דברי המכהן 15.5.2025
נשיא נכבד, אחי כולכם.
אחינו הועלה היום לדרגה השלישית בטקס המקובל.
טקסים ממלאים את חיינו. לא מכבר עברנו כולנו מקבץ של טקסים הקשורים ליום העצמאות, יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, יום הזיכרון לשואה, פסח (שגם הוא סוג של טקס) וטקסים אישיים-פרטיים-משפחתיים כמו חתונות, בר ובת מצוות, ולא עלינו הלוויות ועוד. בפרפרזה על שירה של נעמי שמר "יש לי יום יום חג" אפשר לומר יש לי "יום יום טקס".
טקסים, הם אירועים סמליים, בעלי משמעות חברתית עמוקה וחשובה. ככלל, ניתן לומר כי טקס הוא אוסף של פעולות מסורתיות, רוטיניות ומוסכמות המוכר בדרך כלל למרבית המשתתפים.
מין הראוי להקדיש למושג "טקס" דיון מעמיק ורחב. היום אני מבקש בקצרה להאיר רק פן אחד של הנושא.
טקסים מציינים אירועים משמחים, אך גם אירועים עצובים ואף טרגיים. אלא שנדמה שגם אלו וגם אלו "עושים לנו טוב". מדוע? לתחושתי, טקסים מנתקים אותנו מהרעש, הסערות, הטירוף והתזזית של החיים השוטפים ומוסיפים קצת נינוחות ורוגע לחיינו גם באירועים קשים. כדבריו של המשורר נתן זך בשירו "רגע אחד": "רֶגַע אֶחָד שֶׁקֶט בְּבַקָּשָׁה. אָנָּא. אֲנִי רוֹצֶה לוֹמַר דְּבַר מָה"
קלוד לוי-שטראוס, אנתרופולוג צרפתי בולט, הדגיש את תפקידם של טקסים בטיפול בצרכים המעשיים של החיים על פני מחשבה מופשטת ומיתוסים וכמענה למתחים תרבותיים או פסיכולוגיים, אך בו בזמן היה ספקן לגבי יעילותם המעשית.
ברוח אמביוולנטית זו אני מבקש לשאול האם טקסים הינם כמו נעליים ישנות, נוחות לשימוש אך גם מעט בלויות. האם בצד תחושת הנוחות שהם מקנים לנו יש בהם גם שימור של מסורת וקיבעון המתחרֶה עם התחדשות ושינוי – שאלה פתוחה.
סיימתי נשיא נכבד.