שבת אחים גם יחד
המפקח השני האח יהודה קנדלי מיום 17 במרץ 2016
נשיא נכבד, אחי כולכם.
בדברי הערב אני רוצה לעסוק בפסוק מספר תהילים קל"ג " הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד".
ומדוע דווקא בפסוק זה? הסיבה היא שהכרך הקדוש – התנ"ך , המונח על גבי המזבח, נפתח בדרגה הראשונה ע"י המכהן בפרק קל"ג.
בדרגות הבאות הוא נפתח בפרקים אחרים העוסקים בנושאים הקשורים לדרגה המדוברת, אך כמובן שזה לא הזמן לדבר על זה.
כל הלשכות המסוניות הרגולריות , הן אלו שעובדות בנוסח הסקוטי והן אלו שעובדות בנוסח שריידר, מניחות את ספר התנ"ך על המזבח.
ההתייחסות אל ספר התנ"ך , היא לאו דווקא במובן הדתי, אלא כספר היסטורי , תרבותי וערכי, שהיווה אבן דרך בהיסטוריה של העולם.
ספר התנ"ך נקבע ע"י הוגים פרוטסטנטים כחלק ממערכת חוקים שאפשרו סטטוס קוו בין בית המלוכה לכמורה, לאחר עיון בתנ"ך הם הגיעו לפרק קל"ג ולפסוק "הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד" וקבעו שאין ראוי ממנו להיפתח בדרגה הראשונה , כמייצג נאמנה את האופי של דרגה זו.
בארץ נהוג לשים יחד עם התנ"ך גם את הספרים הקדושים של שאר הדתות המונותאיסטיות של האחים הנמנים עם אותה לשכה. ההחלטה היא בגלל הייחוד של המדינה ומתוך רצון לתת לכולם מקום והכרה שווה , מתוך רצון לייצר שוויון. יש לציין שבלשכתנו לדוגמה, יש אחים הנמנים עם העדה הדרוזית, אך מאחר והדת הדרוזית לא מאפשרת למי שלא מהעדה לקרוא את הספר הקדוש להם, אין שמים אותו על המזבח.
"הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד" הינו אחד הפסוקים היפים והמרגשים בספר תהילים.
רבי שמעון בר יוחאי ( מתלמידיו של רבי עקיבא) , מלמד אותנו שפסוק זה, שהפך ברבות הימים לשיר מוכר, עוסק באהבת אמת בין אנשים הרוצים להגיע לרוחניות.
למעשה, כל ספרי הקבלה וספר הזוהר בפרט, מתארים את יחסי האהבה ונתינה הקיימים בין הנשמות.
האחים שעליהם מדבר ספר הזוהר נקראים חברים, כלומר אנשים רגילים מן הישוב , שהחליטו להתחבר ביניהם מתוך מטרה משותפת אחת – להשיג את העולם הרוחני. הם מבינים שכדי להגיע להרגשה הרוחנית של "שבת אחים גם יחד", הם יצטרכו להתעלות מעל חשבונותיהם האגואיסטיים ולאהוב זה את זה.
הזוהר ממשיך ואומר, שחברים כאלה אינם נפרדים זה מזה, כי יש להם רצון משותף ויחיד, הם משתוקקים להגיע לרוחניות ולהכיר את המציאות העליונה שבה מתקיימת רק אהבה ואחדות. במהלך הדרך הרוחנית שעוברים כל החברים יחד, רואה כל אחד מהם את חבריו כאנשים החשובים בחייו, הוא יודע שרק בעזרתם יוכל להתגבר על האגו הטבוע בו ולהתעלות לדרגת האהבה. בסוף הדרך, כשהאדם מגיע לדרגה רוחנית נעלה זו, שבה הוא קשור באהבה עם חבריו, הוא מצליח לגלות דרך הקשר הזה את הבורא.
בחכמת הקבלה, רוחניות נקראת חיים. מי שמסרב להתגבר על החשבונות האגואיסטיים שלו, מומשל ל"אדם הרוצה להרוג את חברו", כי הוא מונע מהם להשיג את הרוחניות, את החיים. אך הזוהר מלמד אותנו שגם המצבים האלה נחשבים ל"מה טוב ומה נעים ",כי הם מהווים שלב חשוב בדרך הרוחנית. בשלב זה , החברים עדיין לא התגברו על האגו שלהם, הם מרגישים שהם עדיין לא הגיעו למצב השלם. בכל זאת יש לחברים הרגשה של שמחה גדולה מכך שיושבים יחד- הם יושבים מתוך מטרה משותפת, ויש להם תקווה להתגבר על החשבון האישי ולהגיע יחד לאהבה.
הפסוק מסתיים במילים "שבת אחים גם יחד". המילה גם מייצגת את השכינה.
הזוהר מסביר שהשכינה היא כלל הנשמות הפועלות מתוך אהבה ומשתוקקות להתעלות יחד אל הכרת העולם העליון. כשאנחנו מתחברים ורוצים לגלות בקשר בינינו את הבורא, החיבור הזה נקרא שכינה. בנוסף, המילה גם רומזת על כך שאם נשתוקק להגיע לאהבה ביננו ונתחבר באמת, כי אז האגו שמפריד ביננו, יצטרף גם הוא לאהבה החדשה שתשרה בינינו , כלומר, החשבונות האישיים לא יפריעו לנו יותר כדי להגיע לרוחניות. אך כדי שנגיע לכך, אנו צריכים להגיע למצב שבו החיבור יהיה מתוך כוונה רוחנית, כלומר להגיע לתכונת האהבה והנתינה , רק אז נקרא "שבת אחים גם יחד".
הספר הקדוש מופיע גם בלוח הדרגה, הסולם מוצב מעל הספר הקדוש, לציין כי אם נשאב אמונה ותקווה מהספר הקדוש נשכיל לעלות בשלביו אל ראשו המגיע השמימה.
ואם אנחנו מדברים על הספר הקדוש, ונמצאים בלשכה הבנויה עפ"י בית המקדש, מעניינת מאוד העובדה שלא פחות מ 13 פרקים בספר שמות עסקו בפרטי בניין המקדש – החל בממדי כל קיר ועד לצבעי היריעות, לעומת זאת, התורה מקדישה פרק אחד לסיפור בריאת העולם ושלושה פרקים להתגלות בהר סיני, והיא אף מסבירה חוקים מורכבים רבים באמצעות פסוק אחד ולעיתים מסתפקת באות או במילה אחת בלבד.
המדרש ופרשני התנ"ך, ובמיוחד גדולי החסידות והקבלה, מדברים רבות על נושא זה ומתארים את המשכן בתור מודל לאדם, ליקום הפיזי ולבריאה בכללותה. הרהיטים או ה"כלים" במשכן, לדוגמה, מתפרשים כנציגי האיברים והיכולות השונים של האדם: ארון הקודש קשור בתודעה, בשכל וביכולת הדיבור. המנורה – בעיניים ובחוש הראייה; השולחן שהחזיק את "לחם הפנים" – לחוש הטעם; המזבח הפנימי שעליו שרפו קטורת – לחוש הריח; והמזבח החיצוני שעליו הועלו זבחי בעלי החיים והמזון – מייצג את מערכת העיכול ואיברים "שימושיים" אחרים.
עבור הרמב"ן (רבי משה בן נחמן), שהיה מגדולי חכמי ספרד, פוסק, פרשן, הוגה, ורופא, נקודת המוקד של המשכן הייתה ליבתו הרוחנית. קודש הקודשים אשר רק הנשמות הנשגבות ביותר בזמנים הקדושים ביותר יכלו להיכנס אליו. ארון הקודש המכיל את לוחות הברית עליהן הייתה חרוטה התורה בנוסחה הטהור ביותר; הכפורת עם הייצוג שלה את דמויותיו הנשגבות של המרכבה האלוקית; הקול השמימי הבוקע מבין הכרובים – אלה מבטאים את מהותו של משכן האלוקים: שער אל-תוך עולם החומר שדרכו שולח אלוקים קרן של אור נצחי. כל השאר נועד "להכין את הקרקע" להתגלות הזו, לרומם את האדם ואת עולמו למצב בו יהיו מסוגלים לקבל את האור הזה.
עבור הרמב"ם (רבי משה בן מימון),שהיה מגדולי הפילוסופים של ימי הביניים, איש הלכה ורופא, מהות המשכן שוכנת במזבח – במאמץ האנושי להקריב כמנחה לאלוקים את היסודות היומיומיים, החומריים של חייו. כל השאר – האור הטהור של המנורה, הניחוח הנשגב של הקטורת, לחם הקודש על השולחן, ואפילו ההתגלויות השמימיות הבוקעות מארון הקודש – כל זה נועד לסייע לאדם החומרי לשמש בקודש ולשרת את בוראו.
"אלו ואלו דברי אלוקים חיים", אומר התלמוד על מחלוקות בין החכמים בנוגע לפרשנות התורה. החזון המיסטי שביטא הרמב"ן והפרספקטיבה ההלכתית שנתן הרמב"ם מהוות שתיהן מרכיבים אינטגרלים למשכן שנבנה במדבר סיני, ולמשכן שכל אחד מאתנו בונה בתוך חייו.
לפיכך, התורה קוראת למשכן גם "אוהל מועד", כלומר, "אוהל המפגש". כאן נפגשים היסוד הרוחני-שמימי, הנמשך ומתפשט עד לאדמה, והיסוד האנושי והחומרי, השואף אל הרקיע.
כאן, כל הישג אנושי אינו אלא אמצעי בעזרתו יכול האדם לפתוח את עצמו לקבל את כל האינסופיות השוללת-הכול של היסוד השמימי-האלוקי. בה בעת, כל התגלות שמימית הבוקעת ממעל אינה אלא העצמה שניתנת לאדם כדי שיוכל לגלות את האלוקיות השוכנת בתוך הסופיות והחומריות של קיומו.
לסיום דברי, בתלמוד, מסכת יבמות ו', כתוב: "לא יכנס אדם בהר הבית במקלו, במנעלו ובאבק שעל גבי רגליו", שהם סמל הרדיפה אחר העניינים הגשמיים שבחוץ, כלומר מפני קדושת המקום, שהרי הלשכה בנויה כבית המקדש , לא יכנס אדם לכאן בחשבונותיו הקטנים של רדיפה אחרי הכבוד והמשרה, התחרות והבצע, אלא יכוון את ליבו לשלום, לאחווה ולרעות.