דבר המכהן
7 בנובמבר, 2024
"אושר ובנייה חופשית"
נשיא נכבד,
אחיי כולכם.
מהו אושר עבורכם, אחיי?
שלווה פנימית?
או אולי הגשמה עצמית?
ושמא בכלל משהו אחר לגמרי?
כך או כך, אושר הוא מושג רב-פנים, שקשה להגדירו בצורה אחת מוחלטת.
משום שהוא מתפרש בדרכים שונות בהתאם לתרבויות, לתקופות היסטוריות ולתחומי ידע כמו: פילוסופיה, פסיכולוגיה, דתות ובתקופתנו גם חקר המוח.
מורכבות המונח נובעת גם מן הטעם, שאושר עשוי להתפרש בצורה שונה בהתאם להעדפותיו האישיות ולערכיו של כל אדם ואדם.
* * *
בדבר המכהן הערב אסקור ברפרוף את התפתחות מהות האושר בתרבות המערב, ואבחן זיקות של אושר לערכי הבנייה החופשית.
היוונים הקדמונים התעניינו במונח אושר. אפיקורוס שם את הדגש על אושר אישי. הוא ראה באושר מצב של שחרור מכאב וסבל, ולהבנתו, אושר אמיתי נובע מתוך שלוות הנפש – ולא מהנאות חומריות.
אריסטו ראה באושר, משהו גדול יותר מעניין אישי. לשיטתו, אושר הוא חיים מוסריים המאוזנים בין חירות לאחריות חברתית.
כבונים חופשיים, השילוב הזה בהחלט מוכר לנו משהו. ברומא העתיקה תפיסת האושר היתה מגוונת יותר מאשר ביוון, והיא כללה אלמנטים פילוסופיים, דתיים וחברתיים.
הסטואים, למשל, תפסו אושר כשליטה פנימית, המבוססת על עקרונות של חוכמה וצדק פנימיים.
שוב, מוכר לנו.
שימת לבכם לכך, שאושר הוא עניין של פילוסופיה. לא של דת.
הדתות המונותיאיסטיות כלל לא עסקו באושר:
היהדות עוסקת ב"שמחה"
כחלק מהקשר הרוחני עם אלוהים.
ביהדות אין כמעט שימוש במונח "אושר".
בעולם הנוצרי של ימי הביניים, האושר נתפס
כמצב שמתקיים, בזכות:
קירבה לאלוהים,
שמירה על עקרונות דתיים,
וגם כתוצאה מהשלמה וקבלה
את הגורל אשר נקבע על ידי האל.
* * *
תפיסת האושר שהיתה מוכרת בימי הביניים עברה שינוי משמעותי בעידן הנאורות. גישות שונות הציעו לפרוץ את גבולות המסורת הדתית והתרבותית המקובלות,
ולשאוף לאושר.
הוגי הדעות של עידן הנאורות ראו באושר:
זכות, תכלית של חיים ראויים וגם שאיפה חברתית.
אתעכב לרגע על כל אחד מהאלמנטים הללו:
אושר כזכות
אחד החידושים הגדולים של עידן הנאורות היה הרעיון, שאושר הוא זכות טבעית של כל אדם.
הפילוסוף ג'ון לוק הדגיש את הזכויות לחיים, לחירות ולרכוש, שנתפסו כיסודות הנחוצים להשגת אושר אישי וחברתי.
תומאס ג'פרסון
כלל בהכרזת העצמאות האמריקאית את "הזכות לאושר" כזכות יסוד שאינה ניתנת לערעור.
אושר כתכלית של חיים ראויים פילוסופים שונים עסקו בדרכים ובאמצעים להגיע לאושר.
דיוויד יום ו-וולטר האמינו בהשכלה, בחשיבה ביקורתית ובשיפור עצמי. כדרכים להגיע לאושר.
ז'אן-ז'אק רוסו ועמנואל קאנט הדגישו את חשיבות ההגשמה העצמית. היתה קיימת הסכמה כללית
סביב הרעיון, שעל אדם להשתמש בכוחותיו האינטלקטואליים והרגשיים, באופן מוסרי, כדי להתפתח כיחיד בתוך החברה.
אושר כשאיפה חברתית
בנת'ם ומיל פיתחו את הרעיון, שאושר אינו רק מטרה אישית אלא גם קולקטיבית, ומכאן, שיש לשאוף ל"מקסימום אושר למקסימום אנשים".
תפיסות אלה של אושר הרואות בחירות אישית, במוסר ובקידמה את היסודות עליהם יש לבנות חיים מאושרים, נשמעות לנו מוכרות, ונתפסות אצלנו כמובנות, שכן הן טבועות בערכי המסדר שלנו ומשמשות עבורנו ערכי יסוד.
* * *
עינינו הרואות, כי אושר הוא עניין מורכב ומשתנה של זמן וחברה. ולכן לא פלא, שבעידן הפוסט מודרני, בו אנו חיים, קיימת במערב תפיסת אושר שונה מזו שגובשה בתקופת ההשכלה. בתקופתנו, אושר נמדד, לעיתים קרובות, בהישגים חומריים, בהצלחה חיצונית ובתחושת סיפוק רגעית.
המדיה החברתית והתרבות הצרכנית מעודדות שאיפה למעמד, לנכסים ולהשוואה חברתית מתמדת. תפיסות אושר מודרניות אלה מקדמות ערכים נוגדים לאלה אותם אימץ מסדר הבנייה החופשית. אנו, כבונים חופשיים, מבינים וזוכרים שהאושר האמיתי אינו נמצא ברכוש, וגם לא במעמד.
אושר נמצא בתוך האדם ובאחווה שבינינו.
כבונים חופשיים עלינו להיות ערים לחובתנו להמשיך להתנהל תוך נאמנות לערכי השוויון והאחווה.
עלינו גם להמשיך לשאת על נס את ערך החירות, ולהבטיח שימור מבנה ושיטה חברתית שיהיו מחויבים לערכים הללו.
לדאבוני, רבים מאתנו נכשלים בהבנת מהותם של ערכים מרכזיים אלה. בעידן הנוכחי מתחייב גם שנחדד ונגבש לעצמנו דרך חיים בעלת מאפיינים ברורים. אחרת נאבד מאופיינו כמסדר, וניהפך למועדון חברתי גרידא.
* * *
שאלה פרקטית מתבקשת
היא, כיצד ניתן להעמיק את מחויבותנו לערכי החירות, השוויון והאחווה. הן בחיים האישיים שלנו והן בקהילות בהן אנו חיים. תפיסת עולם מעניינת, שיכולה להעניק לנו השראה, נקראת
אושר כעיקרון מארגן לשגשוג.
בתחילת שנות ה-70 של המאה ה- 20 צעיר בן 18 (ג'יגמה סינגיה ואנגצ'וק, שמו) שהיה אותה עת מלך של מדינה קטנה ונידחת בהרי ההימלאיה של דרום מזרח אסיה, בהוטן שמה, הודיע, כדלקמן:
"מדינתנו לא תתנהל עוד לפי מדד תוצר לאומי גולמי. עבורנו, אושר לאומי גולמי חשוב יותר".
WOW
המדובר באמירה מתריסה (או אולי נאיבית), שכן מדינות מזהות תוצר, ולא אושר, לאומי גולמי כנתון כלכלי אולטימטיבי במדידת הצלחה לאומית.
והנה, בחור בן 18 בקצה העולם מכריז וקובע, שבמדינתו, להבדיל מהמקובל בכל העולם, תוצר לאומי גולמי אינו מדד ראוי להביט דרכו. זאת, כיוון שהמדד הזה מתעלם מהרכיב החשוב ביותר בחייהם של בני אדם –האושר.
נראה, שהסיבה לכך היא, שהמלך זיהה כיצד מדינות עניות, החותרות לפיתוח כלכלי מהיר, משלמות מחיר כבד בגלל שחיקה תרבותית, פגיעה אקולוגית, קיטוב חברתי והתרוששות רוחנית. הוא גם הבין שרדיפה אחר חומריות עלולה לדלל את התרבות, האקולוגיה, החברה, המסורת והייחודיות של עמו. לתפיסתו של הנער-המלך הזה, ערכים חומרניים, בשונה מערכים פנימיים ואנושיים, לא יכולים להעניק שלוות נפש, ואושר אמיתי לא יכול להתקיים כשאחרים סובלים, כשכדור הארץ נפגע או כשהמורשת ננטשת.
התובנות הללו, הניעו את המלך לחפש מודל ייחודי להתפתחות, שרואה באופן הוליסטי את האדם, את האדמה, את החברה, את התרבות ואת המימסד. המודל הזה קיבל את השם "אושר לאומי גולמי". מגבלת הזמן לנאום המכהן אינה מאפשרת לספק את סקרנותכם בנושא, אחיי.
בתמצית, המדובר בקידום תנאי מחיה הולמים, שמאפשרים לבני האדם להגיע לאושר ולרווחה, תוך יישום ומימוש פרמטרים שונים, וביניהם:
טוב לב, אכפתיות, הכרת תודה, נדיבות וחמלה.
ומה שמעניין הוא, שעל אספקת התנאים האלה אמור להיות אחראי השלטון המרכזי.
* * *
לסיכום:
כולנו יכולים, ולטעמי – אף חייבים – להעניק אושר לעצמנו ולסובבים אותנו.
אם יורשה לי לומר, במשפט מוסגר, כולנו ראויים גם לקבל תנאים הולמים מהמדינה, שיאפשרו לנו לממש אושר, כפרטים וכקולקטיב.
מכל מקום, הרעיון של אושר כעיקרון מארגן לשגשוג יכול לספק לנו, כבונים חופשיים, השראה, וגם כלי, כיצד להעניק יותר אושר לעצמנו ולסובבים אותנו, ובכך לממש את ייעודנו להיות אנשים טובים יותר.
סיימתי נשיא נכבד.