נשיא נכבד, אחי כולכם.
כשהתבקשתי ע"י הנשיא הנכבד לכתוב את העבודה הזו היתה לי רק בעיה אחת, לא הייתי בטוח שיש לי מספיק זמן. עם זאת הרגשתי כמעט מחויב לקחת על עצמי לכתוב את העבודה דווקא מתוך סיבה זו, שאחרי הכל, כיצד ניתן לסרב לכתוב עבודה שהנושא המרכזי שבה הוא ניהול זמן ושהדרך היחידה בה יהיה ניתן לעשות זאת תהיה לנהל נכון את הזמן..? על כן מעבר לכך שעבודה זו, כמו כל עבודה שכתבתי עד כה, היתה בשבילי שיעור בנושא ברמה העיונית, עבודה זו היתה בשבילי גם שיעור ברמה המעשית, ומיד נראה כיצד שני הדברים מתחברים.
זוהי אם כן ההרצאה השלישית שלי בסדרת "ארגז הכלים של הבנייה חופשית" כשהראשונה עסקה במקבת והשנייה באיזמל, כעת נותר לי לעסוק בכלי האחרון, הלא הוא האמה בת עשרים וארבעה האצבעות.
כפי שכבר ידוע לרובכם מהרצאותיי הקודמות, האופן שבו אני ניגש לחקר הסימבולים מתבסס בעיקר על עבודתו של קרל יונג, פסיכואנליסט שטבע בין היתר את מושג התת מודע הקולקטיבי ש"נמצא" ברובד העמוק ביותר של התודעה שלנו ובו שמורים אוצרות תרבותיים המצטברים בו עוד מימיי קדם.
אולם לפני שאתחיל בחפירה (ויש שיגידו תרתי משמע( אל תוך רובד עמוק זה כדאי לפנות ראשית לספר העבודה ולבדוק מה אומר לנו הריטואל לגבי האמה.
"האמה בת עשרים וארבע האצבעות ", אומר הספר "משמשת לבנאים המעשיים למדידה, לחישוב ולתכנון העבודה" ומאוחר יותר בטקסט נכתב 'כי "האמה בת עשרים וארבע האצבעות מזכירה לנו את עשרים וארבע שעות היממה ומדריכה אותנו להקדיש אותן למטרות הנכונות – חלק לתפילה וללימוד, חלק לעבודה ולמען עצמנו וזולתנו וחלק להנאה, שינה ומנוחה."
אם כן נתחיל בחלק הראשון, כלי זה שימש בנאים מעשיים ככלי מדידה. האמה במובן זה מקורה בעצם באמת היד, החלק שבין מרפק היד לקצות האצבעות, והיא היתה בעצם אחד האמצעים העתיקים ביותר למדידה. אורכה של אמה הוא שישה טפחים כשאורכו של טפח הוא ארבעה אצבעות. כך יוצא שאורכה של אמתו של אדם הינה פי עשרים וארבעה מרוחב האצבע שלו, יחס זה נוטה להישמר בין אדם לאדם עם סטיות קטנות, מי שרוצה יכול גם לבדוק את האורך כעת בעצמו.
הסבר זה על פניו נראה כצירוף מקרים מעניין – עשרים וארבעה אצבעות באמה ועשרים וארבעה שעות ביממה, ואכן האמה מצוינת בספר העבודה כמזכירה לנו את שעות היממה.
לפני מספר שבועות שעלה אותי בתו של בן דודי איך זה שיש דווקא 24 שעות ביממה, באותו זמן לא ידעתי את התשובה, אבל אם הייתי מסביר לה, אחיי, שבני האדם סופרים 24 שעות ביממה בגלל 24 האצבעות של האמה.. .הייתה מטעה אותה לחלוטין!
מחקר קצת יותר מעמיק היה מוביל אותי למסקנה ש 12 -או 24 הם מספרים שלהם יש חלוקות רבות יותר מאשר לדוגמה 10 .המספר 10 מתחלק בחמש ובשתיים ואילו המספר 12 מתחלק בשש בארבע בשלוש ובשתיים. המספר 24 מתחלק בנוסף לאלה גם ב8 וגם ב- 12 על כן נראה הגיוני יותר לקבוע באופן שרירותי מספר שעות שיקל את החלוקה ועל כן את ההתעסקות בו.
אם נחשוב על כך, המדידה במהותה הראשונית ביותר היא ספירה. בזמן העתיק ניתן היה לספור בעזרת האצבעות או פרקי האצבע או הגפיים ודרך כך להגיע למספרים שונים. מספר פרקי האצבע לדוגמה (אם לא מחשיבים את אלו של הבוהן) הוא 12 ואכן תריסר הינו מספר שחוזר על עצמו רבות בתרבות העתיקה.
מספר האצבעות בשתי הידיים הינו 10, מה שמוביל אותנו לספירה העשרונית (ויש שיגידו גם לעשר הספירות). נראה שלשתי השיטות יש יתרונות וחסרונות משלהן ושתיהן שימשו לספירת יחידות משקל, מרחק ואפילו זמן עוד מהעת העתיק..
ועם זאת גם הסבר זה אינו הנכון ביותר. על מנת לברר את הסיבה האמיתית עלינו לחזור אחורה בזמן אל תקופה ארכאית כל כך שכמעט נשכחה מלב, עלינו לחזור אל מצריים העתיקה.. שם, לפני כמעט ארבעת אלפים שנה המצרים הקדמונים התהלכו בפאתי המדבר, לא רחוק כל כך מגדות הנילוס, ובשעות הלילה, כשהפירמידות לגבם, הביטו בשמיים. היו כאלו שהתעניינו בקבוצות הכוכבים ובסיפורים המוצפנים שאותם הם סיפרו בדממה בכל לילה, על מעלליהם של האלים האדירים. אחרים הביטו אל הלבנה וניסו לפענח את סודותיה על מנת שישמשו בכדי לחזות את העתיד ולדעת מתי הזמנים הנכונים לשתול יבולים, בדיוק לפני הצפתו של הנילוס, ומתי כדאי לקצור אותם.
מצרים אלו שאותם אנו מכנים חרטומים לא היו בעלי העניין היחידים בשמי הלילה, היו גם כאלו שהפנו את מבטם לקבוצה מאוד אקסקלוסיבית של גופים שמיימיים, קבוצה של 36 כוכבים שאלפי שנים מאוחר יותר, בזמן שלטון האימפריה הרומית, נקראו בשם "הכוכבים הדקאניים". המילה דקה בלטינית פירושה עשר וכוכבים אלו נקראו כך משום שבכל עשרה ימים היה עולה כוכב אחד מהם אל מעבר לאופק בשעה שלפני זריחת השמש. מאחר והכוכבים תמיד עלו בסדר מסוים ובזמנים מסוימים היה מקובל למנות בעזרתם את שעות הלילה, בעוד שאת שעות היום ניתן היה למנות בעזרת שעוני שמש. עם זאת מספר שעות היום וגם מספר שעות הלילה נקבע לפי כמות הכוכבים הדקאניים שנמצא בשמי הלילה בליל ראש השנה המצרי העתיק, שמתרחש באופן קבוע בקירוב ליום הארוך בשנה, משמע באחד הלילות הקצרים בשנה שבו מופיעים 12 כוכבים דקאניים בלבד מתוך ה36 הקיימים, בלילה זה היה הכוכב סיריוס האחרון לעלות ובמשך עשרת הימים הבאים שלט הוא בשמי הלילה כמציין את השעה האחרונה שלו.
את השנה נהגו המצרים למדוד באותה תקופה קדומה כמחזור שלם של כל הכוכבים הדקאניים. אם נספור 36 כוכבים ונכפיל בזמן שבו כל כוכב נמצא בשמיים (10 ימים)נקבל 360 יום, אומדן קרוב לשנת השמש וכנראה הסיבה לכך שבמעגל ישנם 360 מעלות. עם זאת הבדל של 5 ימים יכול להצטבר בתוך כמה עשורים קטנים לסטייה של ממש בלוח השנה, מישהו היה צריך לעשות משהו בכדי לתקן את המצב, ועבור המצרים שום התערבות בסדר הקיים לא נסבלה אלא אם כן היה מדובר בהתערבות אלוהית.
להצלה הגיע האל תחות" אל הכתב, הקסם, החוכמה, האיזון והמדידה והוסיף לשנה עוד 5 ימים. לפי האגדה האל בעל ראש ציפור האיביס (או בעברית המגלן בגלל מקורו המעוקל שהיה בצורת מגל( ניצח במשחק הימורים שערך עם הירח וזכה בחלק מאורה, הוא עשה זאת בכדי שהאלה נות תוכל ללדת את בניה, לאחר שנאסר עליה ללדת באף יום מימות השנה כעונש משום שנכנסה להריון מאחי.. בכל אופן חמשת הימים הנוספים שימשו את המצרים הקדמונים בעיקר להילולות וחגיגות.
דמותו של האל תחות' מהותית מאוד לחיפושנו אחר משמעותה הסמלית של האמה מאחר ותחות' היה האל שהביא את תחום המדידה למצריים. כאל שהיה אחראי על האיזון (אשתו, מאעת, היתה עורכת למתים את מבחן הנוצה המפורסם בה שקלו את ליבו של המת לבדוק אם משקלו כבד יותר מנוצה וזאת בכדי לבדוק אם הוא ראוי לעבור בשערי גן העדן) וכאל שתמיד היה דואג לשמר את הסטטוס קוו בין האלים תחות" חייב היה לדעת כיצד למדוד. לא רק למדוד זמנים או משקלים אלא למדוד גם כוחות. עבור המצרים הקדמונים הוא היה התגלמות החוכמה, המדע ודרך האמצע אותה כינו היוונים מאוחר יותר כ"שביל הזהב".
וכמובן ליוונים שאימצו ברובה את תורתו של תחות' לא נותר אלא לעצב את אחד האלים שלהם בדמותו. לתפקיד זה יועד האל הרמס, שהיה בתחילה רק שליח האלים ולאחר זמן מה הפך לאל "הרמס טריסמגיסטוס" הרמס שהתגדל שלוש פעמים, בידיו אחז את מקל הקדוקאוס המטה שעליו מתפתלים שני הנחשים, שמסמל בין היתר את מדע הרפואה (בד בבד עם מטה אסקלפיוס). האל הרמס בגרסתו היוונית ומרקורי או "מרקוריוס" בגרסתו הרומית כיהן גם על תחום מדעי נוסף, תחום האלכימיה. המילה אלכימיה נגזרת מהשם "אל חמת" המתייחס לאדמה ה"שחורה" שנמצאה על גדות הנילוס והכוונה במונח זה היא כמובן למצריים, או לתורת מצריים. האלכימיה גם היא היתה תחת שליטתו של האל תחות" והחרטומים המצרים שהאמינו בו ידעו לפני אלפים רבים של שנים כיצד לזקק נוזלים, כיצד להבשיל משקאות משכרים וכיצד לשמר גופות מצורה שיחזיקו עד לימינו אנו. אין זה פלא ששלושת האלילים הללו שהיו בעצם התגלמות של ישות אחת היו גם הפטרונים של תחום המדידה.
ועם זאת המדידה באותה תקופה ארכאית לא היתה דומה כלל למדידה של ימינו. ראשית נתחיל מכך שאורכה של אמה, על אף שהיחס הפנימי ל24 אצבעותיו של האדם נשמר, היה שונה בין אדם לאדם.
בנוסף לכך שעות היממה, על אף שבלילה נספרו בצורה יחסית מסודרת, ביום היו משתנות בצורה דרסטית –
בימים הארוכים כמו גם בימים הקצרים תמיד היו 12 שעות ביום. משמע שבימים הארוכים היתה כל שעה ארוכה יותר ובימים הקצרים קצרה יותר. נסו לדמיין את החיים באופן כזה.. לנו בתרבות המערבית זה נשמע אבסורדי, למרות שחשיבה לעומק תראה ששיטה זו טומנת בחובה גם חיבור עמוק יותר עם הטבע ועם המחזורים הטבעיים. אולם אין ספק שתרבות כמו שלנו לא יכולה להתקיים באופן שכזה! מסחר, חוקים, לימוד וכמעט כל סוג של מלאכה לא תיתכן בלי מדידה סטנדרטית. שהרי כיצד יוכלו סוחרים לקבוע פגישות עתידיות? כיצד יוכלו להסכים על מחירו של שק תפוחים, כיצד יוכלו לקבוע גבולות ולהחליט מה שייך לאחד ומה שייך לשכנו, כיצד יכלו לשאת ולתת?
סיבות אלו ואחרות הובילו את העמים העתיקים של המזרח התיכון ומסופוטמיה לקבוע לבסוף סטנדרטים למדידה, משמע אורכים, משקלים ויחידות זמן שיהיו אוניברסליות וישמשו את כולם.
מכל אלו הגיעו לשיא היוונים העתיקים שפיתחו את מדע הגיאומטריה המאפשר למדוד לא רק בעזרת מספרים שלמים אלא שלפי חוקיו ניתן לחשב ולהסיק מידות רבות בעזרת נתונים מינימאליים והכרת מערכות היחסים בין הצורות. כך יכלו היוונים הקדמונים לחשב את קוטרו של כדור הארץ, את גובהן של הפירמידות ואף להבדיל בין חומרים שמשקלם זהה על פי המאסה שלהם ברמת דיוק שמתקרבת לזו של ימינו אנו.
אישים כמו ארכימדס, תלס ופיתגורס השתמשו בתורת המדידה הזו, תורת הגיאו-"מטריה" ובעזרתה כוננו את יסודותיו של רוב רובו של המדע המשמש אותנו כיום, ולא רק המדע אלא גם אומנויות כמו ציור, פיסול ומוזיקה. נדמה כי התפתחות המדידה הסטנדרטית היתה מהפכה ענקית בתרבות האנושית, היא סימלה את המעבר מעולם כאוטי, הוליסטי ואמורפי, עולם שנשלט ברובו ע"י המוח הימני אל עבר עולם סדור ומובן, כזה שניתן לניבוי ועל כן גם לשליטה. עולם שמתבסס על המוח השמאלי. כמעט כל מה שאנחנו מכנים כ"תרבות" מתבסס באופן זה או אחר על המהפכה הזו של הסטנדרטיזציה במדידה.
הבנה זו זורקת אותנו אחורה, אל סיפור המקראי המפורסם, סיפורו של מגדל בבל, ומאפשרת לנו להביט בו מזווית שונה במקצת. אותם בנאים שרצו לבנות מגדל כה גבוה עד שראשו יגיע לשמיים נכשלו, מאחר והאל בלבל את שפתם, אולם מהי שפה במובן הזה? האם נכון יהיה לשער שהסטנדרטיזציה היא היא ה"שפה" המשותפת שיכולה לאפשר בנייתו של מגדל כזה, או באלגוריה, תרבות שתתעלה מעלה עד לדרגתם של האלים? האם לא ניתן לשער שבלבול הסטנדרטיזציה הוא זה שיכול לשלח תרבויות עצומות ואדירות שלא לדבר על מונומנטים מבניים חזרה למצב ראשוני וכאוטי? דמיינו מה יתרחש בתרבות אדירה כמו התרבות המערבית המודרנית אם לפתע פתאום יהיה חוסר הסכמה לגבי אורכו של מטר, או אולי לגבי משקלן של ק"ג, משכה של שעה או שוויו של מטבע..
אז מהו בעצם האלמנט שהופך את התרבות שלנו לכל כך אדירה? התשובה לכך אחי חייבת להיות "שליטה" שליטה בחומרים, שליטה בכוחות, שליטה בגופנו שלנו.. שליטה שהביאה לנו חופש חסר תקדים (אולם יש שיגידו שגם שיעבדה אותנו) שליטה שאפשרה לנו להקים מבנים אדירים, לשוט בימים בספינות עצומות, לעוף בשמיים, להגיע לכוכבי לכת אחרים ואף מחוץ למערכת השמש, להאריך את תוחלת חיינו ולתקשר בינינו מכל מקום, אפילו מצדו השני של הכוכב והכל בזמן אמת.. אכן אם היינו מנסים להסביר את אורך חיינו המודרני לבני האדם העתיקים היינו נדמים בעיניהם לאלים, או שמא לבני אדם המתקרבים לאלים. השליטה של המין האנושי בכל האלמנטים נובעת במישרין מיכולתו למדוד, להבין ולתכנן… והנה אנו חוזרים חזרה לאמה בת 24 האצבעות ומביטים בה מבט נוסף.
על פניו נדמה כי האמה נמצאת באותה הקטגוריה כמו האזמל והמקבת שכן כולם מתוארים יחדיו בטקס הדרגה הראשונה.
אולם בעוד שהאזמל והמקבת משמשים את הבנאי בעת העבודה עצמה, האמה משמשת אותו לפני העבודה. האמה מאפשרת לבנאי המעשי לתכנן את העבודה ואילו שני הכלים האחרים מאפשרים לו להוציאה מהכוח אל הפועל. בכך השימוש באמה מקרב את הבנאי יותר למהנדס ואולי אפילו לאדריכל. זהו החלק הלוגי שבעבודה הפיזית.. ועם כל זאת באופן משעשע למדי הכלי המופשט ביותר עבור הבונה האופרטיבי הופך להיות הכלי הפרקטי ביותר עבור הבונה הספקולטיבי. בעוד שעל מנת למצוא את הלימוד הטמון במקבת והאיזמל יש ללמוד ולחקור, הלימוד של האמה מוגש באופן פשוט ואולי אפילו קצת פשטני.. האמה בת עשרים וארבע האצבעות משמשת את הבונה על מנת למדוד את זמנו.
אם ניקח את שימוש האמה למדידת חומר הגלם של הבונה האופרטיבי ונקביל זאת למדידת הזמן אצל הבונה הספקולטיבי, נוכל לשער כי חומר הגלם העומד לרשותו של הבונה הספקולטיבי הינו זמנו.. על פניו זה נשמע תמוה, הבונה החופשי מודד לא את כוחו, לא את ממונו, לא את הישגיו ואפילו לא את השכלתו, אז למה דווקא את זמנו?
אח חכם פעם אמר לי שכסף בא והולך, כך גם כוח והשפעה אבל זמן, זמן הוא המשאב היחיד שיכול רק ללכת ולעולם אינו חוזר, לכן יש להשתמש בו בתבונה.
אולם איזו שליטה יכולה האנושות לקבל על הזמן דרך מדידתו? יש שיאמרו שהזמן עצמו אינן משהו שנמצא בקיום אלא המצאה של המין האנושי ותו לא. יתכן שאותם אנשים מעולם לא שמעו על אלברט איינשטיין ותורת היחסות שלו שבאופן כללי גורסת
שהזמן והמרחב הם אחד, ולא רק זה אלא שהזמן והמרחב יכולים להתכופף ע"י מאסות גדולות או מהירויות גדולות. נסיעה בזמן אפילו היא אפשרית לפי תורה זו ע"י נסיעה במהירות האור. על אף שאני בעצמי יכול לומר שזה הרבה יותר פשוט מכך, למען האמת לנסוע לעתיד זה קל, אני נסעתי לכאן משנת 1982 וזה לקח לי רק 31 שנים..
התורה של איינשטיין גורסת שהזמן הוא גם יחסי, משמע שהוא עובר באופן שונה עבור אנשים הנמצאים במקומות שונים ביקום. לאחרונה ניסוי שכלל שעונים אטומיים סופר-מדויקים שמוקמו על לוויינים הוכיח שאיינשטיין צדק ושהזמן על הלוויינים עבר יותר לאט בכמה מיקרו שניות מאשר על כדור הארץ.. אולם לכל יתר האנושות כבר היה ברור מבעוד מועד שהזמן הוא יחסי ועובר שונה עבור אנשים במקומות שונים.. הכל תלוי באיזה צד של דלת השירותים אתה נמצא בבוקר..
בכדי לענות על שאלות לא פתורות בתורתו של איינשטיין הגיעה תורת הקוואנטים. תורה זו, העבירה את תחום המדידה מהפכה גדולה כמעט כמו שעברה מאז המעבר לסטנדרטיזציה ויתכן שבקרוב מאוד פיתוחים טכנולוגיים שלה ישפיעו על חיינו באופנים שקשה לנו לדמיין. אני מדבר כמובן על בעיית החלקיק- גל המפורסמת. בגדול כשיורים כמויות מזעריות של חלקיקי אור דרך רדיד אלומיניום ובו שני חורים – האור יכול להתנהג באחת משתי צורות. כשאנו לא מודדים האור מתנהג כגלים וכשאנחנו כן מודדים האור מתנהג כחלקיקים.. כיצד זה יתכן? איך זה שעצם ההתבוננות שלנו בחומר משנה את התנהגותו? ובכן זוהי אחת השאלות העיקריות שתורת הקוואנטים כולה מנסה להסביר.
מדענים מסוימים סוברים שההכרה היא זו שנותנת ממשות לדברים ועצם המדידה מערבת הכרה, כך שבעצם אנחנו "בוחרים" את המיקום של האור כחלקיק מתוך גל שלם של אפשרויות. מבחינה פסיכולוגית זו כלל אינה בעיה. אנו יודעים שנקודת הראיה שלנו או מסגרת ההתייחסות שלנו מבנים את תפיסת העולם שלנו. גם כשעברנו לראיית עולם של מוח שמאלי שינינו לבלי היכר את תפיסת העולם שלנו כמין עד שכיום למדוד באופן לא סטנדרטי (כפי שעשו העתיקים) עשוי להיראות לנו כטירוף. כעת המוח השמאלי שלנו שנקרא המוח הדומיננטי (בעיקר כי המוח השמאלי הוא זה שאחראי על נתינת השמות) נתקל בבעיה שנראה שהמוח הימני מותאם הרבה יותר להתמודדות עימה..
אם כן אנחנו כבונים חופשיים אמורים למדוד את הזמן שלנו, מה שאומר לתת לו הכרה, להביט בו, לבחון אותו ואף לתכנן ולנהל אותו, לבחור כיצד הוא יראה ומה ימלא אותו מתוך טווח האפשרויות הקימות עבורנו. משום שאם הוא יכול רק להיגמר, עדיף שנעשה בו שימוש ראוי. אך מהו שימוש ראוי? על פי ספר העבודה : "חלק לתפילה וללימוד, חלק לעבודה ולמען עצמנו וזולתנו וחלק להנאה, שינה ומנוחה." זוהי חלוקה מעניינת ואם נקביל אותה לחלוקה הנהוגה בלשכות האמריקאיות הגורסת כי "שליש לתפילה ועבודת האל, שליש לעבודה או לשירותו של אח ראוי ושליש למנוחה הנאה ושינה" נראה שהגרסה שלנו הרבה יותר מקלה. עם זאת עדיין ניכר בה מידה מסוימת של קשיחות ונוקשות. אם ניקח לדוגמה את החלק לתפילה – האם לא נלקח בחשבון שישנם אחים המאמינים בכוח עליון כלשהו שאינו מצריך תפילה? או חלק לעבודה – וכי מה יעשו אחים שכבר יצאו לפנסיה? האם לא ניתן להחשיב אותם כבונים חופשיים נכונים? אחי, ראשית כל נוכל לראות שבניגוד לאמה האמריקאית האמה שלנו לא מכילה סטנדרטים מוחלטים. בעוד האמה האמריקאית מחלקת את היום ל 3 חלקים שווים של 8 שעות האמה שלנו לא מציינת מהו אורכו של כל חלק ומשאירה לכל אח להחליט בעצמו את מידת חשיבותו. עם זאת היא בכל זאת מחלקת את הזמן, או יותר נכון את אופן השימוש בזמן ל 3 קטגוריות: לימוד ותפילה,
עבודה או פעילות המביאה תועלת והנאה ומנוחה. אם ניקח בחשבון שלא היתה כוונה להוציא אחים שהינם בפנסיה מהכלל נוכל להבין של3 הקטגוריות ישנן משמעויות כלליות יותר.
את הקטגוריה הראשונה הייתי מכנה "תכנון וחזון" מאחר והלימוד מאפשר לנו להוציא לפועל החלטות יותר טובות והתפילה או עבודת האל מאפשרת לנו לכוון את ליבנו למקום הנכון. זהו החלק בו עלינו לחשוב מה ברצוננו לעשות עם זמננו,
או עם חיינו ולמה ליבנו מכוון אותנו דווקא לשם. זהו זמן להתבוננות, הן כלפי פנים והן כלפי חוץ. זהו זמן לשאילת שאלות ולהבנה מעמיקה של התשובות.
את הקטגוריה השנייה שמהותה היא התועלת הייתי מכנה "הוצאה אל הפועל" (ולא להתבלבל עם גוף בעל שם דומה שמהותו הפוכה לחלוטין..) והיא בעצם הזמן בו אנו לוקחים את הלימוד, התכנון והמוטיבציה שלנו ומכוונים אותם החוצה אל העולם, פועלים לפי התוכנית וקווי המתאר שהבאנו לעצמנו ובסופו של דבר גם קוצרים את הפירות או מאפשרים לאחינו לקצור את הפירות. נדמה גם כי לא רק לפירות העבודה יש לייחל אלא גם לעבודה עצמה. מחקרים הראו שאנשים שעבדו עד גילאים מאוחרים ותמיד הועסקו בפעילות בעלת משמעות, גם אם התועלת ממנה אינה כסף נהנו מבריאות טובה יותר ומתוחלת חיים ארוכה יותר. בנוסף לכך עבודה היא כלי מצוין להחלמה מפגיעות רגשיות או נפשיות ואם זוהי עבודה טובה, משמע כזו שנובעת מהקטגוריה הראשונה ומתואמת עם הראש ועם הלב היא גם מגדילה את שמחת החיים.
הקטגוריה השלישית היא הפשוטה ביותר והיא קטגוריית ההתחדשות. קטגוריה זו מזכירה לנו שאנו רק בני אדם וכי עלינו לחדש את כוחנו ולעצור מידי פעם להנות מפירות עבודתנו, שאחרת נמצא את עצמנו עד מהרה שחוקים, חסרי כל כוח לממש את ציוויונן של שתי הקטגוריות הקודמות. היא מלמדת אותנו שכוחות הנפש חשובים לא פחות מכוחות הגוף וכי יש לדאוג לעצמנו בצורה הוליסטית על מנת שנוכל להמשיך לתפקד, להתקדם ולגדול.
וזהו לא הכל, אם ניזכר לרגע באל תחות" ובתפקידו כשומר האיזון והסטטוס קוו נוכל גם להבין שאל לנו לתת לאף חלק לתפוס נפח גדול מידי על חשבון האחרים. אמנם איננו חייבים לקבל את חלוקת היממה לשלישים אולם כדאי מאוד שלא נקדיש את רוב זמננו לשינה, הנאה ומנוחה שאחרת לא נתקדם לשום מקום. אם נעבוד יותר מידי על חשבון האחרים אנו מסתכנים בבזבוז זמננו ובשחיקה מהירה ואם נתרכז אך ורק בלימוד לא נוכל לעולם להתנסות בחדווה של הבאת הלימוד למימוש.
על כן, אם אנו כבונים חופשיים נשמע לעצת קודמינו ונבנה את זמננו באופן נכון, על פי האמה, נוכל להיווכח בחוכמתם ולהתנסות בעצמנו באופן שבו הדברים מתייעלים וזורמים בקלות רבה יותר, ממש כמו שהרגשתי אני כשהחלטתי בתחילת העבודה בדיוק כמה זמן להקדיש למחקר וללימוד, כמה זמן לכתיבת העבודה וכמה זמן בין לבין להקדיש להפסקות, לאכילה ולבידור על מנת לחדש כוחות. כך גיליתי שלא רק שהספקתי לכתוב את העבודה בזמן שהוקצב לרשותי, אלא שאף נשאר לי יום שלם ספייר.
אסף קוזובסקי
מרץ 2014