ארגז הכלים של הבונה החופשי – האיזמל

נשיא נכבד, אחיי כולכם.

לודוויקו די ליאונארדו די בואונארוטו סימוני, נצר לשושלת בנקאים אמידה, רצה שבנו יהיה איש עסקים ובכך יביא כבוד וכסף למשפחה. לבנו, שעוד מינקות הושם תחת קורת גגו של סתת אבן, ושאת חלב האם של אשת הסתת הוא ינק, היו דווקא תוכניות אחרות…
שנים רבות מאוחר יותר ההרגלים שפיתח אותו ילד שבתחילת דרכו נאסר עליו לעסוק במלאכת הסיתות עדיין הנחו את פעולותיו. יום אחד, כשנכנס לסדנא שלו אציל מקומי הוא מצא אותו יושב ובוהה במשך זמן רב בגוש ענקי של שיש.. אותו אציל ששמע שמועות על כך שהבחור בוהה באותו גוש שיש כל יום במשך ארבעת החודשים האחרונים החליט לשאול אותו את השאלה הברורה: "מה אתה עושה?!"
– "סטו לובראנדו" ענה הבחור.. "אני עובד.."
שלוש שנים מאוחר יותר הפך גוש השיש לפסל המפורסם של דויד.. אותו בחור, אולי כבר ניחשתם, היה מיכאל אנג'לו..

זוהי ההרצאה השניה בסדרת "ארגז הכלים של הבונה החופשי" והנושא שלנו היום יהיה האיזמל. כפי שחלקכם כבר יודעים אופן החקירה שאני נוקט בו בעבודותי מקורו בפסיכואנליזה של קארל יונג. אפשר לכנות חקירה זו כבעלת ציוויון "ארכיאולוגי" בה אנו נעמיק ונחפור אל תוך ההיסטוריה של המין האנושי הן דרך עובדות וממצאים והן דרך משלים ומיתולוגיות על מנת לפענח את המשמעויות העמוקות של הסימבוליזם שמאחורי כל כלי.

אם כן, מהו האיזמל?
ראשית נעיף מבט בספר העבודה שלנו ונבדוק באם נוכל למצוא שם רמזים, וכך נכתב: " האיזמל משמש בידי האומן המומחה לעצב את צורתה של אבן הגויל." ומאוחר יותר באותו הנושא "האיזמל מלמדנו לדעת כי החינוך וההתמדה נחוצים לשלמות האדם והוא מציין את יתרונות ההשכלה המכשירה אותנו להיות חברים ראויים באגודה מסודרת ומתוקנת." המשפט הראשון הינו מובן מאליו, ואילו המשפט השני מעורר בנו מייד תהיה – שהרי מסדר הבונים החופשיים אינו אגודה אקדמית ואנו איננו מתבססים על השכלתו של המועמד על מנת לקבלו. נדמה שתכונות אחרות הן אלו שאמורות להכשיר את האדם להיות באגודה מסודרת ומתוקנת ואילו ההשכלה מתאימה יותר כתנאי קבלה לאגודות שהתאספו סביב נושא מסויים כמו החברה הפסיכואנליטית של פרוייד או אגודת היסטוריונים חובבים.. אולי נוכל לענות על שאלות אלו בהמשך.

ככלי האיזמל משמש לא רק במלאכת הבניה אלא גם במלאכות רבות אחרות, לרבות עבודה עם חומרים כמו עץ ומתכת. האיזמל עשוי לשמש להחלקת משטחים, לביקוע או ריקוע של חומרים ואף לעיצובם כראות עיניו של בעל המלאכה. ישנם סוגים שונים של איזמלים המשמשים כל אחד בצורה ייעודית ושונה במקצת מהיתר. אולם המשותף לכולם הוא הלהב שבקצה שלהם. למען האמת האיזמלים מאופיינים כל כך ע"י הלהב שלהם עד שסוג זה של השחזה קיבל את השם "להב איזמלי". האיזמל על פי רוב אך לא תמיד, משמש את האמן ביחד עם המקבת. אם הפיזיקה מתארת את המקבת או הפטיש כ"מגבר כוח" אזי האיזמל עשוי להיקרא "ממקד כוח", שהרי אין זה מספיק להפעיל כוח רב, על האמן גם למקד את הכוח הזה לנקודה אחת על מנת להתגבר על חומרים קשים כגון אבני שיש..

והנה, לאחר שביססנו את ידיעותינו בדבר הכלי, נוכל להתחיל ולחקור את הסימבולים שנמצאים מאחוריו. הרשו לי אחי להרחיק לכת כבר עתה ולקחת אתכם אל יוון העתיקה. העיר אתונה השוכנת למרגלות האקרופוליס הולכת ומתעוררת אל גורלה כאחת מערי המדינה היוניות החשובות ביותר. בתוך החומות העיר שוקקת חיים, הבניה על האקרופוליס מתחילה להתנשא לגובה, האגורה תוססת בסחר ומכר, כדי חרס, חלקם ריקים וחלקם מלאים בסחורות כמו שמן זית או חפצי כסף מוסעים החוצה אל עבר הנמל ומשם ישוטו בסירות אל ארצות עמי הים התיכון. העיר הולכת וצוברת עושר ומחליטה להשקיע את חלקו גם בחינוך. רוב הבנים, גם פשוטי העם, מקבלים חינוך עד היותם בני שש, אלו שנולדו למשפחות בנות המעמד הגבוה או למשפחות עשירות יותר ממשיכים את החינוך עד גילאים מאוחרים.. והנה צועד לו אחד הפדאגוגים, מחנך הילדים ומסביר להורים המוסרים לו את ילדיהם מהי מלאכתו: "החינוך" כך עשוי היה לומר, "הוא כמו איזמל המכה באבן, לעיתים המכה היא קשה וכואבת, אך עם הזמן האיזמל מחליק את האבן המחוספסת והופך אותה לאבן הראויה לשימוש. כך אנו נהפוך את ילדיכם מזאטוטים זבי חוטם לאזרחים מועילים המתאימים לחברת בני האדם".
כן אחי, סיתות האבן כמטאפורה לחינוך מקורו עוד בתקופת יוון העתיקה. שם החינוך, בניגוד לאופן בו הוא נתפס כיום בתרבות המערבית, לא סבב סביב הקניית ידע, אלא סביב האתיקה – היכולת להבין ולפעול על פי הכללים החברתיים.

ואולם עתיקים ככל שיהיו אותם יוונים קדמונים, לא הם אלו שהביאו את האיזמל לתרבות האנושית. עדויות ארכיאולוגיות של איזמלים פרימיטיביים התגלו גם במצריים העתיקה, בבל ושומר. הצורה הקדומה ביותר של איזמל מהסוג הזה מתוארכת כבת עשרת אלפים שנה, משמע שמונת אלפים שנה לפני ספירת הנוצרים!. אולם עד כמה רחוק מגיע האיזמל בהיסטוריה האנושית? או שמא עלינו לומר – פרה היסטוריה?

ארכיאולוגים סבורים שהאיזמלים הראשונים שימשו את האנושות כבר מלפני 800,000 שנים! הם שימשו את בני האדם הקדמונים בצורה פרימיטיבית מאוד של פיסול, ושרטוט על קירות מערותיהם. הפסל המוקדם ביותר שנוצר בשיטה זו הינו סוג של פסל "דמוי ונוס" המתאר את עיקוליה של אישה עגלגלה באופן מופשט יחסית.. ולא ניתן שלא לחוש פליאה מסויימת לנוכח יכולתו של אותו אדם קדמון שלא בטוחים שיכל לתקשר מעבר לנהמות ומחוות פשוטות להקרין את עולמו הפנימי אל תוך עולם החומר ולהותיר בו רשמים של תשוקותיו. אמנם לא מדובר ביצירות אומנות דגולות, אך לאור העובדה שפסלים אלו סותתו בעזרת איזמלים מאבן שרמת יעילותם נמוכה, זהו דבר מובן.
והנה כאן כדאי לעצור ולהתעכב על עניין מעניין – האיזמלים הראשוניים, הקדומים והעתיקים ביותר היו עשויים דווקא מאבן. נדמה שבין האיזמל ככלי, או כסימבול לבין האבן כחומר או כסימבול קיימת מערכת יחסים מורכבת במיוחד..

אם כן אנו רואים שבתחילת דרכם היו האיזמל והאבן בלתי נפרדים. האיזמל היה הוא בעצמו אבן קשה, כמו אבן בזלת, צור או חלמיש שבקצהה היה להב. הלהב (שהוא המאפיין האמיתי של האיזמל), בין אם מושחז או כהה היכה באבנים רכות יותר וחרץ בהן צורות. כיום, האיזמלים המשמשים את האנושות לסיתות האבנים הינם איזמלי מתכת – אך גם לאיזמלים אלו שחורצים צורות באבן קיים קשר בלתי נפרד אליה, אמנם הם עצמם אינם אבנים, אך ניתן לומר שהם "נולדו מאבן".
כעת אחי אקח אתכם הרחק מהמערות החשוכות של האדם הפרה היסטורי ונזנק קדימה בזמן אל תוך ההיסטוריה המתועדת, לצפון אירופה, שנים רבות לפני הגעת הנצרות לאיזור, שם העמים הנורדים לומדים להעריך ואולי אף לסגוד לאומנות חדשה ומעוררת יראה..

בפאתי היער עובדים כבר שבוע מספר גברים נורדים חסונים ומזוקנים. בימים האחרונים הם הצליחו לסיים את בניית הכבשן שגובהו כמטר וקוטרו כ30 ס"מ העשוי מטיט המעורבב עם תבן. בבסיס הכבשן רוחשות הגחלים המלובנות הבוערות בטמפרטורה של 1500 מעלות צלזיוס. אף קול לא נשמע פרט לנפיחות הבלתי פוסקות של שני מפוחי העור המחוברים בצינור לבסיס הכיבשן. אחד הנורדים סוחב במאמץ רב ערימה של אבנים, חלקן בצבע שחור וחלקן בצבע אדמדם. הוא ריסק את האבנים בפטיש קודם לכן וכעת הוא ושאר חברים מתחילים להעמיס אותם אל החלק העליון של הכבשן. עבור אולאף, בנו של אחד הנורדים זהו ריטואל מסוכן המלא בקסם, האש בכבשן נראית כאילו מקורה עמוק בתוך ממלכתו של לוקי, האל הערמומי שהאש היתה תחת פיקודו ושל ביתו הל (על שמה מאוחר יותר כינו הנוצרים את הגיהינום). אולאף יודע שבלילה, לאור הכוכבים הוא יוכל צפות באביו שובר את הכבשן ומחלץ משם תפרחת אדומה זוהרת, שתיראה ממש כמו כוכב שנפל לקרקע. מהתפרחת הזו יעשה אביו את כלי הנשק וכלי העבודה עבור בני הכפר. הוא ידע שכשיחזרו מהיער כולם יריעו, לאבא שלו היה מעמד מיוחד בקרב הנורדים – אבא שלו היה בין יחידי הסגולה שהחזיקו בידע שניתן מהאלים ויכלו היו להוליד את הלהבים החדים ביותר מתוך האבן השחורה..

והלא זוהי החוליה המקשרת בין הלהב שהוא האבן לבין הלהב שנולד מהאבן. חישול המתכות והוצאתן מבטן האדמה היתה התפתחות טכנולוגית מרשימה שאיפשרה לאנושות לפתח את הכלים שישמשו לכל שאר המלאכות היצרניות. החל ממגרפות לעיבוד אדמה וכלה בלהבים ששימשו בנגרות, בבנייה וגם לצורך מלחמה.
את הקישור שהתרחש בדמיונו של אולאף הצעיר בין חישול הלהב לבין המיתולוגיה עשו בני אדם רבים גם לאחריו ולאחר הגעת הנצרות התגלגל המיתוס והפך לפולקלור ולאגדה.

האגדה עוסקת במלך הבריטי המפורסם ביותר, שספק אם התקיים כלל או לא, הלא או המלך ארתור שעל ידי שליפת הלהב מהאבן הוכיח לאומה הבריטית שהוא הוא המלך החוקי שלהם. חוקרים רבים מייחסים את הוצאת החרב מהאבן לתהליך מעורר היראה של חישול החרבות מעופרות המתכת הנמצאות בתוך אבנים שנחצבו מבטן האדמה. לאגדה הזו מוטיבים סימבוליים רבים המתקשרים לעניינינו – ועל כן ראוי להתעכב עליה מעט.

ראשית אנו נתקלים במוטיב הסמכות – האדם שהצליח לחלץ את הלהב מהאבן הינו האדם הראוי למלוכה. אל נא נתבלבל בין החרב שחולצה מהאבן לבין החרב אקסקאליבר שניתנה למלך ארתור על ידי גבירת האגם ושלשם חזרה בפקודתו לאחר הקרב האחרון שלו עם מורדרד בנו האפל.
המלך ארתור מצטייר באגדה זו כמלך חזק, אך גם כמלך ישר והגון – מלך נוצרי כמעט קדוש, אדוק בשירותו את האל, כזה שמועיל ומיטיב עם נתיניו שטובתם וטובת הממלכה כולה תמיד נתונה לנגד עיניו.
המלך ארתור מקים גם מסדר של אבירים, אפשר לומר מסדר של אבירים קדושים וטובי לב. על מנת לסמל את השיויון הקיים ביניהם הוא בונה שולחן עגול שסביבו יושבים כולם מבלי שאף אחד יושב בראש השולחן. מסדר האבירים נקרא "מסדר אבירי השולחן העגול". מוטיב השיויון, כמו גם סמל המעגל, חוזר ומהדהד גם במסדרנו שלנו, מסדר הבונים החופשיים. אמנם הארגון שלנו איננו היחיד שבחר לכנות את עצמו בשם "מסדר" אולם בפני המייסדים עמדו גם אפשרויות אחרות, כגון אחווה, גילדה, מועדון, חברה. הבחירה לסווג עצמם כמסדר היתה בחירה מודעת וסביר להניח שהכוונה הייתה לרמוז לקוד ההתנהגות האבירי שקיבלו על עצמם האחים. יתכן והיה רצון להידמות לאותם אבירי השולחן העגול ולכללי המוסר הקפדניים שקיבלו עליהם, וששימשו כאידיאל התנהגותי עבור אבירים רבים, בתקופה שבה המעמד היה קיים כחלק מהירארכיית המעמדות בחברה האירופאית.
פרט לשולחן העגול קיימת עוד הקבלה מעניינת למסדרנו ומקורה בטקס הענקת האבירות. כחלק מטקס זה מניח המלך ארתור את חרבו על כתפו של האביר, מעלה אותה אל מעל ראשו, ואז מניח את הלהב על כתפו השניה. בכך הוא יוצר צורה של משולש – צורה המשמשת גם בריטואלים שלנו. אל הסימבולים הללו נחזור בקרוב.

האגדה של המלך ארתור מלמדת אותנו שהלהב, במקרה זה החרב, הינו סממן למעמד, לסמכות, למלכות ואף נושא עימו מטען, מעין הבטחה מסויימת, שהאוחז בלהב מציית לכללי התנהגות מסויימים – שהוא נוהג על פי כללי אתיקה נוקשים.
כעת נגיח חזרה מתוך ערפילי האגדה אל ההיסטוריה המתועדת, אך נשאיר את הדלת פתוחה על מנת שנוכל לשוב. הערפילים הם ערפילי האגם המפורסם "אוואלון" שם שוכנת גבירת האגם המיסתורית שהעניקה לארתור את החרב אקסקאליבר. אולם לאחר שערפילי האגדה התפזרו ניתן להבחין באגם דומה באיזור אירלנד, שם מתחת למים אפשר למצוא, לא את גבירת האגם, אלא את החרבות הרבות שהקריבו הקלטים למלכם נואדה. נואדה היה מלכם הראשון של בני הטאוטה דה דאנאן ואנשיו יחסו לו כוחות מאגיים תת מיימיים. הקרבת החרבות היתה מבחינתם דרך לוודא שכוחו של נואדה ימשיך לזרום בשושלתם. יתכן מאוד שזהו אחד המקורות למיתוס של גבירת האגם והחרב אקסקאליבר, שכן חרבו האדירה של נואדה נחשבת לאחת מארבעת האוצרות הקלטיים.. ביחד אגב עם אבן הגורל – אבן גדולה עליה היה עומד המלך המועמד – שאת הבחירה בו למלך היו מאשרים בני עמו ע"י שאגות רמות.
ריטואל הקרבת החרבות לנואדה נתפס גם כמחווה אצילית וסמל לכך שהאדם מקריב אינו רודף בצע וחומרניות.

אם נביט רגע אל המיסטיקה של ימי הביניים המתוארת בין היתר בקלפי הטארות נראה מייד שהלהב או החרב מקושרת בקשר הדוק אל יסוד האויר המנוגד מכל וכל ליסוד האדמה החומרני. החרב נתפסת לפי תורה זו כמייצגת את המחשבה, התודעה, היכולת האנליטית והמדעית, היכולת המילולית ויכולת התיכנון. לעיתים קרובות מתארים קלפי החרבות מצבים בהם הקונפליקט נעוץ ביכולתו של האדם לנתח את מצבו ולהסתגל מחשבתית לסביבה שלו, לעיתים אף להתחכם או להערים עליה. אם ניקח בחשבון נתון זה ונחיל אותו על אגדת המלך ארתור נוכל לגלות שתי תובנות מעניינות: הראשונה היא – הוצאת החרב מהאבן עשוייה לסמל את הפרדת התודעה מהחומר, או התעלות התודעה האנושית מעל הטבע ומעל החומרנות.. ואילו האדם שהצליח לבצע התעלות זו הינו האדם המתאים למשול. בנוסף לכך בעת טקס הענקת תואר האבירות הנפת החרב מעל ראשו של האביר החדש עשויה לציין את הדגש ששם המלך על התודעה של האביר ועל כך שעליו תמיד לנהוג על פי שכלו. תכונה זו של הובלה על ידי המחשבה ולא על ידי היצר או הרגש הינם תנאי בסיסי להענקת תואר הכבוד.

היכולת לחלץ את הלהב מהאבן כנראה לא ניתנה לאנושות על ידי האלים אלא על ידי המדע והטכנולוגיה.. והנה ללהב הסימבולי שימושים מרכזיים גם בתחומים אלו.

בתחילת ההרצאה ציינתי את הפסיכואנליזה כשיטת מחקר מדעי – פסיכולוגי. והנה המונח אנליזה עצמו מתקשר גם הוא אל הלהב. הקידמה המדעית שלנו מתאפיינת ביכולת שלנו לנתח את מה שנמצא מולנו, בין אם בכלים טהורים של תודעה, כמו במדעי הרוח ובין אם בעזרת איזמל המנתחים עצמו כמו במדעים המדוייקים. לעיתים הכלים הפיזיים וכלי התודעה משתלבים זה בזה, כמו במקרה של מיקרוסקופים, טלסקופים, מקלטי רדיו, אינדיקטורים כימיים, צילומי רנטגן, הדמיות מגנטיות ושאר מכשירים המשמשים את המדע לצורך הבחנה ואבחנה. הקשר שבין האיזמל אל התודעה האנליטית אינו מוטל בספק. התודעה שלנו חותכת ומפרקת, מפרידה עניינים מעניינים ומסיקה מסקנות. היא יודעת להפריד עצמים ותופעות מתוך הכאוס של העולם חסר ההגדרה, לתת להם שם ולהבין אותם ואת מקומם בסדר הדברים..

ואכן הפעולה של נתינת שם היא פעולה המאופיינת בחיתוכו של הלהב..
בשפה העברית אחיי, לכל דבר, בין אם תופעה, חפץ, פעולה, תואר או מצב יש מילה משלו. אין אף מילה שמתארת יותר מדבר אחד ואין שום דבר שמתואר ע"י יותר ממילה אחת. כל מילה מדוייקת ומכוונת למשמעות מאוד ספציפית. התופעה של מילים נרדפות היא תופעה שנוצרה בזמן שבו אליעזר בן יהודה החייה ועל כן גם חידש חלק מהשפה העברית ועל כן חלק מהמשמעויות העתיקות התקהו. בכדי להדגים זאת אשתמש בכלי התודעה האנליטית, באיזמל שלנו, על המילה "מילה". לפני כמה שניות אמרתי שאין מילה המתארת יותר מדבר אחד בשפה העברית, והנה עשויים חלק מכם לומר שהמילה "מילה" מתארת גם את המילה בשפה – בתרגום לאנגלית word וגם את ברית המילה שבתרגום לאנגלית זה circumcision. אחיי אם היו מילים נרדפות בעברית אולי היינו יכולים לקרוא לברית המילה "ברית החיתוך" שכן המשמעות של למול ולחתוך הינן קרובות מאוד. עם זאת לחתוך פירושו לבצע חתך בדבר מה ואילו למול פירושו לחתוך דבר אחד החוצה מתוך דבר אחר. את פעולת המילה בברית המילה לא צריכים להסביר – אולם פעולת המילה בשפה הינה פעולה עדינה יותר הדורשת יותר תשומת לב.
אני בטוח שלא אחדש לכם שלאסקימוסים ישנן יותר מ70 מילים שונות לתיאור שלג. יש להם מילה לשלג רך, שלג קשה, שלג שטוב לבניה, שלג מסוכן שניתן לטבוע בו וגם..שלג צהוב. מבחינתנו הישראלים שלג זה שלג זה שלג וכמעט בלתי אפשרי יהיה לנו להבחין בין סוגי השלג השונים.. אולי חוץ מהשלג הצהוב… הסיבה לכך היא שלא חונכנו לעמוד על ההבדלים הללו. זוהי השפה עצמה שמכוונת את התפישה של האסקימוסים לשים אליהם לב, שהרי כבר מינקותם הם לומדים שאלו דברים שונים מתוך היותם ראויים למילים שונות. עוד דוגמה קטנה… אנחנו הבונים החופשיים לומדים להבחין טוב מאוד בין אח שהוא נכבד לבין אח שהוא מכובד או אולי אפילו מכובד מאוד. יתכן שלצופה מהצד הכל ישמע אותו דבר ויתפרש בעיניו כ"אח רם מעלה" אבל אנו המורגלים בטרמינולוגיה יכולים מייד לשים לב להבדלים ולדעת בדיוק מה כל תואר מתאר.

האיזמל המילולי עם זאת אינו רק האיזמל הסימבולי של התודעה – עוד בראשית ימיה של התרבות האנושית באיזור הסהר הפורה כתבו בני התרבות השומרית והמצרית ותיעדו את עולמם בעזרת חריטה של צורות (כתב שנקרא פיקטוגראפי או איקונוגראפי – במילים אחרות מה שאנו מכנים "כתב חרטומים") בעזרת איזמלים, בלוחות אבן או בקירות. לפעמים אפילו כתבו בעזרת איזמלי מתכת על לוחות חרס ואז אפו אותם בכדי שיתקשו. כתב היתדות העברי המפורסם נעשה גם הוא כמו הכתב המוקדם יותר, בעזרת איזמלים ולוחות אבן.

אם כן כאן אנו יכולים להבין שהאיזמל לא רק חותך בעולם וגוזר דבר מתוך דבר ומשמעות מתוך משמעות, אלא גם מאפשר לבני האדם לתקשר ביניהם ולהעביר את חלקיקי המשמעות הללו מאחד לשני. הדבר איפשר לאנושות את מיומנויות האירגון והתיכנון הנדרשות כמעט לכל אופרציה שהיא. הלהב כגורם מקשר, מקובל גם בלשכות רבות של בונים חופשיים כחרב אשר מונחת כשהלהב שלה על אבן הגזית והכת על אבן הגויל. כך הוא מסמל את הדרך שעושה האח משוליה לרב אמן או מתלמיד בונה לרב בונה, דרך שלא רק מסומלת על ידי הלהב אלא גם מתבצעת על ידו.

בתחילת ההרצאה פתחתי עם ציטוט של מיכאל אנג'לו ולפני שאסיים ברצוני לציין מיכאל אנג'לו אחר, או בעברית את המלאך מיכאל, שעל שמו נקרא האמן. המלאך מיכאל מתואר תמיד כאוחז בחרב. ברוב האיזכורים לו בשלושת הדתות הוא מתואר לא רק כמי שמגן על עם ישראל אלא כמי שבעזרת חרבו מנצח את השטן.
מוטיב החרב המגנה ברור לכולנו עוד מטקס הקידושין, ואילו הרג השטן ע"י החרב יכול להיות משול להתגברות על היצרים הגופניים, הנמוכים והאגרסיביים והשגת ניצחון עליהם בעזרת חרב התודעה, המוסר והחשיבה הביקורתית.

כעת אחי הגיע הזמן לחזור שוב אל פני השטח ולחבר את הממצאים שהעלינו למקשה אחת קוהרנטית שתעזור לנו להבין את האיזמל, על מנת שנוכל לעשות בו שימוש בחיים היומיומיים שלנו.
ראשית ברור לכולנו שהאיזמל בידיו של בונה חופשי משמש לחינוך, על פי רוב חינוכו שלו עצמו אולם לפעמים גם כהשפעה על הסביבה שלו. החינוך אינו רכישת ידע אלא רכישת הרגלים טובים, או שאולי יותר נכון לומר – היפטרות מההרגלים הרעים. ממש כפי שסתת האבן מחליק את הקצוות הגסים והמשוננים מאבן הגוויל והופך אותה לאבן חלקה וממוקצעת יותר, כך משפר עצמו הבונה החופשי. פעולת החינוך עשויה להיות קשה ואף כואבת. לא קל לבצע עבודה עצמית ולעיתים הפרידה מאותם הרגלים רעים הינה ממש לא נעימה. עם זאת בעזרת המקבת המאפשרת לנו לגייס את כוח הרצון אנו הבונים החופשים מסוגלים להצליח במשימה זו.
האיזמל מסמל את הסמכות כמו גם האצילות ומתקשר לא רק לקוד ההתנהגות המוסרי שבחרנו לעצמנו, בדומה למסדר האבירים, אלא גם להיותו של מסדרנו מסגר סגור אליו נכנסו ונכנסים רק הטובים. אותם טובים כונו פעם ג'נטלמנים – והכוונה בזו אינה לגברים עדינים gentle men אלא לגברים איכותיים או אציליים genteel men. שהם מקור הביטוי. אין מדובר במעמד אצולה או כל תואר אחר שהחברה מעניקה אלא אצילות הנפש. אותה אצילות נפש מושגת ע"י התגברותה של התודעה האנושית, המסוגלת למוסר, על הטבע האנושי הנמוך והאגואיסטי שהוא החומרנות. עלינו הבונים מוטלת המשימה של שליפת הלהב מהאבן – עלינו להפריד את התודעה שלנו מענייני היום יום החומריים ולכוון אל המוסר והיושר וכך נזכה בלהב חד בעל יכולת אבחנה שישמש אותנו בעבודה העצמית שלנו. בנוסף לכל אלו עלינו לוודא שפעולותינו יהיו תמיד מוכוונות על פי דרך המחשבה, כפי שאומר המשפט המפורסם "סוף מעשה במחשבה תחילה" פעולות שתוכננו מראש והושקעה בהן מחשבה טרם הוצאתן מהכוח אל הפועל נוטים להשיג את התוצאות הטובות ביותר. עלינו לדאוג לכך שהתודעה תהיה המובילה שהרי יצרי הגוף או הרגשות הינם כוחות מניעים חזקים אך עלולים להוביל את האדם לעבר מכשולים וסכנות. העבודה שלנו על עצמנו צריכה להתבצע גם בעזרת איזמל המנתחים או האנליזה, אנו צריכים לדעת כיצד לנתח את התנהגותנו ואת הגורמים לה. לדעת לחתוך מבעד לספקות ומבעד לשקרים הקטנים וההצדקות שאנו מספקים לעצמנו ולהגיע אל האמת. האמת הינה אחת מהעקרונות המנחים שלנו, והאמת, כמו החרב לעיתים כואבת ומסוגלת לחתוך לשני הכיוונים. כאן אחי נעוצה גם התשובה לתהיה מתחילת ההרצאה – כיצד זה שההשכלה היא תנאי הכרחי לחברות באגודה כשלנו..? רק האדם המשכיל אוחז בכלים הנכונים על מנת שיוכל לרדוף אחר האמת, והרי המרדף אחר האמת, במיוחד האמת הפנימית מוביל אותנו להתנהגות מכובדת ושלמה, שאינה מזוייפת או מעושה אלא מוקרנת החוצה מכוח האישיות האמיתית שלנו. בנוסף לכל אלו עלינו גם לדעת כיצד לשאת בחרב לשם הגנה ובכך לשמור על בני משפחתנו, חברינו הקרובים וכמובן אחינו ללשכה ולמסדר.

כעת אחי אזכיר לכם את המקבת מההרצאה הקודמת, שמזכירה לנו לפעול באסרטיביות, בצורה מדוייקת, לפעול בחריצות ולא בדחיינות כמו גם להסתמך על ניסיונם של אחרים. ניזכר גם בדברים שנאמרו בתחילה ההרצאו הזו – המקבת הינה מגבר הכוח ואילו האיזמל הוא מדייק הכוח.
וכעת נלמד כיצד נוכל להשתמש בכלים אלו יחדיו, שהרי אלו כלים משלימים המשמשים בשילוב זה עם זה.

העבודה הרוחנית איננה עבודה קלה, אם נשתמש בתכונות אותן מסמלת המקבת נוכל לצבור כוח רב ומומנטום. אפשר לכנות את הכוח הזה ככוח רצון או ככוח האישיות – אולם עם הכוח הרב מגיעה גם אחריות גדולה וחשוב מאוד שנדע לכוון את הכוח שאנו צוברים לכיוונים הנכונים והמועילים. האיזמל מאפשר לנו גם לקחת את הכוח הרב ולמקד אותו בנקודה אחת, נקודה רבת השפעה שתאפשר לנו לייעל את העבודה. עניין המיקוד חשוב לאין שיעור – ממש כפי שעדשת זכוכית עשוייה למקד קרני שמש נעימות לכדי נקודה שורפת כך גם האיזמל ממקד את הכוח, שהוגבר ע"י המקבת, אל הנקודה שבה לכוח הזה תהיה ההשפעה הגדולה ביותר. באופן הזה אחי כשהתודעה האנליטית, הבוחנת והחותרת אחר האמת, גם זו הכואבת, מקבלת את הדחיפה של כוח הרצון, העבודה כולה נעשית יעילה, טובה ומוצלחת יותר.
אצילות הנפש והמוסריות ידאגו לכך שכוחנו ישמש תמיד למען הטוב ולעולם לא יזיק.
יכולת האבחנה שלנו תאפשר לנו לקבל מראש החלטות נכונות וינתבו את הנחישות והאסרטיביות של פעולותינו על מנת שנזכה לתוצאות מועילות גם למען עצמנו וגם למען הסובבים אותנו.
היופי והחן של פעולותינו והתנהגותינו ישמשו כצורת תקשורת, בלתי מילולית (ממש כמו כתובת או פיתוחים יפים על האבן), שתשפיע על סביבתנו ותוביל את הקרובים לנו, על פי דוגמה אישית, להפוך גם הם בעצמם לטובים יותר.
וכך בצורה מעגלית נזכה להשפעה רבה יותר על הסביבה, משמע כוח רב יותר שינותב לאפיקים מועילים ולא מזיקים על פי קוד ההתנהגות וחוזר חלילה..

לסיום אחי, אני רוצה להזכיר לכם את הסיפור על מיכאלאנג'לו וגוש השיש. בימים אלו שלפי המסורת היהודית צריכים לשמש לחשבון נפש, כדאי שכל אחד מאיתנו יקח דוגמה מאותו אמן דגול ויתחיל להתבונן בגוש השיש שלו. ההתבוננות עצמה בכוח המחשבה היא הדרך הטובה ביותר להפריד את המעשים הרעים שעשינו בשנה האחרונה מהטובים, למען האמת כדאי מאוד לבצע את ההתבוננות הזו והאנליזה גם בזמן אמת ותמיד לבחון שהדברים אותם אנו עושים עומדים בקנה אחד עם הערכים שלנו או המטרות שהצבנו לעצמנו. אני מבקש מכם אחי לא לפעול בשיפוטיות אלא רק להתבונן, ממש כפי שמיכאלאנג'לו התבונן בגוש השיש במשך ארבעה חודשים לפני שהחל "לשחרר" ממנו את דמותו הכלואה של דויד המלך, כך יוטב גם לנו אם ראשית נביט פנימה בעצמנו באופן שקול, בדרך זו ניתן לאופי הפנימי שלנו "לחשוף" את עצמו בפני עיני רוחנו, כך שכל מה שיוותר לנו לעשות יהיה להכות באיזמל ולפורר את החלקים הגסים והמיותרים. כך נשחרר בפני עצמנו ובפני העולם את האישיות האמיתית, השלמה והמוצלחת – שהיא יצירת האומנות האמיתית שלנו כבונים חופשיים.

סיימתי נשיא נכבד.