האגו והקשר לפסח –
המפקח השני, האח יהודה קנדלי
2.4.15
נשיא נכבד, אחי כולכם.
את דברי הפעם כיוונתי לחג הפסח, לחמץ ומצה במשמעותם הסימבולית( הרי אנו מתעסקים בסימבוליקה) והקשר בינם לבין האגו.
בשעה זו, באלפי בתים מקיימים מצווה עתיקת יומין של ביעור חמץ.
בדיקת החמץ לאור הנר הוא בעל משמעות עמוקה יותר מהאקט הפיזי, הכוונה שהאור שנגלה לנו בטקס קידושינו ישמש אותנו לביעור החמץ בתוכנו פנימה, זהו תהליך רוחני שהאדם צריך לעשות מידי פעם בנקודות זמן במהלך השנה, כאשר פסח הוא תחנה שמוציאה אותנו משגרת חיינו לביצוע הטיהור הרוחני.
בדיקת החמץ, מסמלת את החיפוש אחר הרוע, או יצר הרע שבתוך האדם והחובה המוטלת עליו לבערו.
הנר מסמל את הכוחות החיוביים בנשמת האדם, היצר הטוב . הכלים באמצעותם אפשר לבער את החמץ מן הלב.
מהו ההבדל בין חמץ ומצה? תתעלמו לרגע מכל הדרשות והפלפולים והתבוננו בעולם המעשי. מהו ההבדל?
התשובה הינה : הרף עין, מיליונית שניה.
עיסת בצק שתעמוד 18 דקות פחות מיליונית שניה תיעשה מצת מצווה, ואילו עיסה שתעמוד מיליונית שניה יותר, הופכת לחמץ.
בשביל מיליונית שניה זו מוכנים היו היהודים בכל הדורות למסור את נפשם, רבבות סיכנו עצמם בשבילה ורבבות מקפידים עליה מכל משמר.
מהו כבר ההבדל בין מיליונית שניה אחת יותר או פחות. מה כבר מיליונית שניה יכולה לשנות?
אותה מיליונית שניה הינה אותו גבול דק שלאחריו נוספת לעיסה תפיחה והיא הופכת לחמץ. תוספת ההתפחה והנפיחות המתרחשת מיד בתום ח"י דקות הינה הדבר ההופך את העיסה – שיכלה להיות למצת מצווה – לעיסה שחייבים על אכילתה כרת.
מצת מצווה חייבת להיות הדבר עצמו, העיסה "נטו" ללא תוספת שמרים והתפחה. ואילו החמץ הינו תערובת שכבר איננה הדבר עצמו, אלא עם תוספת של אוויר ונפיחות, או במילים אחרות – האדם עם האגו ועם החשיבות העצמית.
מצה בגימטרייה =135 וחמץ בגימטרייה= 138, ההפרש בין החמץ למצה הוא בסך הכול שלוש קטנטן.
במסכת ברכות שאלו מה הם שלושת הדברים שמנה רבי אליעזר שמוציאין את האדם מן העולם (מסכת אבות ד' כז/כא)? תשובתו : הקנאה ,התאווה והכבוד,
כאשר האדם אינו הוא עצמו אלא מתקנא במה שיש לאחר, מתאווה למה שיש לאחרים, ורוצה כל העת שררה והערכה מאחרים, אין לו חלק בעולם הזה.
מי שנהיה חמץ ומתמלא באוויר, נפיחות בחשיבות עצמית, חייב כרת. הוא אינו הוא עצמו, אלא מלא קנאה תאווה וכבוד, ולפיכך יוצא מן העולם ואינו יכול להיות בחברת אנשים. מי שחי כמו חמץ – חייו הינם החמצה אחת גדולה.
כדי לאפות לחם, השמרים צריכים לתסוס. כשהבצק מתחמצן, נוצרים כיסי אוויר. לבצק לא נוסף דבר, אך הוא גדל, מתנפח ומתמלא באוויר חם. בדיוק כמו שפועל האגו, המשכנע אותנו שתקריות קטנות הן בעלות משמעות עצומה. לדוגמה – מסיבה שלא הוזמנו אליה, בדיחה שסופרה על חשבוננו, ה-אייפד אייר 2 שחבר קנה ואנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו, כל אלה מתנפחים לממדי ענק בתודעתנו.
הסיבה לכך שאנו נפגעים בקלות כה רבה, היא תחושתנו הפנימית, הקלושה וחסרת היציבות, ממש כמו האוויר החם שבלחם. אנו שואפים למלא את החלל הריק בחפצים, סמלי מעמד ודימוי עצמי ברי חלוף, של יופי ונעורים. אנו מעמידים פנים ורוכשים עוד ועוד כדי לספק את התיאבון הבלתי מוגבל של האגו. אנו משתעבדים לו.
בפסח אנו אוכלים מצות המכונות "לחם החירות". מצות מכילות קמח ומים שלא החמיצו והן מסמלות את המהות האמיתית ואת הרוח, שהופכת אותנו לבני אדם: הנשמה הנצחית, הבלתי פגיעה, שהאגו לא יכול להשחית. זוהי הגדרתנו העצמית האמיתית.
בדיוק כפי שמסופר שאמר רבי זוסיא לחסידיו:
"אם ישאלו אותי ביום הדין, 'למה לא היית גדול כמו משה רבנו, כמו הנביאים, או הבעש"ט ' לא ארגיש מאוים … אבל אם יגידו לי ' זוסיא, למה לא היית זוסיא ' לא תהיה לי תשובה.
אני אסיים בציטוט מתוך ספרו של חקק בלפור " משורר של חצות", השיר נקרא "סדר חדש", שבה הוא מתאר את בדיקת החמץ כתהליך רוחני:
נֶאֱחַזְתִּי בְּשֹׁרֶשׁ הַנְּשָׁמָה
לְנַקּוֹת סֵפֶר הַשִּׁירִים הֶחָדָשׁ
לְהָסִיר פְּגָמַי מִפִּנּוֹת הַחֶדֶר.
וְיָדַעְתִּי:
כַּאֲשֶׁר הַבַּיִת הָרוּחָנִי בִּדְמָמָה
יִהְיֶה עָרוּךְ לִקְרַאתְכֶם מְקֻדָּשׁ
תָּבוֹאוּ אֵלַי לְלֵיל הַסֵּדֶר.
סיימתי נשיא נכבד.