נשיא נכבד, אחיי כולכם.
דמיינו לילה מדברי דומם. מעליכם שמיים זרועי כוכבים, רוח קלה חולפת בין האבנים. יעקב, עייף ובודד במסעו, עוצר לנוח. ראשו מונח על אבן, השמש שוקעת – סמל לשקיעת התודעה – ולפתע נפתח שער. שער בין העולמות, התחתונים והעליונים. בחלומו רואה יעקב סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה, ומלאכי אלוהים עולים ויורדים בו. תמונה זו – כה פשוטה וכה עוצמתית – מלווה את התרבות האנושית עד ימינו, ומשמשת מקור השראה וסמל עתיר משמעויות ופרשנויות. בעבודת בניין זו, אנסה להעמיק במשמעויותיו של סמל הסולם כשער, כגשר וככלי טרנספורמטיבי, המהדהד לאורך דורות ותרבויות – שער המחבר בין אדם לעצמו, בין אדם לאחיו, ובין האדם לבורא. בכתיבת העבודה נעזרתי במקורות שונים והוספתי מעט מהרעיונות והתובנות שעלו במוחי. יתכן שחלק מהדברים יהיה מוכר, בוודאי לאחים הוותיקים, אולי מעבודות בניין אחרות. בכך אני מרשה לעצמי לומר שאני עומד על כתפיהם של ענקים, ומקווה בכל זאת שאצליח לייצר דבר מה מקורי.
נחזור ליעקב. הוא מניח ראשו על האבן, שוקע בשינה ויוצא למסע פנימי. הוא רואה את הסולם והמלאכים העולים ויורדים בו, ולפתע האל מתגלה אליו ונותן לו הבטחה, בדומה לזו שנתן לאברהם – לשמור עליו, להרבות את זרעו ולתת לו את הארץ. יעקב מתעורר ואומר: "מה נורא המקום הזה! אין זה כי אם בית אלוהים וזה שער השמיים". הוא מרים את האבן, יוצק שמן על ראשה, ומקדש כך את המקום.
הסיפור מהדהד אלמנטים חשובים מן העולם העתיק, ולצורך העברת הרעיון של עבודה זו, אזכיר אחד – מבנה עתיק שנקרא זיקוראת. הזיקוראתים היו מבנים גבוהים ומדורגים כאשר כל קומה היתה צרה מקודמתה. חוקרים אף העלו השערה שגם הפירמידות במצרים נשאו רעיון דומה של מבנה מדורג השואף מעלה. לרגלי הזיקוראת היה מקדש ארצי, ובראשו – מקדש נוסף, שמימי, אשר האמינו שהאלים שוכנים בתוכו. זה היה בית האל, והזיקוראת היה השער לאלים. רק כהנים ומלכים היו רשאים להיכנס למקדש זה – ולכן ראה יעקב מלאכים עולים ויורדים, אלו היו שליחי האל. סוללת המדרגות שחיברה בין שני המקדשים, בין שמיים וארץ, נקראה באכדית סימילטו – וזו כנראה האטימולוגיה של המילה סולם, שהיא מילה יחידאית בתנך. כאן, אני מרשה לעצמי לפתוח סוגריים ולהציע רעיון להרהר בו – האם קיים קשר, בין המילים סולם וסמל.
אחד הזיקוראתים המפורסמים בעולם העתיק, היה זה ששכן בעיר באב-אילו, היא בבל. משמעות השם באב-אילו היא שער השמים, הבבלים האמינו שהאלים בנו את העיר, ושבמקום זה נברא העולם. פירוש שמו של הזיקוראת ("אטמננקי" באכדית) היה "יסוד שמים וארץ", ופירוש שמו של המקדש ("אסגילה" באכדית), הוא "בית שראשו מורם". הבית הוא ביתו של האל (מרדוק במקרה זה).
נחזור לסיפור החלום – יעקב מקדש את האבן – הוא מקים אותה, הופך אותה למצבה ומושח אותה בשמן זית:
"וַיִּקַּח אֶת-הָאֶבֶן אֲשֶׁר-שָׂם מְרַאֲשֹׁתָיו, וַיָּשֶׂם אֹתָהּ, מַצֵּבָה; וַיִּצֹק שֶׁמֶן, עַל-רֹאשָׁהּ. וַיִּקְרָא אֶת-שֵׁם-הַמָּקוֹם הַהוּא, בֵּית-אֵל" כלומר הניח את האבן כ"בית שראשו מורם" ("אסגילה"), וקידש אותה בשמן כפי שמקדשים מלכים ואלוהויות בעולם העתיק, טקס המתועד לפחות מן המאה ה-18 לפני הספירה. כשיוצקים על הראש שמן, הפנים מבריקות וזוהרות, ונדמה שהן מפיצות אור – כך דמיינו בתרבויות העתיקות אלוהויות. כך למשל, על משה כשקיבל את לוחות הברית כתוב "קרן עור פניו", ודוגמה נוספת מופיעה בתהילים קל"ג, המזמור עליו פתוח הספר הקדוש על המזבח בעבודה בדרגה הראשונה:
"א שִׁיר הַמַּעֲלוֹת, לְדָוִד:
הִנֵּה מַה-טּוֹב, וּמַה-נָּעִים– שֶׁבֶת אַחִים גַּם-יָחַד.
ב כַּשֶּׁמֶן הַטּוֹב, עַל-הָרֹאשׁ–
יֹרֵד, עַל-הַזָּקָן זְקַן-אַהֲרֹן:
שֶׁיֹּרֵד, עַל-פִּי מִדּוֹתָיו.
ג כְּטַל-חֶרְמוֹן– שֶׁיֹּרֵד, עַל-הַרְרֵי צִיּוֹן:
כִּי שָׁם צִוָּה יְהוָה, אֶת-הַבְּרָכָה–
חַיִּים, עַד-הָעוֹלָם."
(אגב, הפסוק האחרון היה גם מילותיו האחרונות של רבי שמעון בר יוחאי בטרם הסתלק מן העולם).
אם כן, יעקב למעשה מקים אבן פינה למקדש וקורא למקום בית-אל – זה בית האלוהים, זה שער השמים, וזו האבן שמייסדת את המקדש ומהווה ייצוג ארצי של המקדש השמימי. בספר הזוהר מבואר שאבן השתייה שהיתה בבית המקדש בירושלים, היא היא אותה האבן שקודשה על ידי יעקב אבינו. לפי חז"ל, מדרש השם שתייה הוא יסוד, מכיוון שעל פי המסורת על אבן זו הושתת העולם ("יסוד שמיים וארץ"). אז האבן עוברת טרנספורמציה, מאבן סתמית ובנאלית לאבן מקודשת, אבן הפינה של בית המקדש. וגם המקום עובר טרנספורמציה, בתחילה לא ידענו מהו, ולאחר ההתגלות הפך להיות היכל – בית האל. גם יעקב עצמו, עובר טרנספורמציה, הוא מקבל תפקיד, משמעות ואחריות. הסיפור מתאר תהליך של תנועה, מעבר ושינוי: מהרגיל למקודש, מהטבעי לרוחני, מהארץ לשמים. כך, סולם יעקב על המזבח בלוח הדרגה, מסמל לנו את המסע הרוחני אליו בחרנו לצאת, היכן הוא מתחיל, מהו יעדו, ומה נדרש על מנת לטפס במדרגות הסולם.
הסולם, אם כן, הוא סמל, חץ, אצבע המראה לתלמיד שזה עתה נחנך את הכיוון אליו הוא אמור לצעוד – אל האור, ואת המשמעות העמוקה של מה שקורה – מדובר במסע, הכרוך בטיפוס מאומץ, במהלכו ירכוש ידע ותכונות אופי, ומטרתו היא מטמורפוזה, מאדם עני ההולך בחושך, לבונה חופשי, עם כל האחריות הכרוכה בכך. זוהי למעשה תבנית החוזרת כמעט בכל סיפור ומיתוס מרחבי העולם – מסע הגיבור, המתואר בכתביו של ג'וזף קמפבל ומבוסס על תורתו של קארל יונג.
אחיי, הייתי רוצה להציע זווית נוספת לדיון על סולם יעקב. אני מקווה, שתהיה בהצעה זו מן המקוריות, ושאולי אצליח לעורר מחשבות והשראה בקרב האחים. הצעתי היא להתבונן כעת בסולם כמייצג של השפה. אסביר את כוונתי, ואמחיש כיצד תובנה זו מהדהדת בחיי היום יום שלי. כאשר הרהרתי בנושא של עבודת בניין זו, עלה במוחי משפט מפורסם של הפילוסוף בן המאה ה-20, לודוויג ויטגנשטיין. ויטגנשטיין נחשב לאבי "המהפך הלשוני" בתולדות הפילוסופיה, והשפעתה של עבודתו על החשיבה המערבית היא עצומה. טענתו העיקרית היתה (אם לנסח בפשטנות): מכיוון שכל מה שאנו יכולים להכיר במציאות מתווך לנו דרך השפה, מושא החקירה צריך להיות השפה עצמה. ספרו הראשון והחשוב ביותר הוא קצר וייחודי מאוד בצורתו, הוא בנוי משבעה משפטים ממוספרים, כאשר כל אחד מהם מלווה במשפטים משניים המבארים אותו, וכל המבנה הוא היררכי ומתמטי. המשפט שעלה במוחי בהקשר של עבודה זו הוא משפט מס' 6.54, שאומר: "משפטים אלה שלי מבהירים משהו בכך, שמי שמבין אותי מכיר, בסופו של דבר, שהם חסרי מובן. דרכם, ובאמצעותם, הוא יטפס אל מעבר להם. (הוא חייב, כביכול, לזרוק את הסולם לאחר שטיפס עליו.) עליו להתגבר על המשפטים הללו, ואז יראה את העולם נכוחה." כלומר – הסולם מייצג את השפה, ככלי טרנספורמטיבי, כלי שעוזר לנו להבין וליצור שינוי בעולם.
בזן בודהיזם קיימת הסתכלות דומה, והתייחסות אל השפה כאל אצבע המצביעה אל הירח. בפואמה מאת מורה הזן ריוקן, נכתב:
כשאנו נעזרים באצבע – אנו רואים את הירח
כשאנו נעזרים בירח – אנו מבינים את האצבע
הירח והאצבע
אינם זהים ואינם שונים.
המשל הזה נועד להדריך את המתחילים.
וכאשר רואים את המציאות כפי שהיא,
אין עוד לא ירח ולא אצבע.
זוהי אחיי, הטרנספורמציה.
בעבודתי היום יומית אני משתדל לזכור את הכוח הטרנספורמטיבי הטמון במילים. כאשר אני יושב עם מטופלים ומשפחותיהם, המתמודדים עם משברים גדולים, אני בורר את מילותיי בקפידה, ובוחן בזהירות את השפעת הכוח התרפויטי שלהן. הרופא ההונגרי הידוע ד"ר מיכאל באלינט אמר "The Doctor is the drug", והתכוון לכך שהמפגש הרפואי עצמו, הוא טקס מרפא. אנשי רפואה בתרבויות עתיקות הכירו את האמת הזו. מורי פרופ' פסח שוורצמן ז"ל, נהג לומר: "יש להשתמש במילים כתרופות. יש להן מנת העמסה, מנת אחזקה, תופעות לוואי, מינון תת תרפויטי ומינון יתר."
אחיי היקרים. לקראת סיום, ארצה לחבר את הרעיון באופן רחב יותר לחיינו כעם, כקהילה, במרחב ובזמן הנוכחי. סולם יעקב המאסוני ניצב על הספר הקדוש, ספר הספרים של העם היהודי. ספר התנך מהווה הפעם הראשונה שבני האדם העלו על הכתב את מה שסופר עד אז רק בעל פה – אוסף הסיפורים המגדיר מי אנחנו ומה תפקידנו בעולם. הסיפור מתחיל בבריאת העולם, אשר נעשית באמצעות מילים, סמלים אשר לא רק מייצגים מציאות, אלא גם בוראים אותה. לכן בריאת העולם מתוארכת למן המצאת הכתב, סביב האלף השלישי לפנה"ס. המילים יכולות להוות כלי שאוצר בתוכו משמעות גדולה, ואף לייצר שינוי, טרנספורמציה. מי כמונו כבונים חופשיים, מודע לתכונה המופלאה הזו של סמלים להעביר מסר מורכב, מסר שבסופו של דבר מייצר שינוי בתודעה ובמציאות. גם מילים אלו שאני נושא כאן, כולי תקווה שיחוללו שינוי כלשהו בתודעתם של השומעים, וכמו עבור יעקב, העולם ישתנה מעט עבורנו.
הבונה העליון של היקום ברא את האדם בצלמו – במובן זה שגם אנחנו בוראים באמצעות מילים, אותיות ומספרים, ומאז שהמצאנו את המילה, אנו לא מפסיקים לספר סיפורים. אנחנו אוהבים סיפורים, מתרגשים מהם, ומונעים לפעולה על ידיהם. הסיפור נותן לנו משמעות וגורם לנו להתאחד יחד סביב רעיון. המונומנטים המרשימים של העולם העתיק, הזיקוראתים, הצריכו סיפור משותף כדי לאחד בני אדם רבים לבנות אותם. לשם כך נחוצה שפה, הבנה ותקשורת – סיפור מגדל בבל מלמד אותנו שללא תקשורת והבנה בינינו, לא נצליח להוציא מפעלים גדולים מהכוח אל הפועל. במובן מסוים, סיפור חלום יעקב יכול להוות מעין אנטיתזה למגדל בבל – אם נשתמש בכלי הזה של השפה באופן אחראי ונבון – נצליח לייצר אחדות סביב רעיון משותף, נזכה לטפס במדרגות הסולם ונשפר את עצמנו ואת זולתנו. אם לא נשכיל לעשות כן – נהיה מפוצלים ולא נצליח להגשים את מטרותינו. דבריי האחרונים מקבלים משנה תוקף אם אנו מתבוננים על מה שקורה בתקופה הנוכחית בארצנו הקטנה, ונושאים עימם לקח חשוב.
אחיי, לסיכום – אני מציע לראות בסולם יעקב כלי עבודה, המייצג את הדרך המיוחדת שלנו, כבני אנוש וכבונים חופשיים, להשתמש בסמלים ובמילים כדי לייצר שינוי: מאבן פשוטה לאבן פינה (או מאבן גוויל לאבן גזית), ממקום שגרתי להיכל מקודש, מאדם רגיל לבונה חופשי. הוא מזכיר לנו את הכוח של המילה והסמל, לברוא מציאות חדשה – כוח שעלינו להפעיל בחכמה, באחריות ובאהבה, כדי לבנות גשרים של הבנה ואחווה. רק כך נוכל לטפס יחדיו במדרגות הסולם אל עבר האור הנשגב.
לסיום, ברצוני להודות לנשיא הנכבד ואחי היקר גלעד רטן על השיחות המעניינות, על החניכה ועל המשוב, ולאחיי היקרים יהודה קנדלי, ניר דקל ושלמה פרין, על ההכוונה ועל העצות המועילות.
סיימתי נשיא נכבד ואחים יקרים, מקווה שבאתם על שכרכם.
נמרוד קון