נשיא נכבד, אחיי כולכם
בעבודה המשותפת עם לשכת נעמן שהתקיימה בסוף השנה שעברה, נשא דברים הנשיא הגדול לגבי דרכה של הבניה החופשית בימינו, ודן כיצד מגדילים את מספר האחים. בדבריו אמר הנשיא הגדול שבימינו אנשים נעשים יותר מחוברים, אבל גם יותר בודדים ושלכך יכולה הבניה החופשית לספק תשובה. זה הזכיר לי שני ספרים שנתקלתי בהם בעבר שדנים בנושא זה מזווויות שונות.
הראשון הוא "לשחק באולינג לבד" של איש מדעי המדינה, רוברט פטנם, והשני הוא "המקום הטוב הגדול" של הסוציולוג ריי אולדנבורג.
ראשית אני רוצה לדבר לא על ספר, אלא על תחושה.
תחושה שרבים מאיתנו מכירים, גם אם איננו ממהרים להודות בה.
העולם נעשה מהיר יותר, מחובר יותר, יעיל יותר – אבל גם בודד יותר.
אנחנו מוקפים באנשים, אבל חסרים מפגש.
מוקפים במידע, אבל חסרים משמעות.
מוקפים בתקשורת, אבל חסרים הקשבה.
מעולם לא היה קל יותר ליצור קשר עם מאות אנשים בלחיצת כפתור, ומעולם לא היה קשה יותר למצוא מקום שבו באמת מכירים אותנו.
ובתוך המציאות הזו, הבנייה החופשית ממשיכה להתקיים – לעיתים בשקט, לעיתים במאבק.
כמו שריד מעולם אחר.
אבל אולי היא אינה שריד כלל.
אולי היא תשובה לצורך אנושי שהעולם המודרני דווקא מתקשה לספק.
חלק ראשון: האדם זקוק למקום שאינו תועלתני
הספר המקום הטוב הגדול, מאת ריי אולדנבורג, מציג רעיון פשוט אך עמוק:
חברות בריאות נשענות על שלושה סוגי מקומות.
המקום הראשון הוא הבית.
המקום השני הוא העבודה.
והמקום השלישי הוא המקום שבו אנחנו נפגשים כבני אדם שווים, לא כבני משפחה ולא כבעלי תפקיד.
המקום השלישי הוא בית הקפה השכונתי, המועדון, הפאב, מועדון הקריאה, קבוצת הריצה, מקום שאפשר להיכנס אליו בלי הזמנה, בלי היררכיה, בלי צורך “להוכיח” מי אתה.
אולדנבורג מתאר את מאפייני המקום השלישי:
- הוא קרקע ניטרלית — איש אינו בעל הבית
- הוא משווה בין אנשים — מעמד, מקצוע, כסף אינם רלוונטיים
- השיחה בו מרכזית
- יש בו “קבועים” שמעניקים לו אופי
- והוא מרגיש כמו בית, אבל לא הבית שלך
וכאן אני מבקש לעצור לרגע ולשאול:
כמה מהמאפיינים הללו נשמעים לנו… מוכרים?
לשכה בונים חופשיים איננה בית, ואיננה מקום עבודה.
היא אינה מקום שבו אנחנו הורים, עובדים, מנהלים או לקוחות.
היא מקום שבו אנחנו אחים.
ייתכן שאולדנבורג תיאר מבלי לדעת את הלשכה?
בעצם מה שאולדנברג מדבר עליו הוא שזה המקום שבו האדם אינו נמדד לפי תועלת,
לא לפי תפוקה, לא לפי שכר, לא לפי מעמד, לא לפי תפקיד.
המקום השלישי הוא המקום שבו מותר לך פשוט להיות.
אולדנבורג מדגיש דבר מעניין:
המקומות הללו אינם רשמיים במיוחד, אינם נוצצים, ולעיתים אף נראים “בזבוז זמן”.
אבל דווקא בהם נבנה דבר יקר ערך:
אמון.
היכרות עמוקה.
תחושת שייכות שאינה תלויה באינטרס.
וכאן הבנייה החופשית מפתיעה.
הלשכה היא מקום פורמלי — עם טקסים, כללים, לבוש וסדר.
אבל מהותה אינה פורמלית כלל.
היא המקום היחיד בחיינו שבו:
- איננו מקדמים קריירה
- איננו מגדלים ילדים
- איננו קונים או מוכרים
- ואיננו מנסים “לנצח” איש
אלא מתכנסים כדי לעבוד על עצמנו ביחד.
חלק שני: משיחה אקראית לאחווה מחייבת
רוב המקומות השלישיים שאולדנבורג מתאר הם מקומות של שיחה. מושא המחקר העיקרי לו היה בר שכונתי.
אבל הלשכה מוסיפה נדבך עמוק יותר: מחויבות.
לא הגעת במקרה ,ביקשת להיכנס.
לא נשארת במקרה , התחייבת.
הבנייה החופשית הופכת מפגש אנושי לדבר מה נדיר בעולם המודרני:
מפגש שיש לו עומק, רציפות וזיכרון.
אנחנו זוכרים מי היה כאן לפני שנה.
אנחנו מרגישים בחסרונו של מי שאיננו.
זהו כבר לא סתם מקום נחמד. זהו מקום עם משמעות.
חלק שלישי: לשחק באולינג לבד. מה קורה כשאין טקסים
הספר השני, לשחק באולינג לבד, מאת רוברט פטנם, עוסק בירידה חדה במעורבות החברתית.
פטנם מציג נתונים מטרידים:
פחות אנשים מצטרפים לארגונים, פחות מתנדבים, פחות משתתפים באגודות, פחות מכירים את שכניהם.
הדימוי המרכזי שלו פשוט וכואב:
אמריקאים עדיין הולכים לשחק באולינג — אבל כבר לא בליגות.
כולם משחקים לבד.
מה שמעניין הוא שהספר פורסם בשנת 2000, עוד לפני שפייסבוק, אינסטגרם וטיקטוק הפכו לחלק מחיינו.
אפשר היה לצפות שהטכנולוגיה החדשה תפתור את הבעיה. אבל במובנים רבים קרה ההפך.
היום קל מאוד להיות מחובר, וקשה יותר להיות שייך.
קל מאוד לצבור קשרים, וקשה יותר לבנות קהילה.
קל מאוד לדבר – וקשה יותר להקשיב.
האתגר שתיאר פטנם לפני יותר מעשרים שנה לא נעלם.
ייתכן שהוא רק העמיק.
ומה המשמעות של זה?
פחות מפגשים קבועים יוצרים פחות אמון.
פחות אמון יוצר יותר ניכור.
ויותר ניכור יוצר חברה חלשה ושברירית.
ופטנם מזכיר במפורש ארגונים אחוותיים וביניהם גם את הבנייה החופשית ,
כדוגמה למוסדות שבעבר בנו הון חברתי, וכיום הולכים ומתמעטים.
אבל חשוב לשים לב:
הוא לא טוען שהארגונים נכשלו.
הוא טוען שהעולם השתנה סביבם.
בספר מוצגת תופעה רחבה וכואבת:
היעלמותם של טקסים חברתיים.
פעם, אנשים:
- נפגשו באופן קבוע
- השתייכו לארגונים
- חלקו חוויות חוזרות
היום, כמעט כל חוויה היא חד־פעמית.
כמעט כל קשר הוא זמני.
כמעט כל קבוצה ניתנת לנטישה בלחיצת כפתור.
ופטנם מדגיש:
בלי טקסים קבועים, אין זיכרון משותף.
ובלי זיכרון משותף, אין קהילה.
הלשכה, לעומת זאת, מתעקשת על חזרתיות:
אותם סמלים.
אותן מילים.
אותם תפקידים. דור אחר דור.
זה אולי נראה מיושן , אבל למעשה זהו מנגנון עמוק ליצירת מרחב של משמעות.
חלק רביעי: הבנייה החופשית כבית ספר לאזרחות פנימית
יש נקודה שמשתמעת מהספר בבירור:
הבעיה איננה שאנשים אנוכיים יותר.
הבעיה היא שאין להם מסגרות לתרגל יחד.
וכאן נכנסת הרלוונטיות של הבניה החופשית-
הלשכה היא מעבדה אנושית:
לתרגול הקשבה
לתרגול איפוק
לתרגול אחריות
לתרגול כבוד למי ששונה ממך
אין כאן אלגוריתם שמסנן דעות.
אין כאן “לייקים”.
יש נוכחות, והיא המדד העיקרי להצלחה.
ובמובן הזה, הלשכה אינה רק מקום חברתי
היא מקום חינוכי.
ואולי כאן נמצאת גם התשובה לשאלה שמעסיקה רבות לשכות ברחבי העולם:
כיצד מושכים דור חדש של אחים?
לעיתים אנחנו מניחים שהדור הצעיר פשוט אינו מתעניין במסגרות כמו שלנו.
אבל ייתכן שהמצב הפוך.
ייתכן שהצורך שלו במקום של אחווה, שייכות ומשמעות גדול מאי פעם.
הקושי איננו בצורך.
הקושי הוא בכך שרבים כלל לא פגשו מודל של קהילה מתמשכת.
הם גדלו בעולם שבו כמעט הכול זמני, מתחלף וניתן להחלפה.
ולכן לעיתים קשה להם לזהות את הערך של דבר שנבנה לאורך שנים.
חלק חמישי: האתגר שלנו כבונים חופשים. לא לשרוד, אלא למלא ייעוד
וכאן שני הספרים נפגשים.
אולדנבורג שואל: איפה המקום השלישי שלנו?
פטנם שואל: למה אנחנו כבר לא נפגשים?
והבנייה החופשית עונה, גם אם בשקט:
אנחנו כאן.
הלשכה מציעה משהו שכמעט נעלם מהעולם המודרני:
טקסים משותפים
שפה פנימית
התקדמות אישית
מחויבות מתמשכת
והיעדר אנונימיות — אם אח לא מגיע, שמים לב
אין אפליקציה שמחליפה את זה.
אין רשת חברתית שיוצרת אחווה כזו.
וכאן מגיע חלק בהרצאה שחשוב לדבר עליו
הבנייה החופשית לא תיעלם מחר.
אבל היא עלולה לדעתי להפוך לריקה מתוכן, אם לא נשים לב.
השאלה איננה “איך נגרום ליותר אנשים להצטרף?”
אלא:
“מה פוגש אדם כשהוא כבר כאן?”
האם הוא פוגש:
אחווה חיה
שיחה אמיתית
מקום שבו רואים אותו
או רק:
טקסים יפים
נאומים רשמיים
ומרחק רגשי
סיום: תפקיד שקט בעולם רועש
אני חושב שגם אנחנו יכולים לזהות זאת מניסיוננו האישי.
רובנו השתייכנו במהלך חיינו למסגרות רבות.
מקומות עבודה, פרויקטים, קבוצות עניין, קהילות שונות.
חלקן היו חשובות מאוד בזמנן.
אבל מעטות מהן ממשיכות ללוות אותנו לאורך שנים.
בלשכה קורה דבר יוצא דופן.
כשאח נעדר זמן רב – שמים לב.
כשאח חוזר – שמחים לראותו.
כשאח מתמודד עם קושי – יש מי שזוכר ושואל לשלומו.
זה אולי נשמע פשוט.
אבל בעולם המודרני זה כבר אינו מובן מאליו.
אחיי,
בעולם שבו אנשים משחקים באולינג לבד,
הלשכה עדיין מתעקשת לשחק יחד.
לא בקול רם.
לא בפרסום.
לא מתוך נוסטלגיה.
אלא מתוך הבנה עמוקה של טבע האדם.
שאדם נעשה טוב יותר כאשר הוא צועד את דרכו לצד אחרים.
ושאחווה איננה רעיון מופשט.
היא דבר שנבנה, נשמר ומתחדש בכל מפגש.
לכן השאלה איננה האם הבנייה החופשית עדיין רלוונטית לעולם המודרני.
השאלה היא האם אנחנו ממלאים את התפקיד שהעולם המודרני זקוק לו.
האם כאשר אדם נכנס בשערי הלשכה הוא פוגש מקום שבו רואים אותו, מקשיבים לו ומקבלים אותו כאח.
אם נצליח בכך,
הבנייה החופשית לא תהיה רק מוסד עתיק ומכובד,
אלא מרחב חי, נושם ורלוונטי מאי פעם.
סיימתי, נשיא נכבד.
Putnam, R. D. (2000). Bowling alone: The collapse and revival of American community. Simon & Schuster.
Oldenburg, R. (1989). The great good place: Cafés, coffee shops, community centers, beauty parlors, general stores, bars, hangouts, and how they get you through the day. Paragon House.