נשיא נכבד, אחיי כולם,
כתלמיד בונה שמעתי לא פעם געגועים נוסטלגיים לתקופה בה אחינו הבנאים המעשיים השאירו אחריהם קתדרלות מפוארות.
אינני לוקח חלק בגעגוע זה, מפני שאין לי ספק שגם אנו, אלו המכונים ספקולטיביים / לא מעשיים, מקימים מעין קתדרלות, רק שהן עשויות מחומרים מסוג אחר.
על אחד מחומרים אלו אדבר היום בעבודת הבנייה הראשונה שלי, שכותרתה היא "מבראשית ועד ההכרזה על פתיחת הלשכה".
אני מאמין שנכון להתחיל מההתחלה, אז אחזור על מספר פסוקים המתארים את הראשון שבתהליכי הבניה של האדריכל העליון של היקום, ובהקריאי את השורות הבאות, המוכרות לכם כל כך, אבקש מכם אחיי שתנסו לזהות את האופן בו בוצעה הבניה:
בְּרֵאשִׁית, בָּרָא אֱלֹהִים, אֵת הַשָּׁמַיִם, וְאֵת הָאָרֶץ.
וְהָאָרֶץ, הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ, וְחֹשֶׁךְ, עַל-פְּנֵי תְהוֹם; וְרוּחַ אֱלֹהִים, מְרַחֶפֶת עַל-פְּנֵי הַמָּיִם.
וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, יְהִי אוֹר; וַיְהִי-אוֹר.
וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת-הָאוֹר, כִּי-טוֹב; וַיַּבְדֵּל אֱלֹהִים, בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחֹשֶׁךְ.
וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לָאוֹר יוֹם, וְלַחֹשֶׁךְ קָרָא לָיְלָה; וַיְהִי-עֶרֶב וַיְהִי-בֹקֶר, יוֹם אֶחָד. {פ}
רגע, מה נאמר פה על החומרים מהם ברא האלוהים את העולם?
לא נאמר דבר!
מה שנכתב הוא שהאדריכל העליון של היקום ברא באמצעות המילה, יצר יש מאין.
המילה היא אפוא הפעולה שמעבירה את העולם מ"אין" ל"יש".
בשנת 1975 התפרסם ספרו של J.L. Austin How to Do Things with Words [1] ובו הופיע לראשונה המושג של "פעולות דיבור" (speech acts) וגם אמירות ביצועיות (performative statements), למעשה החלה תקופה בה הפילוסופים של השפה החלו לחקור את הפן המעשי של השפה. הם שמו לב שהשפה, מאז ומתמיד, שירתה את בני האדם ליותר מתקשורת. השפה עצמה יוצרת משהו בעולם, השפה עצמה היא פעולה.
החוקרים מצאו עצמם מול אוצר בלום של עדויות לתופעה זו, אם זה בספרות היהודית ובעיקר בקבלה, בנצרות "והמילה נמצאת עם האלוהים" ועוד ועוד.
פתאום למילה עצמה יש יכולת.
החוקרים זיהו "פעולות דיבור" שונות, ביניהן:
השיפוט (judgments) – פעולת דיבור המחלקת את העולם לטוב ורע,
ההבטחה (promise) – פעולת דיבור שיוצרת משאב וירטואלי אצל מי שקיבל את ההבטחה,
וזו בה אני רוצה להתמקד היום – ההכרזה (Declaration).
ההכרזה לא מתארת את העולם הקיים ואינה מביעה דעה עליו. ההכרזה יוצרת עולם.
ויובהר: אלוהים הכריז על האור ומאז קיים אור. הרב מכריז על הזוג כבעל ואישה – ואז נוצרת המשפחה. דוד בן גוריון אמר "אנו מכריזים בזאת" וכך קמה מדינת ישראל.
ההכרזה שלהם יצרה יש מאין כי יש להם סמכות להכריז. כוחה של ההכרזה נובע מהסמכות הניתנת למכריז.
בהתכנסנו במרחב הפיזי הזה בו אנו נמצאים כרגע, אנחנו באים מן החוץ, מן החול ואנו שואפים לעבור אל הנעלה, אל הקדוש. את מבוקשנו אנו משיגים בתהליך שינוי שמתחיל בכך שהנשיא, לו ניתנה הסמכות לכך, מבקש את עזרתנו: "עזרו לי, אחיי, לפתוח את הלשכה." תהליך שינוי שמתממש באמצעות שפה ומילים ואז, בעזרת בעלי התפקידים השונים ושאר האחים, הולכים ונוצרים המרכיבים הרוחניים הדרושים לפתיחת הלשכה.
לאחר מכן הנשיא מודיע שהוא עומד להכריז על פתיחת הלשכה, ומנחה את האחים לבצע את הפעולה האחרונה הדרושה: "נתפלל לאדריכל העליון של היקום, שיברך את כל מעשי ידנו."
ואז מגיע אותו רגע בו הנשיא עושה שימוש בסמכות שהענקנו לו ברגע בו בחרנו בו כ"ראשון בין שווים", הוא מכריז על פתיחת הלשכה.
"אחי, הנני מכריז כי הלשכה פתוחה כחוק לעבודת הבניה החופשית בדרגה הראשונה."
האם זה אומר שלפני ההכרזה אין לשכה? הרי האולם קיים. כל החפצים קיימים. האנשים נמצאים.
אבל… הלשכה נעולה. אנחנו נמצאים בתוכה אך היא נעולה.
עינינו הרואות, כי רק הכרזת הנשיא היא זו שפותחת את הלשכה, ומאפשרת לנו האחים לבוא אליה ולרומם את רוחנו. רק בלשכה שנפתחה מתרחש הסוד של הבניה אותו לא ניתן לגלות לאיש.
החוויה המיסטית משהו, אותה חווה הבונה בין הכרזת הפתיחה לבין הכרזת הנעילה, מתרחשת במרחב-זמן קדושים.
שנוצרים יש מאין.
ללא חומר מהסוג בו עשו שימוש אחינו הקדמונים,
אלא באמצעות חומר מסוג אחר לגמרי:
מילה, שמו.
הינני עומד פה, בין העמודים, לפניך נשיא נכבד ולפניכם אחיי ונפשי מרוממת.
סיימתי נשיא נכבד.
-
J. L. Austin, How to Do Things with Words (William James Lectures), 2ª ed. (Cambridge, Mass.: Harvard University Press, 1975). ↑