייה מאז המאה השתים- עשרה ועד למהפכה בסוף המאה השמונה- עשרה, לא היו הבנאים אחת מהן. לעומת זה, לקומפני של הבנאים בלונדון היו נציגים במועצת הסיטי כבר במאה ה- 15. צריך לומר, כי לא מצאתי עדויות שונות מאלה במקורות אחרים. ישנם מסמכים המכילים סוג של תקנות שאושרו על- ידי כנס של השטיינמצן ברגנסבורג בשנת 1459 ופעם נוספת מאוחר יותר. הדמיון לתקנות באנגליה רומז על הסבירות, כי גם שם נוצרו תבניות התארגנות משותפות בכל הארץ. אם תרצו: המאפיינים של הבנאות הכתיבו את דרכי הארגון שלה.

לשכות הבנאים

היות ומדובר בבנאים נודדים, שהתחלפו במהלך הבנייה, אותם בנאים היו צריכים ליצור לעצמם כללי- התנהגות גם בינם לבין עצמם, גם בינם לבין רב- הבנאים, וגם בינם לבין נותן העבודה. אין זה שונה מכל חבורה של אנשים, אשר מתפתחת ביניהם מערכת ברורה של נוהלים מקובלים. לא מדובר בגוף מרכזי שהשריר כללים אלה, אלא בהתפתחות טבעית, בה קיבלו הבנאים המעשיים על עצמם נוהלים ככורח הנובע משהייתם הארעית יחד באתר בנייה. אבל, דווקא משום שהיו נודדים מאתר לאתר, הם עצמם היו "נשאי- המחלה"; הם עצמם הפיצו את כללי- ההתנהגות על פני כל הארץ כולה, לכל לשכה אליה הגיעו. זהו, לדעתי, ההסבר הסביר ביותר להיווצרות אחידות בלשכות של הבנאים ברחבי אנגליה כולה כתהליך של צמיחה מלמטה.

מבלי להיכנס לנושא זה באופן מעמיק יותר, אין לי ספק כי לא התפתחנו מגילדה של בנאים מעשיים. מצד שני, אין ספק כי לשכות של בנאים שימשו סביב אמצע המאה השבע- עשרה מוקד להתעניינות של שכבה חדשה של שוחרי- דעת ומשכילים. אנשים אלה אימצו לעצמם חלק מעולמה של הבנאות המעשית, אבל מהר למדי שינו את הכוון ושאלת משלח- ידו של האח המצטרף הפכה להיות אי- רלבנטית.

בעבודתו של חוקר אחר, פֶרֶנץ', הוא העלה טענה שאני סבור כי ראוי להזכירה כאן. כאשר מדברים על מוצאנו מגילדות כמובן מאליו – דבר ששללתי לחלוטין – ממילא מאמצים את מה שאנו יודעים על הגילדות של ימי- הביניים. פרנץ' טען בצדק, כי אין עדויות על קיום ריטואל של קבלת חברים בגילדות. לדעתי, דבר זה לא צריך להתמיה כלל ועיקר, משום שבגילדות היו רק חברים ולא הוענקו דרגות. או שהיית אומן וחבר, או שהיית שולייה. לעומת זה, כל מה שהגיע אלינו שייך לריטואל של לשכות, ולא של גילדות. רמז לריטואל קבלתם של חברים מצוי כבר בשלוש התעודות העתיקות ביותר של "חובות קדומים", ז"א כבר מאז 1390. במילים אחרות: בלשכות של הבנאים התפתח עם הזמן משהו שניתן לקרוא לו "טקס קבלה", וזהו ריטואל שלא היה קיים בגילדות העירוניות.

תיאורית- המעבר.

תאוריית- המעבר היא הנפוצה ביותר מבין התיאוריות העוסקות במוצא הבנייה החופשית. בתמציתה קובעת תיאוריה זו, כי הבנייה החופשית הספקולטיבית התפתחה בהדרגה מהתאגדויות של בנאים מעשיים, לאחר שאנשים שלא היו בנאים מעשיים התקבלו ללשכות של הבנאים המעשיים

ובהדרגה נוצרו לשכות על טהרת האחים הלא- מעשיים. גם המחזיקים בדעה זו מסכימים, שאין כל דמיון בין הבנייה החופשית כיום לבין ההתאגדות של הבנאים המעשיים בין המאה ה- 14 ועד למחצית השנייה של המאה ה- 17. הדבר גם מוצא ביטוי ברור באחד מעקרונות- היסוד שלנו, הלאנדמרקים, הקובע:

"היותו של המדע הסימלי שלנו מיוסד על אושיות האומנות האופרטיבית והפירושים הסימליים שהוא נותן לה, במטרה ללמד אמונה ומוסר."

במילים אחרות: עשינו שימוש באמנות הבנייה במטרה להעביר ערכים בתחום האמונה והמוסר.

הבנייה החופשית: יישות אחרת

במאמר על מוצא הבנייה החופשית הסימלית כתב החוקר אריק ווארד, כי יש להבחין היטב בין הבנאות באנגליה, קרי: לונדון והאזורים הסמוכים לה, לבין מה שקרה בבנאות הסקוטית. לדעת ווארד, אם הבנייה החופשית הסימלית היא הֶמֽשֵָכָן של אגודות של בנאים מעשיים, כאז צריכות היו להתקיים גם ז ה ו ת וגם ה מ ש כ י ו ת בין שתיהן, שהרי אחרת אנו משווים בין דברים שאינם דומים. לטענתו, העדר עדויות כתובות על קיומן של לשכות של בנאים באנגליה במאה השבע- עשרה מעלה את הסבירות, שדווקא חלל זה הוא שאיפשר היווצרות ס ו ג א ח ר של לשכות סביב תחילת המאה השמונה- עשרה, שקראו לעצמן בשם "בונים (בנאים) חופשים". במילים אחרות: ווארד טוען כי הבנייה החופשית הסימלית היא יישות נפרדת וחדשה ואינה הֶמשֵָכָה של יישות אחרת: התאגדות של בנאים מעשיים.

חובות הבנאי ו"חובות קדומים"

מהדברים שאמרתי נובע, כי מערכת של כללים ותקנות לגבי חובותיהם של הבנאים כלפי כל המעורבים במקצועם ודרך פעולתם נוצרה בלשכות שבאתרי הבנייה. בכדי להראות את הקשר אלינו, עלי להתעכב על התעודות שאנו מכנים "חובות קדומים".

תחילתן של התעודות סביב 1400 אבל פרט לשתיים כל 140 האחרות הן משנת 1583 והלאה, כאשר כבר היו לשכות של בונים לא- אופרטיביים.

מה חשוב לנו בתעודות אלה?

ראשית: החל בלשכות של המאה השבע- עשרה אנו יודעים שהחזקה בתעודה כזו כאשר קיבלו בונה חופשי חדש נחשבה להכרחית, משום שהתעודה נתפסה כמקור הסמכות החוקית. טקס הקידושין היה אמנם שילדי למדי, אבל החלק הקבוע היה הקראת תעודה כזו. תוכנן של 140 התעודות הוא גם דומה ביותר.

שנית: התעודות מכילות שני חלקים שהם חשובים לנו במיוחד: היסטוריה אגדתית ו"חובות הבנאי". ההיסטוריה האגדתית מתחילה בגילוי המדעים החופשיים – כולל הגיאומטריה אותה ראו כבנאות – על- ידי ילדיו של למך, בהמשך מובא סיפור המבול, אברהם הביא מאור- כשדים את התורה

ואת "חובות הבנאי" לארץ והעביר אותן איתו כשירד מצריימה. כאן לימד את המיצרים את התורה ובני- ישראל החזירו אותה לכנען. כאן הגיעו לפסגה בבניית המקדש בידי המלך שלמה, ומכאן הועבר הידע לאירופה לשליט צרפת שרל מרטל, ומשם לאנגליה.

פה מסתיים הסיפור בכנס של כל הבנאים בעיר יורק בשנת 926. זוהי "אגדת יורק". בתוך ההיסטוריה האגדתית הזו שזורות "חובות הבנאי" והן מרוכזות מחדש בחלקה האחרון של כל תעודה. חובות אלה הן הכללים המחייבים את הבנאים הן כלפי נותן עבודתם והן בינם לבין עצמם, בתוספת כמה כללי- מוסר כללים. לדוגמא: אַל לו לבנאי לחמוד את אשת עמיתו או את אמתו.

לפי התיאוריה שלי, ההיסטוריה האגדתית המופיעה בתעודות היא בעצם האתוס של הבנאים. זוהי מיתולוגיה מסונית במלוא מובן המילה, והיא מכילה את סיפור בריאת- העולם של הבנאות. לא רק שהסיפור שלנו אמנם מתחיל בבריאת- העולם שבתנ"ך או קרוב אליה, אלא שכלולות בו דמויות מיתולוגיות, החל בלמך, שבעצמו דמות מיתולוגית בתנ"ך; עבור דרך סיפור המבול, שהוא סיפור מיתולוגי מוכר בכל אזור הסהר הפורה העתיק; ועבור לאברהם המביא את התורה לכנען ובהמשך למצרים.

אב קדמון גם הוא דמות מיתולוגית מובהקת. מכאן מחזירים בני- ישראל לכנען את התורה ואת חובות- הבנאי; השיא הוא בניית מקדש שלמה; גם שלמה היה דמות מיתולוגית בתרבות ימי- הביניים. מכאן עובר הסיפור למה שהיה בשבילי המפתח לתיאוריה שלי: למה שרל מרטל והמלך אתלסטן? אנו יודעים, שגם שרל מרטל בצרפת וגם אתלסטן באנגליה לא היו בנאים ולא יזמו מפעלי בנייה גדולים. המורשת של שניהם היא בתחום אחר לגמרי: שרל מרטל היה סבו של המלך קרל הגדול, שהקים את האימפריה הרומית הקדושה, ומוכר בהיסטוריה של אירופה כלוחם: הוא שעצר את הפלישה המוסלמית מספרד דרך הפירינאים בקרב פואטייה וכך הציל את אירופה הנוצרית מכיבוש מוסלמי. לדעתי אין שום הסבר טוב יותר מדוע אימצו הבנאים באתוס שלהם דווקא שליט זה שהציל את אירופה הנוצרית מהתפשטות האיסלם.

מכאן עוברות חובות- הבנאי ותורת הבנאות לסנט אולבן באנגליה; שוב דמות אגדתית בתרבות האנגלית כקדוש המעונה הראשון של הנצרות באנגליה. מכאן מדלג הסיפור לאתלסטן. מה פתאום דווקא הוא? ובכן, אתלסטן היה גיבור מרכזי באתוס לאומי באנגליה של המאות ה- 13-14, כחלק מנכסי צאן ברזל של תרבותה; אבל למה אימצו אותו הבנאים? ובכן, אתלסטן היה נכדו של המלך הסכסוני הנערץ אלפרד הגדול והיה המלך הסכסוני הראשון ששיחרר את אנגליה מהכיבוש הדני והקים ממלכה מאוחדת על פני כל האי .מה יכול להיות מתאים יותר לסיפור מיתולוגי, מאשר לשבת בלילה סביב הנר או המדורה ולקשור מלך נערץ זה לסיפור בריאת- העולם של הבנאים?! למיטב הבנתי, התיאוריה שלי פותרת וקושרת כמה אלמנטים בצורה טובה, מבלי לסטות מהעובדות ההיסטוריות המוכרות. דווקא משום ששניהם היו מלכים- כובשים ולא יוזמים של מפעלי- בנייה, דווקא משום שתרומתם הייתה בתחום שונה לגמרי, הבחירה בשרל מרטל ובאתלסטן כדמויות מלכותיות הקשורות למסורות של הבנאים מחייבת הסבר העומד בבקורת של סבירות. אימוצם על- ידי הבנאים לסיפור הולדת הבנאים והבנאות מצריך הסבר. בוודאי שלא בחרו לאמץ דמויות לא מפורסמות! אדרבא, דווקא מלכים בעלי תרומה ייחודית, שהונצחו במסורות הלאומיות ובמיתוסים המקומיים, הם המתאימים ביותר לתת הילה של מלכות ופאר לבנאים ולבנאות.

לכן גם אין זה פלא, שהסיפור המיתולוגי שלנו מסתיים ביורק בשנת 926 ונאמר בו שכל הבנאים מהממלכה התכנסו שם ואישרו את חובות- הבנאי. במילים אחרות: המסורת המיתולוגית שלנו מסתיימת ב'חתימת התנ"ך' שלנו הבנאים. יש פה, בפירוש, קודיפיקציה של חובות- הבנאי עם הילה של קדושה ומלכות; של עקרונות מקודשים ולכן גם כל- כך חיוני להעבירם כמורשת לכל אדם המוכנס בברית הבנאים.

כל זה טוב ויפה לבנאים המעשיים. אבל למה אימצו את המסורת הזאת האחים הלא- מעשיים במאה ה- 17? לדעתי, אימוץ המורשת נעשה דווקא משום ההילה המלכותית והמפוארת שטוו לעצמם הבנאים המעשיים. אחרי- ככלות- הכול, יש כאן מוצא מפואר שאפשר להתגאות בו !

הבנייה החופשית האנגלית

כאן הרשו לי לומר מילים ספורות על המאפיינים של הבנייה החופשית אותם ירשנו הַיְֵשֵר מהמסורת התרבותית בה נוצרה: אנגליה.

אני מניח כי רבים מכם זוכרים את הסידרה "אדונים ומשרתים" (Upstairs, Downstairs). החברה האנגלית הייתה בהחלט חברה מעמדית גם במאות בהן נוצרה הבנייה החופשית הסימלית, אולם לתרבות האנגלית היה מאפיין נוסף: באנגליה ראה עצמו האציל או בעל האחוזה מעין 'אבא גדול' לאריסיו ולמשרתיו. ברכיבת הבוקר שלו היה עוצר לידם, מחליף כמה מילים, ומראה התעניינות במשפחתם. לא היה ניכור. אותה סידרה בטלביזיה הייתה על התקופה הויקטוריאנית, אבל הרגשת המחוייבות של 'האדון' לעובדיו בלטה לאורך כל הדרך כמאפיין מסורתי של החברה האנגלית.

בבתי- המרזח בהם נפגשו הלשכות הייתה שתייה בצוותא של אחים בעלי מקצועות שונים ומעמד חברתי שונה, אבל העיקרון של "נפגשים על הפלס" התקבל כמאפיין מרכזי. בכלל, למרות המהפכות של המאה ה- 17, רק באנגליה יכלה להתחולל "המהפכה המהוללת". ביבשת אירופה ובמיוחד בצרפת, המהפכות כללו שפיכות- דמים. "המעמד השלישי", כפי שהוא נקרא בצרפת, זכה באנגליה בהדרגה ליותר ויותר השפעה ללא מהפכה.

לעומת זה, בצרפת היה ניכור בולט בין האצולה לבין הנחותים מהם. לפי ה- etiquette של חצר וורסאיי רק אצילים היו רשאים לחגור חרב ואסור היה להם להסב לשולחן אחד עם בעלי מעמד נחות מהם. כמה זה מנוגד להוללות המשותפת באנגליה! לכן, כאשר החלה הבנייה החופשית להתפשט לצרפת, היות והאצילים לא היו מוכנים להשאיר את חרבם בחוץ, היו צריכים להרשות לכל האחים לחגור חרב בלשכה כדי לקיים את עקרון השוויון בתוך הלשכות. אם תרצו: בארץ בה המעמד השלישי לא זכה להשפעה פורמלית, יכלו בני מעמד זה לשחק כאילו- אצילים לפחות במסגרת הלשכה. האם גם עכשיו תשאלו מה משך אנשים לבנייה החופשית בצרפת?

ועוד דוגמא: למרות ההכרה בקיום מעמדות גם באנגליה, אלה שהיו downstairs לא התיימרו ולא רצו לשחק אדונים. כל אחד ידע את מקומו, בפרט שזכויותיו נקנו בהדרגה מידי המעמד השולט. באנגליה היו לנו 3 דרגות בלבד, החל ב- 1730. היכן התפתחה מערכת של 33 דרגות, ובה גם אצילים ונסיכים? כמובן בצרפת! האם אני צריך לומר על- כך עוד?!

ס י כ ו ם

במסגרת הרצאה כזו, לא ניתן להציג ארגומנטציה שיטתית ומקורות. זה פשוט בלתי- אפשרי.

לכן גם נמנעתי כמעט לחלוטין מציון המקורות אשר שימשו אותי בלימודי.

נגעתי בכמה גישות לגבי מוצא הבנייה החופשית הסימלית ואני מקווה שהצלחתי להבליט את גישתי, לפיה הבנייה החופשית שלנו אינה קשורה בגילדות אלא בלשכות של בנאים.

דגש שני הושם – וגם זאת בקושי ועל קצה המזלג – על הבנת הרקע התרבותי והחברתי עליו צמח המסדר שלנו. הדבר נראה לי חשוב גם משום שמרכזיותו של מקדש שלמה במיתוסים שלנו מקורם בתרבות האנגלוסכסית הפרוטסטנטית. בעובדה: גם הדרגות 'האדומות' של "היכל ארון- הברית" הן תנ"כיות ואילו הדרגות הנוספות "בנוסח הסקוטי הקדמון והמקובל" קשורות במסעי- הצלב, באבירים וכיוב' והן מורשת התרבות הצרפתית הקתולית.

לאחר שנים של לימוד ההיסטוריה של מסדרנו מצד אחד, ולימוד התעודות של "חובות קדומים" מן הצד האחר, הגעתי לפתרון הנראה לי משמעותי: התעודות של "חובות קדומים" נוצרו על- ידי הבנאים המעשיים בלשכותיהם, והן משקפות את האתוס עליו התגאו הבנאים. אימוץ תעודות אלה

על- ידי הלשכות בשלבים בהם החלו לקבל מי שלא היו בנאים במשלח- ידם זוהי החוליה המקשרת בין הלשכות המעשיות ללשכותינו הסימליות.

אם גרמתי לחלקכם רצון להוכיח היכן שגיתי, והיה זה שכרי !

התפשטות הלשכות 1800 – 1580

הרשו לי מילים ספורות של פתיחה.

היסטוריה נתפסת אצל רבים כאוסף של תאריכים, מלכים ומלחמות. גם המחקר המסוני המדעי, שהחל לפני כ- 100 שנה, התמקד במסמכים ובציון עובדות יבשות. אולם יש ענף במחקר ההיסטורי השם דגש על הסביבה החברתית והתרבותית, בהנחה כי עולם הערכים והתרבות משפיעים על הנפשות הפועלות. בעשרים השנים האחרונות יש יותר ויותר מחקר מסוני שאימץ גישה זו, הגישה של 'היסטוריה חברתית'.

אני משוכנע כי ללא הבנת התרבות והרקע החברתי של התקופה, לא ניתן להבין מדוע הצטרפו לפתע חברים שלא היו בנאים לפי משלח- ידם. מה שאוָמָר בהמשך, בא להפנות את תשומת- הלב לאספקטים אלה של החיים בחברה בה התחלנו להכות שורשים.

הרצאה זו מתמקדת במרכיבים החברתיים והתרבותיים של אנגליה במאות ה- 17 וה- 18.

ככל שהתגבשה ההרצאה כן נוכחתי עד כמה אני חייב לְִבְרור בין המרכיבים הרבים ולהתמקד רק בשניים- שלושה עיקריים. התוצאה הראשונה היא, שאני חייב להניח, שידועה לכם התפתחות המיסדר שלנו מלשכות של בנאים מעשיים מהרצאות אחרות שלי או ממקורות אחרים. לכן אגע רק ברפרוף ברקע זה ואתמקד במחשבות על התפשטות הלשכות על בסיס מאפייניה של החברה האנגלית החל מסוף המאה ה- 16 ועד למיסוּד המסדר במאה ה- 18.

אתמקד באנגליה, משום שהתמונה בסקוטלנד הייתה שונה ולדעתי המיסדר שלנו אמנם ינק מסקוטלנד, אבל עוצב על- פי מאפיינים של אנגליה.

והערת- מבוא אחרונה: מחקרו המקיף של טרוור סטיוארט, שהתפרסם ב- 2004, הוא שעורר את הצורך שלי להעמיק ולבסס את היכרותי עם התופעה של מועדונים באנגליה, מה שנקרא בספרות clubbing. לשם כך הגעתי לבחון את מחקרו של קלארק על כל ההתאגדויות החברתיות בתקופה זו. קלארק מקדיש בסיפרו פרק שלם לבונים החופשים ודבריו מחייבים עימות עם ממצאיו של סטיוארט, שמחקרו המתמקד בלשכות המסוניות. וודאי אתם מבינים שעימות כזה לא אעשה הערב.

התחלת הבנייה החופשית הייתה, ללא ספק, בלשכות של בנאים מעשיים, אשר בהן התפתחו מסורות המיוסדות על התקנות שהתקינו לעצמם הבנאים המעשיים הנודדים בין המאות ה- 14 וה- 17, בצרוף מסורות אגדתיות על מוצאה המלכותי והמכובד של הבנאות. ביטוי לשני מרכיבים אלה אנו מוצאים בתעודות של "חובות קדומים": מיתולוגיה מסונית, שהיא 'סיפור הבריאה' של הבנאות, בצירוף 'חובות הבנאי', שהן אותן תקנות איך צריך לנהוג במסגרת לשכה. הסיפור האגדתי מתחיל בתנ"כ וכולל את למך וילדיו, נח והמבול, אברהם, מצרים, בניית מקדש שלמה ושלוש דמויות מעבר לים: שרל מרטל בצרפת, סנט. אולבן והמלך אתלסטאן באנגליה. הקודיפיקציה של התעודות, אם תרצו: חתימת התנ"כ של הבנאים, נעשתה לפי האגדה שלנו בעיר יורק בשנת 926.

אחת השאלות המעניינות היא: מדוע אימצו לעצמם אותם חברים חדשים, שלא היו בנאים לפי משלח- ידם, את התעודות העתיקות וייחסו להן מעמד של הסמכות החוקית 'לעשות' בונים

חופשים. שוב, אין לנו עדויות בכתב; האחים הלא- מעשיים האלה לא השאירו לנו משהו היכול לשמש עדות ממקור ראשון. לכן אנו יכולים רק לשער, שהמיתולוגיה המכובדת הכלולה בתעודות של "חובות קדומים" הייתה בעיני המצטרפים החדשים מקור שראוי לאמצו כמעניק הילה גם של עתיקות וגם של קשרים למלכים ולדמויות היסטוריות שראוי לאמץ כאבותינו הקדמונים. היות ובתוך הסיפור האגדתי של הבנאים היו שזורות גם התקנות של דרכי ההתנהגות הנאותים של חברים בלשכות, אותם כללי התנהגות של הבנאים המעשיים, אומצו גם תקנות אלה יחד עם 'אגדת יורק'.

יש לנו עדות על אימוץ התעודות לא רק מתעודות מסוניות אלא גם מספר שכתב רוברט פלוט כ- 03 שנה לאחר קידושי אשמול, בו כתב במפורש, כי הם (הבנאים) מחזיקים במגילות קלף עתיקות, שהוא לא ידע את תוכנן היות ולא היה אח, אבל אנחנו יודעים מה היו; הוא כתב כי "בימים אלה מתפשטות הלשכות על פני כל הארץ כולה". הנה לכם דוגמא איך מקבלים תמונה על מה שקרה ממקורות שונים, ומצליבים את הידע לכדי תמונה שלימה.

בזמן כלשהו לאחר 1630 החלו אנשים משכילים לבקש להתקבל ללשכות 'המעשיות'. לצערי הרב, כפי שכבר אמרתי, אנשים אלה לא השאירו עדות בכתב המסבירה למה ביקשו להתקבל ומה עורר את סקרנותם. היות ולא טרחו לפרש מה משך אותם להצטרף, אנחנו יכולים רק לשער השערות. וכדי שההשערות לא תהיינה תלושות מכל בסיס עובדתי, לא נותר לנו אלא לבחון את המאפיינים של החברה האנגלית באותה תקופה. ההנחה הסמוייה היא, שהמגמות החברתיות והתרבותיות הכלליות, הן שעוררו את העניין בלשכות של הבנאים.

צריך לומר, כי העדות הראשונה על קידושי אח לא- מעשי היא של אשמול

(1646) אבל אנו יודעים ממנו מי היה נוכח וכל אלה לא היו בנאים לפי משלח- ידם. אין לנו מושג מתי נכנסו, לכן אשמול הוא הראשון שתאריך קידושיו ידוע. פרט לעובדה היבשה הזאת הוא לא כתב ביומנו דבר. מצד שני, אנחנו יודעים מי היה האיש: אנטיקווריאן, שהצטרפותו מאוחר יותר ל'חברה המלכותית' מצביעה על סקרנות בפילוסופיה ובחידושים; אם תרצו: עניין בהתמודדות רעיונית עם משכילים אחרים לצד עניין באלכימיה.

כאן נכנס מחקרו של קלארק, המציג בסיפרו תמונה ברורה של מאפיין מרכזי בתרבות החברתית האנגלית: מה שהתפתח לקלובים בטאברנות ובבתי- מרזח, עם הרבה שתייה לשוכרה לצד בילוי חברתי לא רק בספורט ובמשחקי קלפים אלא גם בשיג ושיח. בניתוחו מדגיש קלארק כמה מאפיינים חשובים:

1. התחברויות חברתיות (social association) היו חלק מרכזי בחברה האזרחית האנגלית.
2. ההתקבצות כללה תמיד יותר מפעילות אחת, כאשר שתייה מרובה הייתה מאוד נפוצה.
3. הקבוצות היו של גברים והכילו מכל שכבות האוכלוסייה.
4. מדובר בתופעה כה נפוצה עד כי סביב 1650 כבר היו בכל עיר בינונית כ- 100

'אגודות' כאלה.

1. זוהי תקופה של אורבניזציה מואצת לצד תיעוש והתפשטות תקופת ה"נאורות" על מרכיביה.
2. הייתה מידה של חצי- פורמאליות בהתכנסויות.

קלארק קושר את תופעת הקלובים לתהליכים של אורבניזציה מואצת. כמי שלמד סוציולוגיה, זה הדליק אצלי נורה. על תהליכים של אורבניזציה ומעבר מחברה כפרית לחברה עירונית, יש מחקרים המצביעים על הצורך של אלה המשנים את סביבתם בגורמי חיְבְרוּת (סוציאליזציה) חדשים. אם הייתה זו תופעה כה נפוצה של מוביליות, עולה האפשרות, שאחת האטרקציות החשובות בכמיהה להתאגדות חברתית היא הצורך של הפרט למצוא לעצמו קבוצת- הזדהות חדשה בסביבה העירונית, שתהיה תחליף לחום המאפיין את הסביבה הישנה שעזב. אני מודה שלא בדקתי זאת לעומק, אבל יש שלל מחקרים על חברות בתהליכי מעבר ואורבניזציה. לדעתי, אי- אפשר לשלול את הצורך המוכר הזה כמעודד התחברויות בטאברנות וכו', להתערבבות עם אחרים גם לשם שתייה מרובה בתוספת שירה ושיחות. הוסף לזה את הכמיהה החדשה לידע וחדשנות – המאפיין של תנועת ה"נאורות" – וקיבלת בסיס טוב להתפשטות כל ההתחברויות, וביניהן גם זו הנמשכת עד היום, משום שעברה שינויים ומיסוּד: הבנייה החופשית.

כאן צריך להוסיף, כי זו התקופה בה המגע חברתי עם אחרים הלך ונעשה חשוב יותר בחיי הפרט, לא רק בבתי- המרזח אלא גם במגרשי כדורת פתוחים, במשחקי ספורט, ובאירוח פלוס צייד בבתי אחוזה; אלה רק חלק קטן מהמגוון שהתפתח. קלארק קורא לזה "התפתחות החברה האזרחית".

עלי להוסיף, כי על חשיבותה של ההשפעה החברתית ותרבות הקלובים יש לנו עדות חשובה דווקא מחוקר צרפתי. למה 'דווקא'? משום שצרפתים ניסו להוכיח כי מוצא הבנייה החופשית הוא בצרפת ולא באנגליה ואילו האב Perau כתב בשנת 1742:

"היה זה באנגליה, שבה נולדה הבנייה החופשית והם התפתחו למרות מאות שנים של השתנות

…אנגליה היא הארץ בה הוקמו התאגדויות אקסקלוסיביות אלה".

גם קלארק מדגיש את המאפיין הזה של החברה האנגלית, מה שהוא מכנה: "החברה האזרחית" התוססת. חברה אזרחית כזו היא חיונית לאורח- חיים דמוקרטי, בו ללא- ספק הקדימה אנגליה את יבשת אירופה. מצד שני, אותם קלובים עצמם היו הבסיס של אותה 'חברה אזרחית' אבל גם המפיצים הבולטים של רעיונות השוויון והדמוקרטיה.

גם נושא זה מחייב התייחסות בפני עצמו, דבר החורג מגבולות הרצאה זו. אני מכיר לפחות תיאוריה אחת הנוגעת במצב המשברי בו שרתה החברה האנגלית בתקופה זו. היות ואנו מדברים על תקופה של מהפכה בכל תחומי- החיים, תקופה של מאבקים בין רויאליסטים ופוריטנים, בין קאתולים לאנגליקנים, ה'פארלמנט הארוך' ו"המהפכה המהוללת". אני שואל את עצמי, האם לתרבות של clubbing לא הייתה השפעה על אפיים האזרחי של המאבקים בניגוד, למשל, למהפכה הצרפתית. למי שרוצה, גם זה נושא ראוי למחקר. אני גם מכיר מחקר שנוגע בדיוק בנקודה זו.

המסורת הזו הייתה כה מושרשת בתרבות האנגלית, עד כי אפילו בראשית המאה ה- 20 לומר על אדם, שהוא a good conversationalist נחשב למחמאה גדולה. מצד אחד, יש לנו את המועדונים לוויכוחים, שהחלו באוניברסיטאות והיו הבסיס לצמיחת פרלמנטרים אנגלים (ממש כמו תרבות הוויכוח בכנסת שלנו…) ולצידם בתי- המרזח, הקלובים, ומאוחר יותר בתי הקפה, שהיו בילוי חברתי בתוספת שיג ושיח על חידושים והמצאות ועל נושאים עיוניים יותר.

מחקרו של טרוור סטיוארט AQC.117 (2004)

לדעתו של סטיוארט, החברים בלשכות של תחילת המאה ה- 18 היו רגילים לשיחות. אחרי הכל, זו הייתה תקופה בה היכולת של ג'נטלמן משכיל לשוחח בנימוס הייתה מיומנות מצופה. זו גם הייתה מאפיין של סוג השיג ושיח של ה- coffee houses והפאבים האופייניים. (עמ' 125)

גם סטיוארט מדגיש את ההתאגדויות החברתיות המרובות סביב אינספור מוקדים, כמו אגודה על

אופנה, גננות, פילוסופיה וכל מה שאתם רוצים, כאשר לכל אלה הייתה נטייה לקבוע 'סודות' וההשתתפות הייתה של גברים בלבד. למרבית ההתכנסויות היה גם מבנה חצי- פורמלי ותכנית של דיונים, שיש לשער כי גובשה לפי עניינם של המשתתפים.

למעשה, היו קבוצות של אחים אשר נפגשו בטברנות שונות בלשכות כמעט מדי יום. רבים מהם היו חברים בחברה המלכותית, אבל סטיוארט טוען שלא הייתה השפעה של חברה זו על הבנייה. מה שהביאו איתם היה סקרנות לכל מה שחדש, ובלשכות שמעו על חידושים ברפואה, בבוטניקה, ובכל נושא תחת הרקיע.

לדעתו של סטיוארט, אם מקבלים את הערכתו של ד"ר פלוט בסיפרו על ההיסטוריה של סטאפורדשיר, כי המצטרפים החדשים היו אנשי מעלה ואינטליגנציה, זה מוביל למסקנה כי אלה וודאי לא היו מסתפקים בריטואלים של בנאים מימי- הביניים. על רקע זה הוא מבסס את דעתו כי רוח הזמן וסוג החברים החדשים הולידו פיתוח של רעיונות, מה שהוא קרא: cerebration.

אני סבור, שגישה זו מצביעה על הסיבה או הסיבות מדוע הסתפקו בלשכות, בשלבים הראשונים, בריטואל מאוד שילדי ומדוע גם לא היה אחיד. התרבות חברים חדשים גרמה למגמות של הדגשת האספקטים הרעיוניים. למעשה, רק במחצית השנייה של המאה ה- 18 בולט המעבר למיסדר ממוסד וליותר פורמאליות, תוך פיתוח ריטואלים מוְּבְנים והתפלספות בענייני מוסר.

אחד הבודדים שכתבו בפירוש מדוע נכנסו היה וויליאם סטוקלי, רופא וחבר האגודה המלכותית, שקודש בשנת 1721 בלשכה שלא נמנתה על הפרמייר גראנד לודג'. הוא העיד על עצמו שנכנס פשוט מסקרנות.

לקרוא מעמ' 165 (נספח 7) כמה מהנושאים.

לסיכום, אני מקווה שהצלחתי להראות עד כמה המיסדר שלנו הוא מיסוּד של אחד מסוגי הקלובים שאיפיינו את החברה והתרבות האנגלים באותה תקופה בה התהוונו. יחד עם זאת – ובניגוד לקלובים האחרים – לעומת התאגדויות שכל אחת מהן עמדה בפני עצמה, התפתחנו למערכת פורמלית כלל- ארצית. במקום לשכות "פרטיות" אד- הוק, התגבשו לשכות עם חברים קבועים ועבודות בימים קבועים, תחת לשכה גדולה. האם זו הסיבה שאנו עדיין פועלים? לזה דרוש מחקר נפרד נוסף …