דבר המכהן
16 בפברואר, 2023
הסילוף מהווה סכנה לחירויות הדמוקרטיה
פתיחה
נשיא נכבד, אחיי כולכם, מחר הוא יום השנה הששי לפטירתו של אבי, מנחם.
והוא חסר לי. מאד.
אבא לחם בנאצים, ובשלהי מלחמת העולם השנייה הוא הגיע מפולין לתל אביב הקטנה.
סיפור חיים מרתק.
כנער מתגבר, ציוני וסוציאליסט בימי ששי אבא היה ממתין, כמו ויחד עִם אחרים ליד בית "דבר" ברחוב שינקין, לא רחוק מפינת שדרות רוטשילד, כדי לזכות ולהיות בין ראשוני הקוראים של הטור השביעי בעיתון "דבר".
טור זה שימש במה לנתן אלתרמן, שהיה נערץ עליו כאיש רוח.
עולם של פעם.
הערב, אשתף אתכם, אחיי, בשיר שכתב אלתרמן בשנת 1943, ונושאו: הסכנה שמהווה הסילוף לחירות.
גם 80 שנה לאחר כתיבתו מסתבר השיר כרלוונטי ביותר לאירועים המתרחשים סביבנו בעידן של 'פוסט אמת'.
רקע היסטורי הרקע ההיסטורי לכתיבת השיר מתקשר אל הבונים החופשיים. בינואר 1941, במהלך מלחמת העולם השנייה אחינו, נשיא ארצות הברית, פרנקלין רוזוולט, שהיה לואיס, נושא את "נאום מצב האומה" השנתי מול ההרכב המלא של הקונגרס הסנאט ובית הנבחרים, ומדווח על מצב המדינה ועל כוונות החקיקה.
בנאומו זה ביטא רוזוולט חזון לעולם בר השגה המבוסס על ארבע חרויות חיוניות:
חירות ביטוי, חירות דת, חירות ממחסור וחירות מפחד.
בהבטחת חירויות אלה לאזרח הוסיף אחינו, הנשיא האמריקאי משמעות מהותית לערך הדמוקרטיה, כזו שלא הייתה קיימת באתונה הקדומה.
כשלוש שנים מאוחר יותר, באוקטובר 1943, נתן אלתרמן עושה שימוש בארבעת החירויות,
שהזכיר רוזוולט ב"נאום לאומה", והוא מפרסם במדור "הטור השביעי", עמדה, ולפיה הצעת הגרמנים לרוסים להכריז לאלתר על שביתת נשק, ולאחר מכן לפתוח בשיחות שלום אינה אלא סילוף.
אלתרמן היה בטוח, שהגרמנים אינם מעוניינים באמת בשלום, אלא הם מנסים לחלץ עצמם מתבוסה בחזית הרוסית.
"תחרות לניסיון"
השיר ששמו 'תחרות לניסיון' מספר על ארבע חירויות המחליטות לבצע ביניהן תחרות לניסיון.
"אַרְבַּע חירויות נודעות לִתְהילָה
החליטו, בִּנְשֹׁב רוּחַ-סְתָו קַלִילָה,
לַעֲרֹךְ תחרות בריצה, לשם שְׂחוֹק,
ואשר תנצח – זר יֻתַּן לה כחוק.
אז ניצבו בשורה ארבעתן, לֵאמֹר :
החופש מפחד,
החופש ממחסור,
חופש הדת,
וחופש הדיבור,
וסביבן – הקהל וראשי הציבור".
והנה, לפני שהחל המרוץ
מופיע יצור מוזר,
צולע וגוץ –
'חופש הסילוף', שמו,
ומבקש גם הוא להתחרות.
ובלשונו של אלתרמן:
"אך בטרם התחילו
אֹרַח לרוץ,
נתגלה יצור פלא, צולע וגוץ,
איזה חופש מוזר, חמישי במספר,
שאפילו ברמז עליו לא דֻבַּר,
ויגש, מְדַדֶּה על רגלו הַחִגֶּרֶת,
אל ארבע החופשות הבנויות לתפארת,
וַיִצחק ערמומי וַיַּגֵּד בִּקְרִיצָה :
אתחרה גם אני עִמָּכֻן בריצה.
אז נשאו חירויות את קולן כמו נֵבֶל
ותשאלנה בבוז ורחמים: מי הַנֵּפֶל?
איזה חופש אתה ? –
ובמצמוץ ולפלוף
סח הַנֵּפֶל: אני הוא חופש הסילוף !
צחוק ניתך מסביב
כמפל-המים:
הלזה יתחרה עם קלות-הרגליים?
הוא יכרע ! הוא ייפול ! הוא יהיה לקלס !
הוא חיגר ! הוא גמד ! הוא משול כחרס" !
ו… כפי שאתם בוודאי מנחשים
דווקא זה המדדה על רגלו החיגרת
הוא המנצח בתחרות.
"אבל הס… התחרות מתחילה! הצחוק תם.
אט לאט מתאבן הקהל הנדהם –
רחבו העיניים! אִלְּמָה כל לשון!
הסילוף הפיסח
מגיע ראשון !
עוד תחרות נערכת! עוד שתי תחרויות!
שוב עובר הסילוף
לפני החירויות!
ובבואן אחריו למקום המסומן
חדלות הן כמעט להכיר את עצמן!
אזי פחד נפל על ארבע החופֶשות
ונשמע רק צקצוק שיניהן הנוקשות.
ויותר מכולן,
כנקלע בקדחת,
רעד, כידוע,
החופש מפחד !
ובמרכז הזירה התייצב הסילוף
ויקרא: לי הכתר! אני האלוף!"
ומתריע על כך אלתרמן:
" סילוף זה טיבו ! הוא מצניע פנים,
הוא מתחיל בריצה
למרחקים קטנים !
הוא מתחיל בתחרות-ניסיון, קו לקו,
אבל בה מאמן הוא את כוח רגליו…
ולכן, אם ירשה העולם לו לרוץ
הוא יכול, החיגר הלזה והגוץ,
לעבור כל תקוות לאומים, כל חלום,
ולהגיע ראשון
אל מטרות השלום "!
אלתרמן, אשר משוכנע,
כי היטלר מתחזה לרודף שלום,
מסיים את השיר במסקנה נחרצת:
"עַל אַדְמַת הָאָדָם הַשְׁסוּעָה וְּמְשַּׁוַעת
אָסוּר לְהַרְשוֹת לו"ֹ
(והכוונה לסילוף)
"לִצְעוֹד אֲפִילוּ צַעַד "!
ולהשלמת התמונה:
כאשר כינס אלתרמן את השיר לספר,
הוא החליף את השורות האחרונות,
ובמקומן כתב:
"הַנּוֹתְנִים לוֹ"
(והכוונה לסילוף)
"לָגֶשֶׁת לִשְׂדֵה הַתַּחְרוּת
מַנְחִילִים לְמַפְרֵעַ תְּבוּסָה לַחֵרוּת" !
והרוסים,
שעניין חירויות הפרט ומהות הדמוקרטיה
כלל לא היו בראש מעייניהם,
פשוט דחו את ההצעה הגרמנית.
הם, כמו אלתרמן, ידעו
שעם מי שהסילוף הוא נשקו
לא מנהלים משא ומתן.
סיימתי נשיא נכבד.