אימבר-מאת ישראל בר יהודה

נפתלי הרץ אימבר (1856-1909) נולד בעיר זלוצ'וב שבגליציה. אביו התפרנס מניהול בית מרזח. אימבר למד בתלמוד תורה שבעירו והצליח בלימודיו. הוא סירב לשבת לשולחן התלמידים בישיבה ובמקום זאת ישב מתחת לשולחן ודרש מרבו שייבחן אותו בסיומו של יום. רבו נדהם מכישרונו ומיכולותיו, ובגיל 8 למד בבית המדרש שבו למדו בני 15. בגיל 10 כונה עילוי שבעילויים כיוון שהחל ללמוד את "ספר הזוהר".

בגיל 18, בעקבות מות אביו חזר, לנהל את בית המרזח ולטפל בשאר חמשת אחיו ואחיותיו. הוא התוודע לתנועת ההשכלה ועזב את הדת. לאחר חצי שנה החל בחיי נווד ברחבי אירופה – אוסטריה, הונגריה, סרביה ורומניה. ברומניה התגורר תקופה מסוימת בעיר יאשי בבית הרב משה ולדברג ושם, בשנת 1878, כתב את שני הבתים הראשונים של השיר "תִּקְוָתֵינוּ", אשר בגרסתו הקצרה נקרא "התקווה" – ההמנון הרשמי של מדינת ישראל. שם גם שמע שיר עם רומני שהיווה מאוחר יותר בסיס למנגינה של "התקווה".

ב-1881 הגיע לאיסטנבול וב-1882 נדד לארץ ישראל. הוא ביקר במושבות ראשון לציון, זכרון יעקב, עקרון, גדרה, ראש פינה, פתח תקוה ומשמר הירדן, ואף כתב שירים לכבודם. את "תִּקְוָתֵינוּ" הוא מכר לכול אחת ואחת מהמושבות לשם קבלת מקום מגורים, מזון ויין.

תמונת אמבר והתקווה, 1908

ב-1885 עבר למצרים וב- 1887 נדד לברלין ובפאריס. הוא המשיך לאפריקה והגיע עד בומביי שבהודו. בשנת 1892 הגיע לארצות הברית, שם התגורר עד יום מותו. אימבר נפטר ממחלת כליות, שנגרמה כתוצאה משתייה מופרזת, בגיל 53, בעוני ובחוסר כל.

דוד יודילוביץ' (Judelovitch) – 1943-1863 נולד ביאשי שברומניה. עלה לארץ ישראל ב-1882 עם הבילויים, באותה שנה שהגיע ארצה אימבר. בפברואר של 1906 היה בין המייסדים ביפו של לשכת "ברקאי". על העתירה הרשמית ל-Grand Orient בצרפת, במטרה לקבל מהם צ'ארטר, היה חתום גם האח דוד יודלוביץ' (David Judelovich). יודלוביץ' היה מראשוני המעצבים של התרבות העברית החדשה בארץ-ישראל. הוא היה ממייסדי בית-הספר העברי הראשון בארץ, בראשון לציון 1886, שבו לימד עברית בעברית. הוא הקים את גן הילדים העברי הראשון ולימד את הערבים לדבר בשפה העברית. יודלוביץ' כתב ספרי לימוד בעברית והן את הספר הראשון בעברית על הבנייה החופשית. במקביל עבד כמנהל הייצוא של היקב בראשון לציון.

קובץ שיריו הראשון של אימבר, אשר הופיע בירושלים ב- 1886 נקרא "ברקאי" – אור השחר או כוכב השחר.

תְּפִלָּה וּתְשׁוּבָה / נפתלי הרץ אימבר

תְּפִלָּה

מַלְאַךְ הַפַּרְנָסָה, אָנָּא חָנֵּנִי!

נַפְשִׁי בְּצִלְּךָ חָסָה, אָנָּא, שְׁמָעֵנִי!

לִתְפִלַּת עַבְדֶּךָ הַטֵּה אָזְנַיִּם,

הוֹרֵנִי דַרְכֶּךָ – דֶּרֶךְ הַחַיִּים.

גּוֹי אוֹבֵד אָנִי תַּחַת שָׁמַיִם,

אִישׁ אוֹבֵד וְעָנִי, אֲנִי בַּחַיִּים,

בִּמְלֶאכֶת יָדַיִם אָבִי לֹא לִמְּדַנִי,

הָלֹךְ נֶגֶד הַחַיִּים הָהּ, לֹא הוֹרַנִי.

מִלִּפְעֹל בַּפֶּחָם תָּמִיד מְנָעַנִי,

גַּם לָשֵׂאת עַל שֶׁכֶם לֹא הִרְגִּילַנִי,

וְנִיר וּמַחֲרֵשָׁה אֵין בִּי כֹּחַ

אֶת הָאֲדָמָה הַיְבֵשָׁה לַחֲרֹשׁ, לִפְלֹחַ.

לָצֵאת בַּצָּבָא לִבִּי הִכַּנִי

הַבֵּט גְּדוּד וּרְבָבָה פַּחַד קְרָאָנִי,

בְּאֵין אֶרֶץ מוֹלֵדָה וּבְאֵין מֶלֶךְ וָשָׂר

נַפְשִׁי אַךְ חֲרֵדָה אֲנִי עֶבֶד וְזָר.

לִסְחֹר בְּמַרְכֹּלֶת כַּחֲשִׁי בִּי עָנָה,

בְּיָדִי אֵין יְכֹלֶת, מִבְּלִי אֲמָנָה,

רַק לָשִׁיר אוּכָלָה לִכְתֹּב זְמִירוֹתַי,

אַךְ נַפְשִׁי אֻמְלָלָה, אָפְסוּ כֹּחוֹתַי.

שְׁתַּיִם שָׁלֹשׁ דְּלָתוֹת אֶכְתֹּב בְּבֶכִי,

וּכְמוֹ לְבֶן-עֲנָתוֹת יַכּוּנִי עַל לֶחִי,

לָשׁוּב לְאֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל זֹאת מַאֲוַיָּי

אַךְ עַד אַרְצִי תִּגָּאֵל עֲשָׂבִים בִּלְחָיַי,

נָא דִיקָרְנוּסָא נָא עָלַי חוּסָה,

אֶת לֶחֶם חֻקִּי נָא הַטְרִיפֵנִי

וּמִבּוֹר צוּקִי נָא הוֹצִיאֵנִי.

תְּשׁוּבָה

הָהּ, מֵעַי נִכְמָרוּ עָלֶיךָ מְשׁוֹרֵר,

לְךָ אֵלֶּה יֶחְסָרוּ ויִלֵל תְּעוֹרֵר,

אֻמָּנוּת נְקִיָּה וְקַלָּה אֶתֵּן בְּיָדֶךָ,

לֹא רָזָה וְדַלָּה, שְׁמֵנָה לַחְמֶךָ,

לֹא מְלֶאכֶת יָדַיִם אֹו רוֹכֵל פְּלָכִים,

הֱיֵה בִּירוּשָלַיִם ראֹשׁ עוֹזְרֵי נִדָּחִים.

עתון "הצבי", תרמ"ו, 36 (1885)

הַגָּבִיעַ / נפתלי הרץ אימבר

אֶרְחָמְךָ כּוֹס, אֶרְחָמְךָ גָּבִיעַ,

בְּךָ אֶחֱזֶה אוֹרִי וְיִשְׁעִי;

עֵת פִּיךָ לְפִי אַסִּיעַ,

אָקִיא מִבִּטְנִי חֶטְאִי וּפִשְׁעִי…

אָקִיא מִבִּטְנִי חַטּאוֹת נְעוּרִים

הַגַּאֲוָה נִשְׁכָּחָה, וְאַהֲבָה נִסְתֶּרֶת;

בִּתְהוֹמְךָ גָּבִיעַ בְּכוֹס הַמְּרוֹרִים

יַחַד יִצְלְלוּ שָׁם כַּעוֹפֶרֶת.

אֲנַחֵשׁ בַּגָּבִיעַ וְאָבוּז לִגְאֵיוֹנִים,

הַדּוֹרְכִים עֲלֵי אֶרֶץ בְּרֶגֶל גַּאֲוָה;

חַיִּים אֶמְצָא גַם בְּכוֹס יְגַוֹנִים

אֶשְׁתֶּה – וְנַפְשִׁי תִּגְרֹס לְתַאֲוָה…

יִשְׁתּוּ יֵין נִסְכָּם מָסָכוּ,

תִּתְהוֹלֵל לְשִׁכָּרוֹן נַפְשָׁם הַזּוֹלֵלָה;

יֹאכְלוּ לְמַעֲדַנִּים בַּשֻּׁלְחָן עָרָכוּ,

וַאֲנִי – אֶשְׁתֶּה מִכּוֹס הַתַּרְעֵלָה.

יֶהֱמוּ הַמְּלָכִים, הָרוֹזְנִים וְחַשְׁמַנִּים,

יַחַד יִכְלָיוּן, יִהְיוּ לְבָעֵר;

בְּצֵל צַלְמָוֶת יִשְׁכְּנוּ בָּאַשְׁמַנִּים,

וַאֲנִי וְ"הַתִּקְוָה" לָנֶצַח נִשָּׁאֵר.

בֵּית הַיַּיִן בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל / נפתלי הרץ אימבר

שְׁבוּ סָבִיב הַשֻּׁלְחָנוֹת,

וּמַלְּאוּ הַכּוֹסוֹת יָיִן

וּבְקוֹל שִׁיר-רְנָנוֹת,

שַׂמְּחוּ לֵב וָעָיִן.

יַיִּן מִכַּדִּים נָרִיקָה,

עֵת לַגָּרוֹן יִשְׁתַפֵּךְ;

סוֹד יַחַד נַמְתִּיקָה,

לְאֵשׁ הַיַּיִן יִתְהַפֵּךְ;

מַלֵּא הַכּוֹס, הַחֵמֶת סַפֵּחַ,

וּבְמִזְמוֹר שִׁיר עֲנֵה לַמְנַצֵּחַ.

עֵת תֵּבֵל מֵחַיִּים נִמָּחָה,

בִּתְהוֹם מַיִם וָזֶרֶם;

אָז נֹחַ זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה

הֵחֵל נוֹטֵעַ כֶּרֶם.

מֵחֲלָצָיו יָצְאוּ מִשְׁפָּחוֹת,

מִמֵּעָיו גּוֹיִם וּלְאֻמִּים;

מִכּוֹסוֹ דָלְפוּ אֲנָחוֹת,

מִגְּבִיעוֹ רְסִיסֵי תַּנְחוּמִים.

מַלֵּא הַכּוֹס, הַחֵמֶת סַפֵּחַ,

וּבְמִזְמוֹר שִׁיר עֲנֵה לַמְנַצֵּחַ.

זֶה לוֹט נַפְשׁוֹ חַיָּה

מִסְּדוֹם הָעִיר הַהֲפוּכָה;

מִדַּם גֶּפֶן פּוֹרִיָה,

נָפְשׁוֹ הָיְתָה בְּרוּכָה.

מֵחֲלָצָיו יָצְאוּ הֲמוֹנִים,

בַּגּוֹיִם שָׂמוּ אוֹתוֹתָם;

מוֹאבָיִם עִם עַמּוֹנִים,

כֵּן נִקְרְאוּ בְּשְׁמוֹתָם,

מַלֵּא הַכּוֹס, הַחֵמֶת סַפֵּחַ,

וּבְמִזְמוֹר שִׁיר עֲנֵה לַמְנַצֵּחַ.

יִשְׂרָאֵל כְּגֶפֶן בּוֹקֵק,

הָיָה יָמִים רַבִּים;

עֵת עָזַב חֶלְקַת מְחוֹקֵק,

וַיְהִי חֲבוּר לַעֲצַבִּים,

עַתָּה תִּקְוָתִי נִשְׁקָפָה,

נַפְשׁוֹ קָמָה לִתְחִיָה,

כִּי בְּצִיּוֹן הַיָּפָה

יִשְׁתֶּה עֲסִיס גֶּפֶן פּוֹרִיָה.

מַלֵּא הַכּוֹס, הַחֵמֶת סַפֵּחַ,

וּמִזְמוֹר שִׁיר עֲנֵה לַמְנַצֵּחַ.

לִבְּךָ לַפְּסִילִים בַּל יִפֶן,

בַּל תִּשְׁמַע לַנְּזִירִים;

וּלְבוֹרֵא פְּרִי הַגָּפֶן

תּוֹדָה תַּשְׁמִיעַ בַּשִּׁירִים.

מִי זֶה לַעֲשׂוֹת הַחִלָּם,

לַעֲדֹר הַכֶּרֶם בַּמַּחֲרֵשָׁה;

וּכְבוֹד יַעֲקֹב עַד עֲדֻלָּם

עוֹד יָבוֹא עַד מָרֵשָׁה,

מַלֵּא הַכּוֹס, הַחֵמֶת סַפֵּחַ,

וּמִזְמוֹר שִׁיר עֲנֵה לַמְנַצֵּחַ.

לעֹמַר אַל-כְּאַיאַם / נפתלי הרץ אימבר

אֶשְׁתֶּה – לֹא אֵדַע מַדּוּעַ?

לְהָסִיר יֵינִי מִבִּלְתִּי יְכֹלֶת;

אֶשְׁתֶּה – וְשִׁירַי אָז אַשְׁמִיעַ,

כָּל הִגָּיוֹן עִם רְסִיס בְּמִשְׁקֹלֶת.

אֶשְׁתֶּה – וְרוּחִי עָל תָּרְקִיעַ,

לִמְקוֹם הַנֵּצַח מִבְּלִי חֶלֶף;

מַה זֶה הַקֶּסֶם בַּגָּבִיעַ;

רוּחַ חָדָש עִם כָּל דֶּלֶף?

אוּלַי זֶה הַכּוֹס, הַגָּבִיעַ,

מִמֶּנּוּ הַיַּיִן אֶשְׁתֶּה לָרְוָיָה;

קֶדֶם מְשׁוֹרֵר לְרוּכֲךָ יְצוּעַ,

רֹאשְׁךָ – אָז קֶדֶם הָיָה.

לָעָפָר שָׁבָה אָז גֻּלְגָלָתֶּךָ

בִּידֵי הַיּוֹצֵר עַל הָאָבְנָיִם;

לְאֵפֶר הָפַךְ אֵדֶר גְּוִיָתֶךָ,

אַךְ לֹא רוּחֲךָ רוּחַ שָׁמָיִם.

לָכֵן עֵת אֲחַבֵּק הַגָּבִיעַ,

הַכּוֹס אֶמְצֶה בִּנְשִׁיקוֹת שְׂפָתַיִם;

רוּחֲךָ אָז עָלַי תּוֹפִיעַ,

הֲגִיגְךָ אָבִין כְּמוֹ בַּחַיִים.

אוּלַי עֵת אָשׁוּב לַעֲפָרִי,

יַד הַיוֹצֵר תַּעֲשֶׂה עַל הָאָבְנָיִם;

כּוֹס וְגָבִיעַ מֵרֹאשׁ בְּשָׂרִי

מֶנּוּ יַיִן יִשְׁתּוּ הַחָיִים.

אֲנִי תְּפִלָּה, כִּי מְשׁוֹרֵר כָּמוֹנִי,

יִשְׁתֶּה מִמֶּנּוֹ וְיֹאמַר, הִנֵּנִי;

יִשְׁתֶּה וְיָשִׁיר אַךְ לֹא מֵעֹנִי,

וּכְמוֹ הִזְכַּרְתִּיךָ, לְטוֹב יִזְכְּרֵנִי.